הפסקת האש של תרפ”ט • טורה של סיון רהב מאיר

 יום שלישי השבוע, שבע בערב. הפסקת האש נכנסת לתוקפה בשניות אלה, אבל בבית הרב קוק בירושלים מדברים על אש אחרת.

בעוד הפרשנים מנתחים אם מדובר הפעם רק בהפוגה לקראת הסבב הבא, הוקדש ערב שלם במוזיאון שבבית הרב קוק לאחד הסבבים הקודמים: פרעות תרפ”ט.

לפני 85 שנים, 19 שנים לפני קום המדינה, נטבחו בשבוע אחד 133 יהודים ברחבי הארץ. בחברון ניצלו אז מתוך השריפה הגדולה שלושה ספרי תורה והובאו אל ביתו של הרב קוק. מאז הם מונחים שם, פסולים לשימוש כמובן. לאחרונה הוחלט לתקן אותם ולהכניס אותם אל ארון הקודש שבמקום, בטקס חגיגי. אירוע שאמור היה לעסוק בעבר, הפך – בחסות המשא ומתן בקהיר – לאקטואלי.

בתהלוכה שליוותה את ספרי התורה בליווי נגנים ניתן היה לראות פוליטיקאים ורבנים, יחד עם צאצאיהם של ניצולי הפרעות, רוקדים בשמחה עם הספרים ששוקמו, אבל גם מציצים כל הזמן בסלולרי לראות אם הירי אכן פסק.

“עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה”, נאם הרב חיים דרוקמן. “תראו כמה התקדמנו מאז תרפ”ט. חבל שאנחנו לא מסוגלים להכיר בדברים הגדולים והטובים שקורים לנו ורואים רק את הרע”. סגן השר הרב אלי בן־דהן מתח קו ישיר בין נרצחי תרפ”ט לבין דניאל טרגרמן ז”ל בן הארבע וחצי מנחל עוז: “הערבים ממאורעות תרפ”ט נשארו אותם ערבים, היהודים נשארו אותם יהודים, ורק אמצעי הרצח התחלפו בטילים ובמנהרות. לשמחתנו הרוח היהודית והאמונה בחיים רק התעצמה וגדלה”.

אבל נשיא המדינה רובי ריבלין בחר להתייחס, דווקא שם, למרקם היחסים בין יהודים לערבים. שורת דוברים לפניו הזכירה כמעט רק את האכזריות הערבית. הרבה שנים לפני דאע”ש, מתברר, כללו הטקטיקות של הפורעים כריתת איברים, שריפה בחיים ועוד. הבריטים, מיותר לציין, לא התאמצו יותר מדי להפסיק זאת.

אבל ריבלין בחר לצטט פסקה לא מפורסמת של הרב קוק, שדיברה על היום שאחרי. בתשובה להאשמות של המנהיג המוסלמי הבכיר, המופתי חוסייני, כתב הרב קוק את הדברים המפתיעים הבאים. אם תרצו, זהו החזון שלו עם הכרזת הפסקת האש של תרפ”ט: “יודע אני ברור שהעם הערבי בכללו, וגם החלק היותר גדול מערביי ארץ ישראל עצמה, הוא מלא צער ובושה מהמעשים הרעים אשר עשה החלק הקטן מהם באשמת מסיתיו. אנחנו מקווים שאותה המסורת של דרכי שלום והדדיות, לבנות יחד עם כל יושבי ארץ ישראל את הארץ החביבה והעזובה, להפוך אותה לגן עדן ולארץ תרבותית מתוקנת כמו שהיא ראויה להיות, אותה המסורת הקדושה תנצח את כל מזימות השקר והמרמה, אשר מחרחרי ריב ואנשי דמים רוצים להפיץ בקרב הארץ”.

ריבלין סיים לצטט ואמר לקהל: “בואו נמשיך גם אנחנו את אותה מסורת קדושה של דרכי שלום”.

האישה שישבה לידי ענתה לו בלחישה: “אנחנו נשמח, זה הם שעדיין לא רוצים”.

 ביום חמישי בערב נערכה בבנייני האומה בירושלים האזכרה הראשונה מתוך רבות לקראת ציון שנה לפטירת הרב עובדיה יוסף. מה למדנו מאז הסתלק מאיתנו מנהיגה הרוחני של ש”ס?

• שיש אדם שאין לו תחליף. כמה מביך להיזכר בדיונים סביב השאלה “מי יהיה היורש”. גם לבגין או בן־גוריון אין יורש. וגם לא לאלביס פרסלי, להבדיל. לפעמים מופיע בהיסטוריה פנומן חד־פעמי בתחום מסוים, והקרבות על הכניסה לנעליו פשוט אינם רלוונטיים. חי בינינו אדם גדול בתורה, עם משימת חיים של השבת עדות המזרח אל המסורת, ואיננו עוד.

• האם ש”ס עצמה רלוונטית? רבים רואים במפלגה הזו פצע, אך רבים רואים בה גם את הפלסטר, התחבושת לפצע דתי ועדתי שמדמם כאן מאז קום המדינה. רבים חושבים שש”ס מציעה רק ג’ובים, אך רבים מבינים שקודם כל היא מציעה זהות. תמהיל ציוני־חרדי־מזרחי נדיר.

על פי הסקרים היא נחלשת, מאבדת מנדטים למשה כחלון, לליכוד, לבית היהודי, ואולי היא עצמה בכלל תתפצל מרוב מחלוקות ופלגים. אבל השאלה הפוליטית מעניינת פחות מהשאלה החברתית. ש”ס אינה רק עקומת מנדטים, אלא אמירה דתית ותרבותית. פעם היה ברור מאוד מה היא רוצה לעשות: להחזיר עטרה ליושנה, לקומם את מורשת יהדות ספרד המקופחת, להכניס לפס הקול הישראלי את המסורת. ומה עכשיו?

• צריך לזכור: מאות האלפים שהגיעו להלווייתו של הרב לא באו הרי בגלל הח”כים של ש”ס )שאת חלקם הגדול הם לא מזהים(, אלא כי המנוח העניק להם כבוד ומשמעות. זו גם הסיבה בגללה ינהרו אלפים לשורת אירועי הזיכרון הצפויים. כדי להתחזק הנהגת ש”ס צריכה להלהיב את ההמונים סביב חזון משותף כלשהו, לא סביב מריבות פנימיות.

 הפסקת האש החלה בדיוק בראש חודש. אם במסורת היהודית מדברים על 30 ימי דין מתוחים שם למעלה, בשמיים, על זמן שבו נקבעים מהלכים עתידיים, הרי שהשנה זה מוחשי מאוד גם כאן, בארץ. הפסקת אש בת 30 יום אמורה הרי להסתיים בדיוק בראש השנה.

באלול מתחיל גם “זמן אלול”, הפריים טיים של עולם הישיבות. לימוד אינטנסיבי ומעמיק בניסיון להשתפר ולהגיע כמה שיותר מוכנים לחגי תשרי.

הרב ברוך וידר, ראש ישיבת ההסדר “הכותל”, רגיל לקבל בזמן הזה בכל שנה תלמידים שחוזרים מחופשה, לא ממלחמה. עשרות מתלמידיו השתתפו בחודשיים האחרונים בצוק איתן. אחד מהם, אביתר תורג’מן, לוחם צנחנים מבית־שאן, נהרג בהיתקלות בחאן־יונס.

איך חוזרים מהטנק אל הגמרא? ומה עם מקומו הריק של אביתר בישיבה? השאלות האלה ניקרו גם בו, והרב החליט לכתוב לתלמידים מכתב ערב שובם אל בית המדרש: “אלול. בישיבה המילה הזו מספיקה כדי להעביר רטט גדול של רעדה. אביתר שלנו אמור היה לחזור איתנו אל הלימוד, לתפוס את מקומו. ערימת הספרים כבר הייתה מוכנה על שולחנו בחדר בבית שבבית שאן. לאחד הרבנים אמר, לפני שנכנס לרצועה: ‘אני מתגעגע לחזור לישיבה. אחרי שנה וחצי בצבא אני מרגיש כמה התורה חסרה לי’. אביתר עלה לישיבה של מעלה. מי יוכל למלא את מקומו? אין מי שיוכל לעשות זאת, ואין מי שלא מחויב לעשות זאת.

“נלחמתי במלחמת שלום הגליל, בקרב הנורא בסולטן יעקב. חברים אהובים מהישיבה נפגעו. מי שחווה זאת, לא יישאר עוד כמו שהיה. עולמו לא יכול להיות כתמול שלשום. “אנחנו אומרים להורים של אביתר ‘המקום ינחם אתכם’. המקום אינו רק הקדוש ברוך הוא. המקום הוא גם מקומו הריק של אביתר בבית המדרש. את הדממה במקום הזה עלינו למלא בקול גדול של תורה”.

הסטטוס היהודי: 

“לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה’ אלוקיך נותן לך” (מתוך פרשת השבוע, פרשת “שופטים”)