‘רועדים. אני מפחדת מאד. פחדתי לחזור לגן, אבל היתה ברירה?’ • מונולוג סוער של גננת בבני ברק שחלתה בקורונה

פטירתה ביום שישי של הגננת שלווה זלפריינד ע”ה, תושבת שכונת גני הדר בעיר פתח תקווה, לאחר שחלתה בנגיף הקורונה – עוררה חרדה אצל גננות רבות.

אל תצאו פראיירים: ייתכן ומגיע לכם הרבה מאד כסף מביטוח לאומי

שלווה, כפי שסיפרה בתה גיטי סגל לחרדים 10, חששה לחזור לעבודה, אבל “כשחזרו לשגרה, לא היו לה הרבה ברירות והיא גם חזרה לעבוד. היא אמנם חששה מאוד ופחדה, אבל אחרי שלושה שבעות שחזרו לשגרה – גם היא חזרה. הבינה שאין לה הרבה ברירות, משום שהיא לא הייתה מקבלת משכורת”.

הסוד שלו: לעשות תואר יוקרתי ללא מכינה וללא תנאי סף • רוצה גם?

לא רק שלווה חששה. גננות רבות היוצאות מידי בוקר לעבודה, חרדות מהצפוי להן.

א’ ג’, גננת בגן בבני ברק, נדבקה בנגיף. בשיחה עם חרדים 10 היא מספרת על הפחד שאוחז בגננות והסייעות, העובדות בגנים של עיר התורה והחסידות, ולא מבינה למה כדי להציל את המשק עליה לשכב כעת חולה במיטה עם קורונה.

הנה המונולוג שלה. 

•

“איפה נדבקתי בנגיף? 99 אחוז שנדבקתי בגן. אף אחד מהקרובים אלי לא חולה, אני הראשונה – ולא יצאתי לאף מקום, חוץ מלגן. ביום חמישי חזרתי מהגן מאוד עייפה, לא חשבתי שזה קורונה, חשבתי שבאתי עייפה מהגן, עובדים קשה בקיץ.

אני סייעת בגן של העירייה. ההסתדרות חייבה אותנו להחזיר את ימי החוב מתקופת מאי, הרי היינו בחופשה. אמרו: נעזור למשק, ניכנס מתחת לאלונקה ונחזיר את החוב שיש לנו עכשיו. אבל למה עכשיו, בתקופת הקורונה? בשיא המגפה בבני ברק, שהיא מוקד ההתפרצות צריך להחזיר ימי חוב? אי אפשר לחכות קצת שתסתיים הקורונה?

לא מחזירים חובות בשיא מגפה., אמנם זה חוב של ההסתדרות אבל לעירייה יש את האפשרות לסגור מוסדות חינוך, היא רשות עירונית. אם יש התפרצויות היא חייבת לסגור את המוסד ולא לתפוס אותנו בכוח בשביל שתגמר הקייטנה, בשביל שיגמרו לקבל את התקציבים.

במתחם שאני עובדת, זה מתחם של כמה גנים. כל כמה ימים נסגר גן אחר, בגלל שיש שם הדבקה. המחלה נמצאת בכל העיר, וילדים נשאים ולא יודעים עליהם שהם חולים, הם מדבקים.

גם הצוות יכול לבוא חולה, אין לנו תנאים כמו של הרופאים בבתי חולים, הסיכויים להידבק הם 99 אוחזים, במיוחד עכשיו. אז למה צריך להחזיק את הגנים, בשביל להחזיר חוב של ימים? אי אפשר לסגור, כשכל כמה ימים נסגר עוד גן ועוד גן ועוד גן?

לימוד תורה אני מבינה, אבל אם זה לא לימוד תורה וזה להחזיק את המשק – אז מה? מחזיקים את המשק על חשבון הבריאות של האנשים? מאחורי יש משפחה גדולה, הכנסתי לבידוד קרוב ל-60 איש, אני לא מדברת על בני הבית שהתחילו לפתח תסמינים ממני. למה מחכים? אחר כך קוראים לזה ‘משתלטים על העיר’. איך משתלטים אני רוצה להבין,  מה השליטה? לפנות למלוניות זו שליטה?!

•

אני עובדת קטנה במערכת, כשמכריחים אותה ללכת לעבוד – היא עובדת. הסתדרות העובדים החליטה שאנחנו צריכים לצאת לעבודה, ויואב גלנט שאמר שחייבים לחזור לעבודה במוסדות החינוך. אבל עם מה? עם איזה מיגון? עם איזו אחריות? ראשי העיר צריכים ללכת לדבר בשבילנו ולהיות הפה שלנו – ולהגיד: אין לנו מספיק מיגון בשבילה, העיר מדגרה.

צריך להחזיר ימי חופשה כעת, עם 160 חולים ליום? אנחנו צריכים ללכת לעבודה עם ילדים קטנים. אנחנו לא אנשים צעירים, אני מעל גיל 50 – למה אני צריכה ללכת לחפש לילדים קטנים תסמיני מחלה?

התקשרתי, אמרו לי: אין ימי מחלה, מי שרוצה להתקשר להגיד שהוא חולה – אין ימי מחלה. מה זה ההוראות האלה? ברגע שהתקשרתי לומר שאני חולת קורונה, אף אחד לא הכריח אותי ללכת לעבודה, מיד סגרו את הגן. למה להגיע לסגור גן? למה להגיע להיות חולים?

ברגע שאני חליתי, מידית סגרו, בזה הם לא מתמהמהים. הגיעה ילדה שמקיאה לגן, התקשרתי להורים. הרי הם חותמים בבוקר לילדה שאין תסמינים. אני שואלת את הילדה בגן: ‘פעם ראשונה שהקאת’? הילדה עונה: ‘לא, גם בלילה במיטה’. ‘ומה אמא אמרה?’, אני שואלת אותה. ‘שתיקח אותי בערב לרופא’. אז למה היא באה? מסכנה הילדה, מה יש לי לשאול, היא לא אשמה.

התקשרתי להורים שיבואו לקחת אותה, הם כועסים עלי – מה אני מבלבלת במוח, למה אני שואלת את הילדה שאלות. זה נעים? להעמיד אותנו במצב שאנחנו כמו  חוקרי משטרה?!

התקופה מאוד לחוצה, ההורים מתוחים, אני מבינה שצריכים פרנסה בכל הבתים, אבל הבריאות קודמת. הנציגים בעירייה צריכים להיות אחראים לבריאות שלנו. אם לא ישמרו על העובדים – מי יעבוד להם? אם לא יסגרו את המערכת, המערכת תסגור אותם. בשבועיים הראשונים פרסמו בעירייה גן זה וזה נסגר, ופתאום הפסיקו לפרסם, לא יודעת למה.

אני לא נכנסת לפוליטיקה, זה באמת לא מעסיק אותי. מה שמעסיק אותי זה שישמרו על הבתים, על הילדים, על העובדים – ולא שיפנו למלוניות. אני לא צריכה מלונית, אני רוצה להיות בריאה. לא מעניין אותנו שגנץ יביא תקציבים כדי שיהיו מלוניות,  זה לא מעניין אותנו.

•

הממשלה צריכה להבין: אי אפשר לפתוח את הגנים – והעובדים נדבקים וחולים. עובדים בסיכון, מעל גיל 50, בעלי מעל גיל 60, מה הם חושבים שזה שפעת?! לצעירים לא קורה כלום – ומה עם המבוגרים שאחראים עליהם? לילדים לא קורה להם כלום, זה בסדר – אבל אנחנו נדבקים. הגננת שלא יודעת שהיא חולה ובלי תסמינים בינתיים מדביקה אותי ועוד  אחת ועוד אחת. ככה זה.

לעובדי ממשלה נתנו לעבוד מהבית, עשו מחיצות, נתנו להם מנקה שתנקה אפילו את הטלפונים. איך אנחנו יכולות להיזהר בגן?! פשוט בלתי אפשרי. אני רוצה להציל את המשק, גם אני נמצאת בו, אבל אני לא מאחלת לאף אחד לשכב במיטה ולחלות בקורונה בשביל להציל משק…

אז עוד אחת תהיה חולה ותלך למלונית, ויש רק 70 מונשמים. חבל שהמדינה שלנו מתייחסת כך לחולה קורונה ולאנשים ולבריאות. זה עצוב לאן שהגענו, עצוב.

אנשים מסתובבים ברחובות כאילו הכל רגיל, רוצים לסגור את הים – צועקים. רוצים לסגור מקומות נוספים – צועקים. אני לא מאחלת להם שיהיו חולים, אבל כשיהיו חולים הם פשוט לא יצעקו.

•

האם אני מפחדת? רועדים מפחד. אני מפחדת מאוד, פחדתי לחזור לגן, אבל לא הייתה לי ברירה. אין חופשת מחלה, אין כלום. אתם בריאים? תלכו לעבודה, אם חליתם בקורונה – תישארו בבית. סיכון לא סיכון, אחריות לא אחריות – שאלו אותנו? לא. אולי אני רוצה לצאת לחל”ת? אולי אני מעדיפה שיורדו לנו את הימים האלה במשכורת? תשאלו. אף אחד לא שאל כלום, הם יושבים שם ומחליטים עלינו. אנחנו העובדים מקבלים פקודות ויורדים לשטח. בדיוק כמו שהשר גלנט אומר פקודה, נקודה. ככה עובדים בממשלת ישראל.

רשות צריכה קצת היגיון, במקום לשמוח על קבלת תקציב למלוניות. לא היינו מגיעים למלוניות, אם היו עובדים עם הגיון. כל גננת חולה, יש לה משפחה מאוד גדולה. ככה נוצרת שרשרת הדבקה. ככה הם רוצים להתחיל את ה-1 לספטמבר? זו התאבדות של ממש, צריכים ניסים גלויים.

אין מיגון, אין קפסולות. היה יום וחצי קפסולות, ואז ביטלו את הקפסולות. אנחנו עוד מעט פותחים שנה. מישהו מוכן למגן? לעשות מחיצות?

•

מה הפתרון? שימצאו פתרון. אין פתרון שלא יפתחו. אני רוצה להבין דבר אחד: גלנט יבוא לעבוד במקומי? אסור להם להשאיר אותנו לעבוד. עד שיתגלה חולה בגן, הם אומרים, נסגור את הגן. עד שיתגלה המת – אז יקברו אותו. מה זו הבדיחה הזאת?

אני לא ממשלה. יש אזורים בארץ שלא נגועים, תעשו איתם מה שאתם רוצים. אני לא מחליטה. אבל אזורים נגועים, שכונות שהן מדגרות, בתים מפוצצים חולי קורונה שמסתובבים בבתים וברחובות? מה לנו וללכת לעבוד במצב כזה. מה חשבתם, שיהיו ניסים גלויים?! ממש מי יחיה ומי ימות.

אנחנו מעל גיל 50. אם הייתי בבית חולים ממוגנת הייתי פחות מפחדת. תראה איך הם ממוגנים. ממי אנחנו ממוגנים?

הילדים עוטים מסכה בגן? לא. מדברים כל היום רק על אחוזים 2% 4%.  את מי זה מעניין אחוזים?! כשאדם חולה מעניין אותו אחוזים? לא מעניין בכלל אחוזים. אני חולה! חליתי מהעבודה וזה ימשיך ויקרה עוד לאחרים. למה מחכים?

מעיריית בני ברק נמסר לחרדים 10: “אנחנו פועלים לפי הנחיות משרד החינוך. מתוך 700 גנים רק 5 אחוז נסגרו”.