סער: פוליטיקאי מצטיין, שר מאכזב

“מכל השטויות שאמרת, יש אולי דבר אחד שיש בו משהו”, זו הייתה השיחה הכי קשה שלי עם גדעון סער, אז שר חינוך.

כמה ימים לפני כן שידרתי שהוא השר המאכזב ביותר בממשלת נתניהו. סער לא רגיל לאמירות כאלו בתקשורת, בטח לא מכתב שהיו לו יחסים טובים איתו.

סער הוא מספר 1 בהפיכת עיתונאים לחברים. הוא לא עושה את זה בהדלפות עסיסיות (לפחות לא אליי), הוא פשוט מזמין אותך ליום הולדת 40 של אשתו (לא הלכתי) ולמסיבות שהוא משמש בהן כדי ג’יי (“אבל תבוא בלי מצלמה”). הוא היחיד מבין הפוליטיקאים, שאיכשהו מצאתי את עצמי בפגישה לילית איתו בבר (ואני בכלל לא שותה).

כשהוא הגיע לתפקיד שר החינוך חשבתי שמערכת החינוך המאובנת והצולעת שלנו עומדת בפני מהפכה אמיתית. סער בא עם כוח פוליטי, מקום ראשון בליכוד, פרלמנטר מצוין, שמכיר מכול הכיוונים את הממשלה והכנסת ויודע איך להעביר דברים.

היו לו תנאים אופטימאליים להיות שר חינוך שלא ראינו כאן. ארגוני המורים היו בנקודת חולשה נדירה. הטרבל מייקר העיקרי, רן ארז, נלחם בדיוק על שרידותו כיו”ר ארגון המורים העל יסודיים.

ראש הממשלה היה מחויב לנושא. באופוזיציה נתניהו מיצב את הנושא גבוה על סדר היום שלו. עוד יותר חשוב, הציבור היה בשל למהפכות. בסקרים ‘זכתה’ מערכת החינוך לתואר – הבעיה הכי משמעותית במדינה, יותר מיחסי חרדים-חילוניים, האיום האיראני או הפלשתינים.

סער לקח את כול התנאים המנצחים האלה ובזבז אותם. הוא הביא עוד הרבה כסף לתקציב החינוך, שנבלע בבזבוז הכללי של המערכת ופחות או יותר זהו.

הוא לא העז להתעמת עם ארגוני המורים כדי לשנות את הדרך בה אפשר להזיז מורים שחוקים או לתגמל מנהלי בתי ספר מוצלחים. הוא אפשר להשכלה הגבוהה להמשיך להידרדר. כל תוכנית לכל תואר בכל מכללה קיקיונית המשיכה לעבור את מה שאמור היה להיות המסננת של המועצה להשכלה גבוהה. כשכבר דובר על ניסיון לעשות סדר בלימודי משפטים, שהפכו לבדיחה, סער בעצמו עצר את הניסיון.

הכי גרוע, סער לא נגע, אפילו לא דגדג את נושא תוכניות הלימודים במערכת החינוך. ניסיתי לשאול אותו פעם למה תחביר זה עדיין בחינת חובה בבגרות? למה היסטוריה כללית אינה בחינת חובה? הוא הודה שלא הספיק להגיע לזה. יו”ר המזכירות הפדגוגית בקושי ראה אותו. יושבי ראש ועדות מקצוע התחננו לפגישה עם השר. ללא הועיל.

“הדבר היחיד שאמרת, שיש בו משהו, זה הנושא של החרדים”, הסביר לי סער באותה שיחה לא נעימה. בשלב הזה של הקדנציה שלו הוא כבר עשה כמה צעדים שהחרדים לא אהבו.

“פה באמת היה צריך לשנות, אבל ביבי לא ייתן לי. אין קואליציה לזה ואם אלך על זה, המשמעות היא שאצטרך להתפטר”. ניסיתי להתווכח. אם תילחם בסחף לכיוון האוטונומיה החרדית בחינוך, הציבור ילך איתך. גם אם תפסיד ותיאלץ להתפטר, המסר הזה יחלחל.

סער לא קנה. תוך זמן קצר הוא התפייס עם החרדים וחזר להיות מוציא ומביא בחצרות רבנים.

לפני חודש קיבל שר הפנים, גדעון סער, החלטה נהדרת. הוא תיקן עוול של עשרות שנים בחלוקת ההכנסות בין מועצות אזוריות לעומת ערים בנגב. פחות כסף למועצות תמר ורמות נגב, שמפוצצות בשטח ודלילות בתושבים ויותר כסף לשדרות, ירוחם ואפילו לבדואים. לפחות פעם אחת, על סף פרישה, גדעון סער השתמש בכישורים הפוליטיים שלו, לא רק כדי לצבור עוד כוח, אלא כדי לעשות את הדבר הנכון.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר: http://drucker10.net/?p=2382