יגאל גואטה הפיקח: כך הוא מכר ‘סחורה’ למשפחה ושבוע אחרי גם לבקהילה
1.
המעקב אחר שני השבועונים, משפחה ובקהילה, חושף לפעמים גילויים משעשעים. הפעם הביס משפחה את המתחרה הקטן יותר.
שימו לב לאייטם הבא, שהופיע בשבוע שעבר (א’ בתמוז) בטור ‘המזנון’:
שמעון ברייטקופף, בעל הטור, תיאר כיצד נזף יו”ר ש”ס בח”כ יגאל גואטה על התקפות נגד ראש הממשלה. “מהיום כל התבטאות שלך נגד נתניהו תשלח קודם אלי, אל תוציא שום דבר לבד”, קבע דרעי. גואטה השיב לו “סגור”. אבל ברייטקוף ממשיך ומתאר: “חמש דקות חלפו, והמכשיר של דרעי מצפצף. ‘ר’ אריה’, נכתב במסרון מהטלפון של גואטה, ‘אני רוצה להוציא את ההודעה הבאה: ילדים נרצחים, טילים נופלים על שדרות, לניצולי שואה אין מה לאכול – אבל לנתניהו יש זמן לטיול בספארי ב-28 מיליון ₪. זה בסדר?’…
“דרעי חשב שהוא הוזה. ‘ברק’, הוא צעק לדובר שלו ברק סרי בחוסר אונים. ‘לפני חמש דקות אמרתי לו שיירגע. תראה מה הוא שולח לי. מה עובר על היהודי הזה, ריבונו של עולם?’
“רגע לפני שהוא מתפרץ, שיגר לו גואטה מסרון הרגעה. זו הייתה בדיקת צופרים, לא אזעקת אמת. הוא לא באמת התכוון לשלוח הודעה כזו, רק לבדוק את הערנות של הבוס”.
אחלה סיפור מכר לו גואטה.
איפה הבעיה? אז זהו. שבוע תמים חלף, והשבוע גואטה מכר את אותה סחורה, כשהיא כבר משומשת, לפרשן בקהילה יעקב ריבלין.
“ביום שני השבוע ישב גואטה במרפסת מזנון הכנסת וליבו טוב עליו. כן, הוא קרא את כל מה שנכתב עליו במדור זה ובאחרים. ‘מה שנכון – נכון’, אמר, ‘אריה באמת נתן לי שטיפה לפני כולם, אבל זה בסדר, גם מאמן תחרויות צועק על המתמודדים כדי שיהיו טובים יותר'”.
“ומה הלאה?” – שאל אותו ריבלין.
“סיכמנו שמכאן ואילך אני לא מפרסם שום דבר לפני שאני מעביר לו לאישור”, מכר גואטה לריבלין אטריות משומשות.
“וכשגואטה מבטיח, הוא גם מקיים…לפני הנסיעה של נתניהו לאפריקה שרתה ההשראה על גואטה. הוא התיישב ליד המחשב והתחיל לכתוב. הנושא היה כמובן ראש הממשלה :אין כסף לניצולי שואה, מחירי הדירות עולים, טילים נופלים בשדרות – וראש הממשלה שלנו נוסע לראות פילים בספארי באפריקה’. נאמן להבטחה שלח גואטה את הטור ישירות ליו”ר התנועה. אחרי כמה שעות הוא קיבל את התשובה: אתה השתגעת לגמרי, נזף בו הבוס, לפני שעתיים מתקשרים אלי מלשכת ראש הממשלה על מה שכתבת בטור הקודם, ועכשיו אתה רוצה לסבך אותי שוב, תגנוז, תגנוז, הורה דרעי בתקיפות.
“ההוראה קוימה, אבל הנה גואטה הפיקח מצא את הדרך שלו להביא את דברו לאומה בלי לסבך את יו”ר התנועה”.
ריבלין, לא הבנת. גואטה כל-כך פיקח, שמצא “את הדרך שלו להביא את דברו לאומה” שבועיים ברציפות. אצל המתחרה שלך ואצלך, בלי שתדע שהוא מוכר לך סחורה ישנה.
2.
כמה טחנו את ‘התקנות’ של גור.
דווקא משום כך אהבתי מאוד את הקטע העוסק בנושא, בטורו של אברהם דוב גרינבוים, עורך בקהילה.
“ה’מהפך’ הידוע של 1977 שינה את המפה הפוליטית בישראל ואת פני השלטון. האווירה ברחוב הייתה של הלם כמעט מוחלט. אבל היה מי שחזה מראש את המהפך ואף התבטא ברוח קדשו: ‘הליכוד יעלה והמערך ייפול’. והייתה לו גם סיבה לוגית, ‘הם לא נותנים דירות’…
“באותה תקופה, הוא – כ”ק מרן ה’לב שמחה’ מגור זי”ע – שלח את נציגי היהדות החרדית הח”כים ה”ה שלמה לורינץ, יהודה מאיר אברמוביץ ומנחם פרוש לדבר עם ראש הממשלה על דירות… באותם ימים, ראשית ימי הנהגתו את חצר הקודש, כתב את אגרתו הידועה: ‘זה שנים שאין לי מנוח מהמצב שנשתרר בעניין קניית דירות לבנינו היקרים שיחיו’. הוא שראה עולם בתפארתו, בחורבנו ובתקומתו כאב את כאבן של משפחות המשיאות את צאצאיהן ואין באפשרותן להעניק להן קורת גג.
ולא רק לציבור החרדי הוא דאג, אלא לכל יהודי… מחפשים את התקנות של גור? הנה הן. התקנות אותן יסד ה’לב שמחה’ והפכו לנחלת הכלל: דירות מוזלות בפריפריה, חתונות צנועות ולא ראוותניות וצרכניות מזון במחירי עלות. התקנות שהפכו מודל לחיקוי בכל הקהילות והעדות”. – – –
3.
שלוש כתבות שטח מעולות הציגה השבוע העיתונות החרדית, כל אחת מהן – פנינה.
האחת – של אהרן גרנות ממשפחה. תחת הכותרת ‘נטושים בצד הדרך’ מתאר גרנות (מוצגת תמונתו שלו באחד מהבתים) את גורלו האומלל של כפר ליפתא, הממוקם מתחת לכביש מספר 1, צמוד לכביש בגין-צפון, ממש בשערי ירושלים.
במקום “מתקיימים להם כבר עשרות שנים חיים יהודיים שקטים וציוריים כמעט מבלי שאיש ישים לב”, אבל 67 שנים אחרי, עיריית ירושלים “החליטה להגדיר את… התושבים כ’פולשים’ ולשגר להם צווי פינוי”.
שבילים צרים, סדוקים ושבורים, “אף אחד לא משקיע במקום-המגורים שממילא עוד מעט כבר לא יהיה על המפה… ‘פעם היה כאן ירוק'”.
כשאביו של יוני, אחד מהמרואיינים שבביתו ביקר גרנות, עלה “מכורדיסטאן, הוא התיישב באדמה הזאת, בלי חשמל ומים – רחוק ומנותק מכל מקום. יוני עצמו כבר נולד כאן…
“בועז סנדו עלה מכורדיסטאן לפני שנים רבות. בועז הוא אחד הישישים שהיו עדים למאמצי המדינה ליישב אותו ואת שכניו בליפתא. כשהוא מדבר על גזירת הגירוש – עיניו הזקנות של בועז רושפות זעם”.
גרנות מתאר את ה”ביקור מטריד” שלו בכפר, ש”בתיו העלובים מספרים את הטרגדיה של עולי תימן וכורדיסטאן. התושבים, אגב, הבטיחו לו: לא נזוז מכאן”.
השנייה – של משה מיכאל צורן מהמודיע, שהרחיק עד לבקעת הירדן, שם בוצעה חדירה מירדן, מבלי שילווה לה הד תקשורתי מספק. צורן נזכר בכתבה אותה הכין 25 שנים לאחור, בעת שאירעה במקום חדירה דומה. זה מה שיפה בעיני, בכתבים המבוגרים יותר. הם זוכרים אירועים ישנים. לא כל אירוע שהם מסקרים מוכתר כ”לראשונה בהיסטוריה”.
“גם אז, בחדירה ליד קיבוץ ‘נווה אור’… גם אז נגדע בס”ד האירוע בעיצומו והמחבלים לא הצליחו לבצע את כל זממם. אבל הדם שנשפך, רח”ל, מלמד על ‘מה היה יכול להתרחש’…
“בדיוק לפני מחצית יובל שנים… חצה דניאל ג’יל את הכביש הראשי הזה שבו אנחנו נוסעים, בין בית שאן לטבריה, בדרכו למטעי הקיבוץ. הוא לא חלם שהוא עצמו יהיה נתון בעוד מספר דקות בגוב של יריות הניתזות מאקדחו של מחבל שהסתתר במשך יממה שלמה במטעים, ממתין כדי להרוג ולרצוח”.
הוא הצליח לקפוץ מהטרקטור, תפס מחסה, והצליח לחמוק, חצה את הכביש והזעיק עזרה. “מי שעקב אחר אירוע החדירה שהיה השבוע, יוכל לדמות את כולו, ממש אחד על אחד, לאירוע ההוא, שהסתיים בפיגוע כואב”.
“האמת היא שכאשר שחזרנו השבוע את מסלול ההסתננות של האזרח הירדני אחזתנו צמרמורת”. צומת מרכזית, ישובים רבים, קייטנות המוניות. רק בנס הסתיים האירוע שלא באסון. התמונות שמביא צורן (המצלם את התמונות המעטרות את כתבתו בעצמו) מרהיבות עין ומכניסות את הקורא היישר אל ה’שטח’.
משולש גבולות: אל קאעידה, הצבא הסורי, ארגוני מחבלים – והמון קיבוצים ישראליים קרובים. הגיע הזמן שהצבא ייקח שם את השטח לידיים קצת יותר ברצינות…
השלישית – של שמואל גרינוולד מיתד נאמן, שהחזיר את ר’ דוד ביטון, חמיו של הרב ישראל ועקנין ז”ל, שטבע למוות בחוף חדרה, אל הזירה. האיש, “שניסה להציל את שני חתניו ובנו שנסחפו יחד”, שב למקום כדי להודות על הנס בהצלת חתן ובן, הגם שאיבד שם חתן. ויש גם אזהרה חמורה: “הישמרו לנפשותיכם! אל תלכו לחוף ללא מצילים!” הוא זועק.
יחד החנו את הרכב בדיוק במקום בו החנו אותו בני המשפחה ביום האסון.
“לישראל חתני היקר מלאו בדיוק אותו יום 25 שנים”, מספר ביטון. “נחל חדרה מתחיל את דרכו בגבעות הרי השומרון זורם דרך מישור החוף ונשפך לים מצפון לגבעת אולגה. בעבר, בעקבות הפיתוח המואץ בסביבת הנחל, זוהם והפך בחלקו התחתון למפגע אקולוגי חמור. לאחר בניית תחנת הכוח בסמוך לחוף הים מצפון לשפך הנחל הוחלט לשקם את הקטע המערבי של הנחל… כך הפך הנחל… לנחל נקי וישר שרוחבו 40 מטרים”.
“הנה כאן ישבנו”, משחזר ר’ דוד ביטון, כשהוא נעצר ליד שולחן עשוי עץ. מכאן הלך החתן לשחק בחול עם בנו התינוק, שבעוד כשלושה שבועות תמלא לו שנה. בשלב מסוים הוא צעד לעבר החוף עם הילד הפעוט, חמיו נותר לשמור על שאר הילדים. “הוא אפילו לא הספיק להיכנס אל המים… כשלפתע התקרב לעברם גל גדול וסחף אותם פנימה”.
מצמרר.
4.
הישג מרשים השיג משפחה כשראיין את “פרקליט הצמרת עורך הדין יעקב ויינרוט”, המספר על עשרים השנים בהן הוא מלווה את ראש הממשלה בנימין נתניהו “בכל הפרשיות המשפטיות שנקשרו בשמו.. ובכל פעם מחדש הצליח להוכיח כי אין ממש בחשדות נגד נתניהו”.
לא, הוא לא חושב ש”החקירה החדשה היא רדיפה מכוונת נגד ראש הממשלה”, אבל בהחלט בטוח “שהפרשנות לחוקי הלבנות הון היא אסון שיכול להפוך כל אדם מהיישוב לעבריין”, וש”רק הלחץ התקשורתי הופך רכילויות מכוערות לחקירות משטרתיות מיותרות”.
בעיני, הנקודה הכי מעניינת בראיון הזה היא שהוא לא התראיין אצל אחד מהכתבים-פרשנים הפוליטיים של משפחה, אלא דווקא אצל מיכל איש שלום.
האם בחר בה עורך הדין, על שום היושרה המיוחדת בה היא ניחנה? קשה לדעת. כך או כך, שאפו, מיכל!
5.
“אחד מענפי הספורט הפופולאריים והמתפתחים ביותר בתקשורת הישראלית והחרדית הוא תחרות הצלפות בש”ס ובעומד בראשה”, חורץ השבוע שמעון בריטקוף ב’המזנון’.
“דוברו של דרעי מודיע על תוכנית לסבסוד קייטנות לערים בפריפריה, מתחיל מרוץ למצוא את העיר שלא מקבלת את הסבסוד. דרעי מגייס כסף להגדלת רשת החינוך של ש”ס, הופ הופ, ימהרו לומר, לא הכל זה הגדלה אמיתית, חלק זה אימוץ של מוסדות קיימים. ראיתם, יגידו לכם בחדווה לא מבוטלת, הכל נוכלות, מאל”ף עד תיו”ר”.
על הקייטנות, אגב, הוא מספר שנפגש עם בכיר במשרד הפריפריה, שהראה לו על “האייפד שלו” את ההעברות הכספיות שבוצעו השבוע.
אז ככה: לא מדובר בענף ספורט, ר’ שימען, מדובר בעבודתו הבסיסית של עיתונאי. לחפור, לבדוק נתונים, לחטט האם הכל מדויק, ומה בדיוק מסתירים מהציבור.
אבל אם כבר מדברים על ענפי ספורט, אני מכירה ענף ספורט הרבה יותר פופולארי: כזה שקצת פחות מצוי בתקשורת החילונית. שם, אם לא הזמינו כתבים לאירוע, הם לא ממש מסקרים אותו. קשה להם להתפרע עם מחיאות כפיים סוערות רק מהודעות לעיתונות. כי ככה זה, אתה צריך להיות באירוע, ואז – אם התלהבת, המילים זורמות למקלדת באופן אוטומטי וטבעי. לא מאולץ.
אבל אצל חלק העיתונאים החרדים זה אחרת: עוסקים בפרגון, גם אם לא הוזמנו, גם אם מסקרים את האירוע בשלט-רחוק. מה מניע את ענף הספורט הזה? ובכן, מדובר באחד מהסודות היותר כמוסים בכמה ממערכות העיתונים.
אפרופו, וממש קשר, כמה ימים לפני הנסיעה המדוברת והמסוקרת באהדה (בטורו של בריטקוף, כמו גם (בהרבה פחות התלהבות) בטורו של ריבלין בבקהילה) קיבלתי למכשיר הסלולארי שלי הודעה מאחד מהגורמים הקשורים לשלומי אמונים. לא אחשוף את שמו.
“איפה נפגשים? משהו לנשנש” – הייתה לשון ההודעה.
חלפו כמה דקות, ואז קיבלתי הבהרה: “נשלח בטעות, סורי ולילה טוב”.
אני יכולה רק להניח שההודעה יועדה לפרשן אחר, שהוזמן “לנשנש”. במבה, מן הסתם.
בין השורות תודו, שמדובר בסודות השמורים ביותר של התקשורת החרדית…
תגובות
אין תגובות