לחישות, מזימות, פרנויה: מה העיב על השידוך של ליברמן ונתניהו
1.
זה היה שבוע של שידוכים, הזכיר התלבטויות של בני זוג רגע לפני ששוברים את הצלחת ומפרסמים מודעת אירוסין בעיתון.
“ביבי חושש להכניס את ליברמן לקואליציה, זה כמו להתחתן, כשאתה לא ממש רוצה את הכלה, לפעמים עדיף לך לוותר על האירוסין ולא לסיים בגט לא נעים”, אמר לי גורם בליכוד ביום שני, היום הסוער בו הספינה הקואליציונית נעה בין חיים למוות. פוליטיים.
מדוע, בעצם, נתניהו לא ממש מאמין לליברמן?
כולנו זוכרים את מערכת היחסים ביניהם, שידעה עליות ומורדות: בראשית היה ליברמן מנכ”ל הליכוד; בהמשך, חלק מממשלת נתניהו השניה כשהשידוך מתפקד לא רע; גם בממשלתו השלישית העסק לא חרק; ברביעית זה החל בהליכה מהדהדת של ליברמן לאופוזיציה, משם שב אחרי שנה כשהוא מודיע קבל עם ומיקרופון כי עשה ניתוח להארכת הפתיל הקצר שלו, ואופס, אחרי שנתיים וחצי זה שוב התפרק לו, הרבה לפני שנתניהו חלם על בחירות.
ועדיין, נתניהו ידע לעבוד איתו, איכשהו.
אבל זה לא הכל: זוכרים את הרשימה בה גוללנו כיצד מלחשים במסדרונות הכנסת אגדה לפיה גורמים בליכוד מתכננים מפץ? אז יש מי שחשד בליברמן, כי הוא קשור לחבורה הזו. הוא הכחיש, שב ואמר שהוא לא קשור, שהוא תומך רק בנתניהו לראשות הממשלה, אבל הספק כבר קינן.
הגורמים הללו פיזרו אמירות, שהגיעו גם לאוזניו של ליברמן. ‘הוא לא באמת רוצה את איווט בקואליציה’, אמרו. ‘הוא יעביר את חוק החסינות, ואז, יפתה חלקים מ’כחול לבן’ לחבור אל הקואליציה שלו, וליברמן יהפוך ל’מיותר’. הרי זה בדיוק מה שנתניהו עשה לבוגי יעלון, כשהכניס פנימה את ליברמן – היישר אל תיק הביטחון של בוגי. יעלון הרגיש מיותר, מושפל, פרש, וכל השאר היסטוריה”.
איפשהו בלילה של יום ראשון היה מי שעלה על הסיפור, קלט שיש מי שמסכסך בין השניים – ודאג להעביר את המידע.
האסימון, כך לפחות היה נראה אז, נפל לשני הצדדים.
סוכם, שנפגשים.
2.
ביום שני, בשעות אחר הצהריים, הם נפגשו. כל מי שידע על קיומה של הפגישה, התבקש לשמור עליה בחשאיות, לטובת העניין. כשהמצלמות עוקבות, הנפשות הפועלות הופכות לנוקשות יותר, יודע העולם. אז מה הטעם?
אבל כצפוי, ויש מי שיאמר למרבה הצער, הייתה זליגה. הסיפור הודלף. הפגישה הפכה למתוקשרת, כזו שהתקשורת כבר עוקבת אחרי תוצאותיה. במבט לאחור, זה הרס. ההדלפות, אגב, לא מגיעות מכיוון ישראל ביתנו, שם שומרים על פה סגור ולא מעצבנים את הבוס הקשוח.
מה היה שם, בתוך החדר הסגור? מאחר ואין צילום או הקלטה, כצפוי, יש שתי גרסאות.
גרסה האחת טוענת: נתניהו קיבל בצוננים את פניו של ליברמן, לא התאמץ להיות נחמד מדי. ליברמן, שפיקח הוא, קלט את ‘הפוזה’ מיד וקיצר במילים.
אבל יש עוד גרסה, ולפיה ליברמן הגיע מאולץ, בלי שום פתרון ביד, ונתניהו היה זה שקלט את המצב והגיב בהתאם.
האמת, כנראה, באמצע. על נתניהו היה להבין שאותו ליברמן שסירב להגיע לסבב פגישות בראשון, לא היה מתייצב לפגישה אם לא היה מחליט שהוא חפץ בה. ואם הגיע – הגיע מפויס, גם אם זה לא השתקף מפניו ברגע הראשון. אבל כאשר ראש הממשלה הציג פרצוף צונן, איווט הגיב בהתאם. גם לו יש כבוד. כבוד רוסי.
המצחיק הוא שבסיומה של הפגישה עדיין היה נתניהו בטוח שהיא תוביל לפתרון. אבל ליברמן, שיצא בתחושה לא טובה, תדרך במסדרונות בכיוון השלילי, הריקושטים הגיעו עד מהרה לנתניהו, והוא נכנס לנוהל מתקפה. מסיבת עיתונאים ב-20:00 בערב, ציוץ של אחד הדוברים על “אש חופשית”, וגם ראיון חפוז בערוץ 9 בשפה הרוסית (“היה לי פחות זמן להתארגן לראיון, מאשר היה אז לקרן מרציאנו”, סיפרה אחר-כך אנה ברסקי, הכתבת הפוליטית של הערוץ, שהוזמנה לראיין בלשכה פנימה).
אל תדאגו. יממה אחרי, ליברמן יחזיר לו מנה אפיים, והפעם בראיון מתוכנן, חגיגי, באולפני הערוץ. וליברמן לא זקוק לתרגום לרוסית…
3.
ההיסטוריה של ליברמן וחוק הגיוס ידעה עליות וגם מורדות.
בממשלת נתניהו השניה היה זה ח”כ דודו רותם ז”ל הנציג שלו בוועדת פלסנר. רותם, חובש כיפה סרוגה, ידע להלך בין הטיפות. מצד אחד, לעשות רצון אדונו, מצד שני לדאוג גם לאינטרסים של הציבור החרדי.
לא פעם, כשפגשתי אותו במסדרונות הכנסת או מזנון הח”כים, היה מבטיח לי: ‘מי שרציני, שימשיך ללמוד’.
מצד שני, היו פעמים, בהן הסתייג. פעם אמרתי לו: ‘אני בונה עליך, דודו, שתדאג לילד שלי, שיוכל להמשיך ללמוד בשקט בישיבה’.
‘אל תבני עלי, כולם צריכים לשרת’, השיב.
לא הבנתי, הרי רק לפני כמה שבועות דיבר אחרת. לא פעם ניסיתי לשאול אותו, אם יתכן שישנם ‘שני דודו’ – דודו שאומר את מה שליברמן מצפה שיאמר, ודודו שאומר את מה שעל ליבו. הוא תמיד הכחיש.
פעם יצא לי לעמוד איתו רכב לצד רכב, באחד הרמזורים ביציאה מירושלים. שנינו המתנו בסבלנות לרמזור הירוק. פתחנו חלונות, והצלחנו להחליף כמה מילים.
‘הילד שלי’, אמרתי לו, ‘הולך לישיבה ב-7 בבוקר, וחוזר ב-10 בלילה, הוא רציני, אתה לא מתכוון שהוא ישלב בסדר היום שלו הצפוף גם את הצבא…’
‘אז זהו שכן, מצידי, ב-10 בלילה שילך לשרת’, השיב.
‘גם אבא שלך היה אומר כך?’ שאלתי אותו, מקווה שאולי זכרו הברוך של אביו, ר’ שלום שכנא רותם-רוטנברג ז”ל, ממייסדי מפלגת פועלי אגודת ישראל וסמנכ”ל משרד הפנים, יעמוד לי בטיעוני. ‘אני כבר מזמן לא עורך שיחות עם אבי’ – אמר לי, צחק, סגר את החלון ונסע הלאה.
אבל אלו היו רק דיבורים. בשקט-בשקט היו הח”כים החרדיים מגיעים ללשכתו כדי להיעזר בכישוריו.
השבוע חשבתי לעצמי, שהוא כל-כך חסר.
4.
לקראת ההצבעה על אישור חוק פיזור הכנסת, נעלמה קבוצת ח”כים מהליכוד אל מסעדה ירושלמית, כדי לטפל ברעב שאחז בהם.
הבריזו? תלוי את מי שואלים. הם עצמם היתממו, הסבירו שלא התכוונו להתחמק מהצבעה, אבל הלחישות המדברות על מרד פנים-ליכוד רק הולכות וגוברות.
בימים האחרונים נערכו כמה התייעצויות סודיות בין כמה גורמים בליכוד, דברים קורים, ונדמה שחוץ מראש הממשלה, שלא מספיק מודע למצב (אילו היה מודע, לא היה מסתכן ומעלה את חוק פיזור הכנסת. שכן, מה יעשה אם לא יימצא לו רוב? אם יש ליכודניקים שייעלמו לטובת ארוחה במסעדה/ראש כואב/שירותים/ילד לא חש בטוב?).
בעוד הוא חושד בליברמן, שחבר למתנגדיו מבית, הוא לא מבחין איך בבית פנימה שואלים שאלות ומקשים קושיות. זה עדיין לא קרב סכינים כנהוג במפלגת העבודה, אבל מה שהחל כזמזום של אחד או שנים הולך וצובר תאוצה. מטרידה, למי שנתניהו חשוב לו. משמחת, עבור מי שבראש מעייניו שאיפה אחת: ‘רק לא ביבי’.
האם כדי להימלט מחשש כזה, צריך נתניהו לחטוף בשתי ידיים כל אפשרות של פשרה ולחתום הסכם קואליציוני עם כל מי שרק מוכן לעלות לעגלתו? לכאורה, כן.
האמת צריכה להיאמר, אילו יצא מגדרו כדי להתחנן, אילו נהג בליברמן בכבוד מלכים, יכול היה לסגור ברגע את הפלונטר שנוצר. הבטחה פה, הבטחה שם – זה לא רק חוק הגיוס שמטריד את ליברמן. זה ‘כל המסביב’.
ליברמן היה זה שסיפר כי היו גורמים מתוך הליכוד שפנו אליו בהצעות, אבל הדגיש: אני רק עם ביבי; ליברמן היה זה שאמר בכל מהלך מערכת הבחירות כי הוא תומך בנתניהו, וגם המליץ עליו לנשיא. במהלך כל השבועות האחרונים, שב והזהיר שלא יכנס לממשלה ‘בכל תנאי’, והסביר מה הם העקרונות עליהם יעמוד.
אבל אף אחד לא ממש לקח אותו ברצינות.
אבל השדכן, כלומר יריב לוין, התריע. לשבחו ייאמר, שכבר בשלב ההתחלתי של המו”מ העביר לוין לנתניהו את תחושתו כי ליברמן נעול, לא מתקדם, לא מגיע עם רצון לסגור. המידע נשאר במגירה, לא טופל, לא זכה להתייחסות משמעותית.
עד ליום ראשון האחרון.
אפרופו שידוך: במהלך הימים האחרונים שמעתי קולות הטוענים כי “אם זאב אלקין או דוד ביתן או דודי אמסלם היו מנהלים את המגעים, כבר מזמן הייתה לנו קואליציה”.
אז נכון שיריב לוין הוא אבי-אבות התיאוריה ‘אני לא גננת’. מאז הפך ליו”ר קואליציה טווה את המושג ופעל על פיו. שהחרדים יסתדרו ביניהם, אמר, אני לא אמור לגשר ולפשר.
אלקין, בהיותו בתפקיד היו”ר, נהג אחרת. ישב עם כל צד, הקשיב למצוקותיו, הפך לאוזן קשבת, נפגש, דאג לכיבוד, התחנף כשהיה צריך. ליריב שיטת עבודה אחרת. לא תמיד זה יעיל, אבל זו השיטה, ומי שמבקש את שירותיו אמור לדעת שכך הוא פועל.
קשה לדעת האם במקרה דנן צודקים אותם הסבורים כי ליברמן הגיע נעול מלכתחילה, חיפש כיצד לטרפד (ואז לא משנה מי היה חובש את כובע השדכן, המאמצים היו נכשלים), או אותם הטוענים כי ליברמן חש מבוזה, חזרו והטיחו בו ‘אתה רק חמישה מנדטים’, ולכן פיתח תיאוריה שלא באמת רוצים בו; ואם רוצים, מדובר בעניין זמני, עד שיושלם חוק החסינות.
ועלה תאנה, הוא לא רוצה להיות – ובצדק.
רק בעוד שעות אחדות, אולי רק מחר בחצות, אם לא לפנות בוקר של יום חמישי, נדע מי מהאסכולות צדק, ונוכל לערוך סיכומים.
5.
בינתיים, רבים הם המגשרים, המפשרים, השתדלנים, והמגישים הצעות שנדחות. אפילו נכדו של מרן הגר”ח, יענקי קניבסקי, נצפה היום בפגישה עם ליברמן (וגם הפעם, התמונה לא דלפה מהצד של ישראל ביתנו).
שמוליק חייק, איש עסקים אנגלי, הנחשב מקורב – האמנם עדיין? – לנתניהו וגם לליברמן, הגיע ארצה במיוחד, רק כדי לנסות לגשר ולפשר. בינתיים לא נראה שהצליח להיפגש עם ראש הממשלה עצמו, אבל עם גורמים רבים בליכוד נפגש, כמו גם עם ליברמן, ועם עוזרו המסור אבי אבוחצירה, שלא חוסך גם הוא כל מאמץ כדי לנסות ולמצוא פיתרון לפלונטר המורכב.
ומה באשר לנציגות החרדית?
עם אחד מהם ניסו לשוחח בערבו של יום ראשון. הוא כל כך כעס על עצם הפנייה, שהפונה מיהר לסגת. התחושה בקרב הנציגים היא ש’ליברמן חצה קווים’, ‘הגזים’, הפך להיות ‘היאיר לפיד’ (וצנזרתי את האמירות הקשות).
האם זה ‘יעבור להם’ רגע אחרי שיכנס לתפקיד ויחזור להיות הליברמן שמדבר הרבה, אבל לא באמת פוגע בציפור הנפש של הציבור החרדי? רק ימים יגידו.
תהיו בטוחים, שאם הוא לא יהיה בצד שלהם בקדנציה הקרובה (בין אם יחבור לגורם בליכוד שיפרוש ויחבור ל’כחול לבן’, בלי החרדים, ובין אם נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה בלעדיו, אם יצליח בבחירות) – הם יחבטו בו בכל כלי התקשורת העומדים לרשותם. ליברמן יהפוך ל’אנטיוכוס’ התורן.
6.
ליברמן טוען שהוא הוא איש של ‘חיה ותן לחיות’. אבל זה לא ממש מסתדר עם דרישתו לגייס את החרדים. תן לחיות, פירושו, תן למי שחפץ להמשיך וללמוד לעשות זאת.
אפשר היה להבין את מלחמתו אילו דרש תחבורה ציבורית בשבת (כואב ככל שזה יהיה), שהרי זה מפריע לקהל בוחריו כשאין להם תחבורה לנסוע לים בשבת. אבל חוק גיוס הוא משהו שאמור לפגוע בציפור הנפש של הציבור החרדי, בילדים הלומדים תורה, באלו שאינם מסוגלים ללמוד בהתמדה יום שלם, אבל עדיין שוכנים באוהלה של תורה ולא מעוניינים לשמש כבשר תותחים של מכסה.
זה כבר לא חיה ותן לחיות. זה להתערב לציבור החרדי פנימה. ואת זה, ליברמן לא אמור לעשות. אלא אם כן, יש שיקולים אחרים מאחורי הכיסוי של ‘חוק גיוס’.
ח”כ יצחק פינדרוס, למשל, משוכנע שכך הוא הדבר. הוא שב ואומר, זה לא הגיוס, יש פה משהו אחר.
זה גם מה שסבר נתניהו, לפחות עד ליום ראשון. לרגעים השתכנע שלא כך הדבר, אבל החשדות צצים וחולפים, בגלים. סופו של הסיפור, יעיד למעשה על תחילתו.
אם תסתיים הסאגה בהתעקשות של ליברמן, סביר להניח שהחשדות לא היו מופרכים. אם תקום ממשלה, הרי שהפרנויה עבדה שעות נוספות, ולא בשכל רב.
תגובות
אין תגובות