נתניהו עצבני או רגוע לגמרי? תלוי אם שאלתם את אליטוב או ריבלין
1.
בשבוע בו נרצחו הלל יפה אריאל הי”ד, בביתה שבקרית ארבע, והרב מיכאל מרק הי”ד עת נסע עם משפחתו בכביש 60 – אך טבעי הוא שכל עיתון שיגר את כתב השטח שלו אל הזירה, כדי לנחם ולתעד.
במשפחה שוגר כמובן אהרן גרנות, המתגורר בקרית ארבע, שהתייצב בבית משפח אריאל בישוב וגם יצא אל ביתו של מרק בעתניאל.
“אנחנו יושבים בבית המשפחה בישוב עתניאל סביב לזלדה”. זלדה, היא הסבתא, שהתגוררה בילדותה בשכונת שערי חסד בירושלים.
הטלפון היחיד בשכונת ‘שערי חסד’ – שלא היו בה משפחות רבות בימים ההם – צלצל. ‘זה בשביל הרב’, הודיע סבא שייע וורקר בחלל הבית, ומיד החלה מריבה בין שני הנכדים שהיו תדיר בבית: יוסי ומיכאל. יוסי הגדול ומיכאל הקטן יותר התווכחו מי יזכה ללכת אל הרב כדי לקרוא לו אל הטלפון.
‘הרב’ – הלא הוא פוסק הדור ורבה של השכונה – הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, שטלפונים רבים עבורו היו מגיעים לבית השכן.
הנכד, יוסי כהן, התקדם לימים במערכת הביטחון של מדינת ישראל ומכהן כיום כראש המוסד… הנכד מיכאל נרצח השבוע באכזריות.
גם תיאורו מהבית השוכן ליד הגדר, ביתה של הלל הי”ד, מעניין במיוחד. מתברר, שהחדר שבו נרצחה הילדה, אינו שומם ועזוב.
“מי שדימה לפגוש חדר מת, שומם מאדם, שהרי נרצחה בו ילדה, אינו מכיר כנראה את עיקושתם של יושבי ההר הזה, הר חברון. החדר מלא מפה לפה בילדות היושבות בכל פינה אפשרית ועוסקות ב…יצירה”.
אך טבעי הוא שגרנות ירד אל השטח. המעניין הוא כי גם כתב יתד נאמן’ שמואל גרינוולד, עלה אל עיר האבות. שיתד נאמן שולח כתב אל…קרית ארבע, זה כבר ממש לא טבעי, תודו.
“אני עושה את דרכי אל עבר העיר חברון. לצדי, לא נעים, נעים גם לא מעט פלשתינים…הכניסה לקרית-ארבע נראית כמו שקט שאחרי הסערה”.
הוא מביט אל שכונת ‘גבעת החרסינה’, אל ‘יקב אריאל ביהודה’, ואז מגיע אל הבית. “ארבעה ימים חלפו מאז אותה שעת בוקר מוקדמת של יום חמישי שחלף, עת הוכרז כאן אביר לילה’. אני ניצב לצדו של האיש, אל מול האב, ומבקש ללמוד איך שומרים על שפיות במציאות חיים שכזאת”.
האב, מספר לו כי “מזה זמן רב אנו מרגישים כי מתצפתים עלינו מהכפר הקרוב. קרוב לוודאי שהיה להם מידע מודיעיני. הם יודעים עלינו הכל, מתי אנחנו יוצאים, מתי אנו נכנסים ועוד”.
אבל הוא, לעומת גרנות, לא המשיך לעתניאל.
“לא הרחק מכאן, מרחק של כרבע שעת נסיעה יישובים עתה באבלם בני משפחת מרק בעתניאל, שאביהם נרצח בידי מרצחים ביום שישי האחרון. הדרך לשם בטוחה פחות ומכותרת יותר. בכניסה אל הכפר ‘א-ריחייה’ הממוקם דרומית לחברון, על אם הדרך המובילה לעתניאל, מקבל המושג ‘כתר’ משמעות מעשית. טור ארוך של רכבים משני הצדדים שכל אחד מהם עובר בדיקה קפדנית הופך את הדרך אל הכפר וממנו לסיוט מתמשך…וכאן, כך חשתי, כדאי לחשב מסלול מחדש ולסוב על עקבותיי. עתניאל, תיאלץ לוותר על ביקורי בשלב זה”.
הוא לא מסביר מדוע. האם חש שמדובר במקום סכנה ואין כל היתר לנסוע ולסקר בו? האם נסיעה לקרית ארבע אינה מסוכנת במידה שווה?
את המקומות המסוכנים באמת, כך נראה, ישאיר יתד למשפחה ולבקהילה.
כן, גם כתב בקהילה, יצחק הורווויץ, עשה את הדרך המסוכנת לקרית ארבע ולעתניאל. והוא, לא מתגורר באזור.
2.
הורוויץ הוא היחיד שחשף צד פחות מוכר בסיפור המשפחתי של הלל הי”ד.
“כשעמיחי הזכיר את הזמנים הקשים שעבר, הוא מתכוון לטרגדיה שפקדה אותו לפני תשע שנים, כאשר רעייתו הראשונה שני ע”ה הלכה לעולמה לאחר מחלה קשה. הוא התאושש מהמשבר הקשה ונישא בשנית לרונית שתחי’ האם של הלל”.
“אתה יודע למה קראנו לה הלל? הוא מספר. כי המתנו לה זמן רב, זה לא היה קל. אחרי מה שעברנו רצינו נחמה. כשזכינו מלא הבית אורה. קראנו לה הלל. עכשיו קברתי אותה ליד שני ע”ה. הן עכשיו ביחד”.
אז הלל, שנרצחה בגיל 13, הייתה בתה של רונית, או שמא בתה של שני ע”ה? והאם כשהוא אומר “רונית שתחי’ האם של הלל” הוא מתכוון לאם ביולוגית או רק לאשה שגידלה את הלל ‘שלו’?
לא ברור.
האם אין עורך שיעשה סדר?
3.
יש סיקור נוסף בו מוצאים עצמם שני המתחרים – משפחה ובקהילה – מתמודדים ראש בראש. ובקהילה, הקטן יותר, עולה גם השבוע על הגדול ממנו.
פטירתו של ניצול השואה וסופר השואה אלי ויזל ז”ל הובילה את עורכי שני השבועונים לנבור בארכיונים, למצוא ראיון ישן עם האיש. שניהם בחרו לשלבו בכתבה לזכרו.
אלא שבקהילה הציג ראיון מקיף יותר ומרתק יותר, בעוד משפחה בחר להעלות את סיפור חייו של האיש מ”כתב יד שנרשם בעברית אך לא פורסם”.
בבקהילה הסיפור קולח ומובא כסיפור אותו סיפר לכתב (אריה סופר מגיש את הכתבה, אך לא מצוין מיהו הכתב שראיין את ויזל במקור. במשפחה אליהו אקרמן הוא זה שמגיש את הכתבה).
לצד הכתבה מוגש “הראיון הגנוז של אלי ויזל ל’משפחה’, תחת שם כותבת ברברה בן-שושן, המתארת איך הגיעה אל חדרו של האיש ל”ראיון פורמלי קצר”, לפני כשנתיים.
“הוא ישב מאחורי שולחן משרדי ענק, אך קם לקראתי”, מתארת הכותבת.
אלא מאי? עד הסוף לא ברור, ולו אף ברמז, מדוע נגנז אותו ראיון ולמה מעולם לא פורסם עד לשבוע זה.
“ויזל העיד על עצמו כי רגעיו היפים ביותר היו בעת שעמד על במה, בדרך כלל באולם אפלולי שרק אלומת אור בודדת פילחה אותו וריתק את הקהל בסיפורים חסידיים וברעיונות מוסריים השאובים מעולם הדעת היהודי. בעיני עצמו הוא היה פשוט ‘חסיד ויז’ניץ'”, היא מתארת.
הראיון מתרכז יותר בעסקנות שלו למען העם היהודי, הרבה פחות בתיאור מאורעות אושוויץ. ובעיקר, חסר ההסבר: מדוע לא פורסם הראיון בשעתו ולמה נגנז?
4.
אהבתי במיוחד את הקטע האמיץ של יתד נאמן, שלא שכח לויזל ז”ל את עובדת היותו לא דתי.
תחת כותרת הגג “על מה לא סלחה סבתא ע”ה לאלי ויזל” מציגה י’ פריינד את סיפורה של סבתה. “הם היו שכנים בגולה. סבתא שלי ע”ה מבוגרת מאלי ויזל בכמעט עשור. אבל המשפחות הכירו ובספר הזיכרון הכחול של סבתי, המגולל את תולדות העיירה, מתנוססת גם תמונת ביתו של האיש שנשא על כתפיו את ‘ברכת ונטל ההישרדות’, כפי שספדו לו בני הזוג קלינטון השבוע”.
“לו הייתה סבתי בת החיים, הייתי מבקשת ממנה משפט אחד על מותו של האיש, שהפך בעיני רבים לסמל. פעמים רבות הזכירה אותו באוזניי, באה אתו חשבון, התנצחה אתו, קראה אותו, ונשרפה בלהבות שפגשו שניהם. הוא נותר ‘פצוע’, כפי שהעיד על עצמו, סבתא שלי בערה אחרי אושוויץ באש אחרת… סבתא שלי התעמתה עם ויזל – שמעולם לא פגשה, ללא רחמים, ובאה אתו חשבון על כל הלהבות, הלהבות שפגשו את שניהם באושוויץ… אלי ויזל עשה זאת בדרכו שלו, וסבתא שלי בבני ברק, הציתה גם היא את האש”.
5.
מחלוקת אמיתית התגלעה השבוע בין משפחה לבקהילה דווקא בשדה הפוליטי.
בעוד הפרשן הפוליטי של משפחה יוסי אליטוב סבור שנתניהו “עצבני”, מתעקש מתחרהו מבקהילה יעקב ריבלין כי הוא “רגוע לחלוטין”.
אני הייתי אומרת שהאמת נמצאת איפהשהו באמצע. הוא לא חרד, לא עצבני, אבל השמועות על חקירה בהחלט לא נעימות ולא מוסיפות למצב רוחו.
הנה הפירוט של אליטוב: “אבל סיפורי רכילות בצד. הכול מודים שמערכת אכיפת החוק מתייחסת לפרשה החדשה ברצינות יתרה. לא כך נתניהו, שבטוח שמדובר בעוד עלילה שתתאדה כמו בלון יומולדת שלא שוגר לארי-הרו. ‘הכול הבלים’, אמר ראש הממשלה השבוע במהלך ביקורו המיוחד באוגנדה. ‘בכל פעם שאני טס לחו”ל מפילים עלי פרשיה’.
“מומחים לענייני פענוח אישיותו ותנועות גופו של נתניהו טוענים שערב הטיסה התנהל ראש הממשלה כאדם עצבני. לא רגוע. כעוס מאד. נתניהו מרגיש שכוחות עלומים מנסים לשמוט מידיו את השלטון בדרכים לא לגיטימיות”.
לגיטימי יותר היה הדיווח, אגב, אילו צוינו בו שמותיהם של אותם “מומחים לענייני פענוח אישיותו ותנועות גופו של נתניהו”.
לעומתו, ריבלין, מביא חוות דעת של שני ‘מומחים’ אחרים לפענוח אישיותו ולתנועות גופו של נתניהו. השניים הם שרים חרדיים, להם מיוחסים כוחות של ‘מומחים’.
“אתה מכיר את ביבי לא מהיום, שאלנו את ליצמן. זיהית אצלו סימנים של לחץ ומצוקה בימים האחרונים? ‘אני מכיר את נתניהו כאת כף ידי’, אומר ליצמן. ‘ראיתי אותו בכל סוגי המצבים, כשהוא בלחץ הוא לא מסוגל להסתיר את זה. השבוע פגשתי אותו מספר פעמים והוא היה רגוע לחלוטין'”.
כך ליצמן.
“אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחר אבל שני שרים כנראה שכן. עדות על הרגיעות של נתניהו ומצב רוחו המשופר קיבלנו באותן מילים ממש גם משר הפנים אריה דרעי. דרעי הוא אחד שמבין בחקירות – לצערו הרב – ואת נתניהו הוא מכיר לא פחות טוב מליצמן. הוא אמנם לא כיהן בממשלה השנייה שלו שהוקמה בתשס”ט, אבל הוא הקים לו את הממשלה הראשונה בשנת תשנ”ו. דוקטורט הוא יכול לכתוב עליו”.
אז מהי דעת המומחה דרעי?
ובכן, “‘אני לא רואה על ביבי שום סימני לחץ בימים האחרונים’, כך דרעי. אם היו כאלה הייתי מזהה אותם מיד. אני מכיר אותו הרבה זמן וראיתי אותו בכל המצבים הוא ממש לא נראה כמי שחקירה קשה מוטלת לפתחו'”.
גם ריבלין מודה כי “יתכן שמדובר בהתרשמויות סובייקטיביות של אישים העובדים עם נתניהו ורוצים בהישרדותו אבל שפת הגוף של נתניהו – שאף פעם לא משקרת – מלמדת שהוא ממש לא מוטרד”. האמירה הזו על איזה מומחה מתבססת? לא ברור.
כך או כך, משני הפרשנים היה מצופה להסתמך על מומחים אמיתיים לשפת גוף, ולציין את שמם בצורה.
גם לי, אישית, נראה ששפת הגוף של נתניהו לא משדרת לחץ, אבל אני לפחות מודעת לכך שאיני מומחית לשפת גוף. יש אנשים שעברו קורסים ואימונים וזהו המקצוע שלהם.
תגובות
אין תגובות