1 בספטמבר הקדוש • טורה של סיון רהב מאיר

 יום שני, שמונה וחצי בבוקר. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. התאריך הלועזי 1 בספטמבר הפך לאחד מראשי החודשים השמחים בלוח הישראלי. במשרד החינוך מציגים כותרות על “למידה משמעותית”, אבל נדמה שהלמידה המשמעותית מכל התרחשה השנה דווקא בחופש הגדול.

אז מה למדו ילדי ישראל, דווקא ביולי־אוגוסט? ובכן, נכון שהיה מתיש וקשה וכואב, אך זו הייתה גם סוג של קייטנה חינוכית שבה עוסקים בעובדות החיים הבסיסיות. הם לא הלכו הרבה לקניון וללונה פארק, אבל ילדינו למדו הקיץ שיש טובים ויש רעים, יש מלחמה ויש שלום, ושהמאבק שלנו על מקומנו במזרח התיכון הוא קשה ומורכב.

התיישבות, יהדות, ציונות, ערבות הדדית – אלה מילים שאנחנו לא כל כך אומרים, כי הן נשמעות קלישאה. אבל באדיבות חמאס כל ילד ישראלי שאל בחודשים האחרונים את השאלות היסודיות ביותר על קיום העם היהודי, וההורים שלו גם נאלצו לספק לו תשובות. והתשובות האלה, מתברר, הן מעבר להרבה הגדרות פוליטיות ומגזריות. התקופה הזו הרי החלה כזכור בחטיפת שלושה תלמידי ישיבה בגוש עציון והסתיימה ברצח ילד בן ארבע מקיבוץ נחל עוז של התנועה הקיבוצית.

 לצפות או לא לצפות, זאת השאלה. נדמה שדילמת הקליק הולכת והופכת לדילמה המוסרית הנוקבת ביותר של האדם המערבי. האם להסתכל בסרטוני דאע”ש האכזריים על עריפת ראשים? בתמונות אישיות של כוכבים שדולפות לרשת? וסתם בסרטונים אלימים, אינטימיים או משפילים שלא עולים לכותרות? התיעוד של רצח העיתונאי היהודי־אמריקאי סטיבן סוטלוף העלה שוב את הדילמה, שמופיעה כבר בפרשת השבוע, פרשת “כי תצא”.

הפרשה מספרת על אדם מת, תלוי על העץ, ומצווה: “לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת אלוקים תלוי, ולא תטמא את אדמתך”. כלומר, היחס לגופה של אדם חייב להיות אחר, אסור להשאירה סתם על העץ.

רש”י מסביר זאת בפשטות: האדם עשוי בדמות דיוקנו של בוראו, וביזוי כזה של האדם – הוא ביזוי של בורא עולם. הוא מדגים זאת באמצעות משל על שני אחים, שאחד מהם הופך לשר חשוב בעוד השני הופך לגנב ולבסוף נתלה על עץ.

כל מי שרואה את העבריין תלוי אומר לעצמו: השר עצמו תלוי כאן. כך ממש הוא היחס בין האדם לבין האל, אפילו כשמדובר בגנב שפל ולא בעיתונאי אמריקאי חף מפשע. יש למהר ולקבור את אותו תלוי בגלל כבודו, בגלל צלם אלוקים שבו.

רש”י, אגב, לא מתייחס לשאלה, שכנראה לא עלתה אז, אם מותר לצפות בסרטון המתעד את רגעי התלייה של אותו גנב.

 ושוב פולמוס סביב חוק הגיור, ושוב היהודים מתווכחים, אבל ללא־יהודים לא כל כך אכפת. נוצרה כאן אשליה כאילו אם יעבור בכנסת חוק גיור חדש, מיד יעמדו בתור מאות אלפי עולים שרק חיכו ליום שבו ישתנו כמה סעיפים ויקלו עליהם קצת.

מאיפה הנחת היסוד הזאת? בכירים שעוסקים בתחום מודים שמלחמות היהודים האלה על כל סעיף בחוק החדש לא באמת רלוונטיות לציבור שהחוק עוסק בו.

אז מאיפה התחושה שמדובר ברפורמה סלולרית חדשה של משה כחלון, עם השלכות מיידיות על כל המדינה?

לפני כמה שנים ביקש ממני מי שהיה אז שר לענייני קליטת עלייה לשמור סוד. הוא סיפר לי מה דעתו האמיתית על חוק השבות, אבל בתנאי שלא אפרסם דבר באותו זמן. בכירים במשרד גיבו את העמדה הזאת, אבל לא רצו גם הם לומר זאת בקול. זה נפיץ ורגיש, זו פרה קדושה.

רוח הדברים של השר הייתה כזאת: “לדבר על גיור זה להקים כל הזמן בית חולים מתחת לגשר השבור, בלי להעז ולדבר על כך שצריך לתקן את הגשר. אף אחד לא מעז לומר שצריך לשנות את חוק השבות, במקום להעלות עוד רבבות לא־יהודים ואז לחשוב איך לגייר אותם. הרי חלק ניכר מהעולים לישראל אינם יהודים. לא ברור אם רובם, אבל ודאי שלא מדובר במיעוט קטן.

התכלית של החוק המקורי הייתה שונה לגמרי, אבל היום יש כבר מנגנון של שליחי עלייה, יש כבר מוסדות ותיקים עם תקציבים ותוכניות, המערכת כבר עובדת. וכך על פי החוק הנוכחי, אם יש סבא יהודי שמתחתן עם גויה, ונולדת להם ילדה גויה שמתחתנת עם גוי, ונולד להם ילד גוי – הוא יכול לעלות ארצה עם כל משפחתו ולקבל את כל התנאים וההטבות, גם אם אין לו מושג איך קראו לסבא. האם לכך התכוונו מחוקקי החוק? ובעיקר, האם לכך אנחנו מתכוונים היום?”

אז אולי צריך לעזוב תפוח אדמה לוהט ולא כל כך חשוב (חוק הגיור) לטובת תפוח אדמה לוהט וחשוב יותר (חוק השבות).

 בעוד שבוע יחול יום השנה ה־ 163 לרצח הרב אברהם שלמה זלמן צורף. צאצאו, ד”ר שמחה מנדלבוים, שלח אליי השבוע ספר קטן וחדש שהוציא לזכרו לקראת האזכרה המתקרבת.

כבר נכתב כאן בעבר על החרדים הציונים שקדמו לעליות החלוצים החילונים מאירופה, ומנדלבוים סבור כי תרומתם להיסטוריה לא מוזכרת מספיק: “חוקרי הציונות מתעלמים או מקטינים את חלקם של אותם חלוצים ראשונים. העליות לארץ לא נבעו רק מתוך מרד, אלא גם מתוך מסורת. צורף, למשל, עלה ארצה מליטא, אחד מתוך עולים רבים שעלו כתלמידיו של הגאון מווילנה.

הוא הגיע לירושלים והפך בה למנהיג פוליטי של הקהילה. הוא סירב להתפרנס מכספי ה’חלוקה’, עבד בחנות הצורפות שפתח, והיה גם למדן ותלמיד חכם. משימת חייו הייתה בניית בית הכנסת ‘החורבה’, סביבו בנה גם בתי מגורים ומוסדות ציבור ורווחה. מירושלים הוא שלח איגרות וגם שליחים מטעמו כדי לקרוא לכל יהודי העולם לעלות בהקדם ארצה. הצלחתו בבניית ירושלים הרגיזה את ערביי העיר.

ניסיון ההתנקשות הראשון בו לא הצליח, ובפעם השנייה – הוא נדקר בחרב בדרכו לתפילת שחרית. על ערש דווי, צורף בן ה־65 קרא ‘שמע ישראל’ וגם השביע את כל צאצאיו שלא יעזבו לעולם את הארץ”.

שמו של צורף לא מוכר, אבל מדובר בחלל הראשון שהוכרז כקורבן שנפל על בניין הארץ בעת החדשה. נכון שאלפים נרצחו לפניו, אך מדינת ישראל החליטה באופן רשמי להתחיל ולמנות את הנופלים ממנו. כשמזכירים את המספר העצוב מדי יום הזיכרון, הספירה מתחילה בו.

הסטטוס היהודי: 

“ברגוע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתך”