העיתונאית זעקה: שומרים על צנעת הפרט של המתים. מה עם החיים?

הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן קיימה אתמול  את הדיון הראשון שעסק ב”איתור ונגישות למסמכים של נעלמים מתקופת קום המדינה”.

יו”ר הוועדה ח”כ נורית קורן: “מיום היבחרי לכנסת עמד לנגד עיני חקר האמת בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן החטופים. את הסיפורים אודות הילדים החטופים שמעתי עוד מבית הורי כילדה קטנה.

“מטרת הוועדה לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לציבור שלם במשך עשרות שנים. לא אתן יד לטיוח ובראש ובראשונה אפעל למען איחוד המשפחות והבאת מזור לאותן משפחות שאינן יודעות מנוח מאז נעלמו ילדיהן.

“לטענת בני המשפחות, הם אינם יודעים לאן לפנות ומי הוא הגורם שיכול לספק להם את המידע הרלבנטי, וגם כשהם מגלים מי אמור לתת להם מסמכים, הם נתקלים במערכת בירוקרטית שמקשה עליהם לקבל את המידע”.

ח”כ יואב בן צור: “חשוב להקל את הבירוקרטיה על משפחות החטופים. אי אפשר לפגוע במשפחות האלה פעם נוספת. אין שמחה כהתרת הספקות, גם אם יגלו שהילד אכן נפטר, עדיין זה יקל על המשפחה והלוואי שיגלו שיש כאלה שעדיין בחיים”.

ח”כ מיכל רוזין: “יש פה תופעה שרוצים להגיע לחקר האמת ולחשיפת האמת. זה לא יכול לעבוד על פי פנייה פרטנית. המדינה רוצה לדעת מה קרה ולכן, כמו שישבו על המסמכים הגנוזים והשקיעו בזה זמן כדי לפרסם אותם, גם כאן צריכה לבא החלטה שמשרד הרווחה יקדיש זמן לשבת על התיקים בימים האלה ולבדוק מה קרה ומה נעשה עם האימוצים בשנים האלה. למשל, מקרים שבהם אושר אימוץ בלי לדעת מי ההורים הביולוגים של הילד המאומץ”.

מאיר אמסלם, מנהל גנזך רשות האוכלוסין וההגירה: “אנחנו מרכזים את כל הרישומים של אותם ילדים עלומים שכל הניירות שקשורים אליהם לא נמצאים. לנו יש את ספרי הלידות והפטירות של משרדי הבריאות המחוזיים עד 1955.

“משנה זו זה כל הרישומים כבר נמצאים בלשכת האוכלוסין של אותו מחוז. כל מי שפנה ופונה אלינו מקבל מענה שנע בין כמה שבועות לעד ארבעה חודשים, אבל אני נמצא בקשר עם הפונים – עד לקבלת תשובה”.

במהלך הדיון העלתה ח”כ קורן טענה שנשמעה בעבר, לפיה משפחות מקיבוצים ומושבים בצפון הגיעו ללשכות משרד הפנים ועשו ‘רישום מאוחר’ של ילדים כבני משפחה.

לדברי אמסלם, בדיקה שערך לא העלתה רישום מסוג זה. “תמיד קיימים רישומים מאוחרים שנובעים מכך שמשרד הבריאות לא מעביר תעודת לידה או שהילד לא נרשם כשנולד. בדיקה של השנים המדוברות לא מראה רישום של כמות גדולה של ילדים באותה תקופה, אלא רישום דומה לשנים שלפני ואחרי. אני גם לא מכיר סוג כזה של רישום מאוחר שבו מישהו בא ורק על סמך הצהרה רושמים את הילד או הילדה כבן משפחה”.

אורנה הירשפלד, מנהלת השירות למען הילד:  “יש לנו אינטרס להצטרף למאמץ המשותף ולסייע למשפחות. יש עלייה מסויימת, לא גדולה, במספר הפונים אלינו. מאז שהנושא עלה לא מצאנו תיק כזה. היכולת שלנו היא ברמה של עזרה למשפחות לעשות בדיקה נוספת לכל מה שנבדק בעבר. כל פנייה נבדקת ברשימת תיקי האימוץ שנמצאים וניתנת תשובה למשפחה. תשובה תינתן בין שבועיים לשלושה”.

עו”ד טליה אגמון ממשרד הבריאות: “המשפחות יכולות לפנות למחלקת רשומות של בתי החולים. יש נוהל במשרד הבריאות שהוא נוהל על קבלת מידע רפואי על בן משפחה שנפטר. פועלים בבתי החולים לפי הנוהל הזה. כל פונה צריך לפנות לבית חולים, להצהיר שהוא יורשו של המנוח ואז מאפשרים קבלת מידע. הבעיה שעולה היא אנשים שמבקשים מידע על אדם בלי הוכחה שהם קרובי משפחה”.

יצחק ישי, מנהל אגף הקבורה במשרד לשירותי דת: “כל מי שיפנה אלינו נפנה אותו לגוף הקבורה שהיה אחראי באותו הזמן, אבל לא בטוח שיהיה לנו את כל המידע בשל השנים הרבות שחלפו, וחברות קדישא שנסגרו”.

ליאור שלו, ראש חוליית נעדרים במשרד לבטחון פנים: “לא מצאנו תלונות או תיקים שטופלו במשטרה על היעדרויות, ואני מניח שזה בגלל הסיבה שהיו מסמכים ממסדיים לגבי אותם ילדים ולכן המשטרה לא חקרה את המקרים. בתיקי נעדרים, התיק נשאר פתוח במשך חמישים שנה ואחר כך מבוער. אני מזמין את הציבור לפנות אלי וכל מקרה ייבדק”.

ד”ר  רפי שובלי מעמותת ‘אחים וקיימים’: “העובדה שיש תופעה כזו, ‘רישום מאוחר’ שאין לה תיעוד במשרד ממשלתי, אומרת דרשני. גם הקשר של המשפחות עם גנזך המדינה הוא לא קשר טוב. יש תשובות שמתעכבות. אמרו לנו שכל מסמך שנרצה לראות נצטרך לכתוב מכתב ולבקש אותו. צריכה להיות הקלה בגישה למסמכים מקוריים. צריך מסלול שיקל על המשפחות מול משרד הבריאות ומשרד הפנים. אסור להתנות מסירת מסמך על פי מסמכי המשפחה. החשש שלי הוא שנמסור את המסמכים שלנו ועל פי זה ‘יתפרו’ מסמך שיתאים לגרסה של המוסדות”.

יעל צדוק, עיתונאית שחקרה את הפרשה: “מאז שהחיסיון הוסר, כל מלאכת החיפוש הוטלה על המשפחות. חלק מהמסמכים עדיין חסויים ובחלק לא ברור מה כתוב בהם. המשפחות לא צריכות להיות גורמי חקירה. המדינה צריכה לחקור את השאלות.

“דבר נוסף הוא האיסור לקבל מסמכים ללא צו בית משפט. יש מקרים שמבקשים לבדוק תיקי נפטרים כדי לברר את אמיתות הגירסה, האם רופא מסוים חתם על מסמך רפואי או בכלל לא היה בארץ שזה קרה. בגלל שהוא לא בחיים לא נותנים גישה לתיק שלו במשרד הפנים מפני צנעת הפרט. כולם שומרים על צנעת הפרט של המתים, אבל יש כאן פגיעה בזכות של המשפחה לקבל מידע. משהו כאן באיזון הזה לא עובד”.

יו”ר הוועדה נורית קורן, סיכמה: “הוועדה מבקשת לפשט הליכים בירוקרטיים עבור בני משפחות שמבקשות לקבל מסמכים. ככלל, ישנה תחושה אצל הפונים לוועדה של חוסר-רצון אצל עובדי הארכיונים בבתי החולים השונים לחשוף חומרים בפני המשפחות. הוועדה מבקשת גם שלא לגבות תשלום עבור מסמכים”.

קורן הבטיחה כי בישיבות הוועדה הבאות ייבחנו מול כל גורם וגורם ממשלתי הפתרונות להקל על בני המשפחות לקבל תשובות ללא בירוקרטיה נוספת.

עוד ביקשה קורן מרשות האוכלוסין להציג לוועדה נתונים על אותו ‘רישום מאוחר’ של ילדים בשנות החמישים, עם פילוח האוכלוסיה.