שבועות שייך רק לבני הישיבות?

יש משהו מעניין בחג השבועות. משהו אחר באווירת החג. זה לא הימים של חול המועד שחסרים, גם לא העדר ימי בין הזמנים שמתנגשים תמיד עם חגים ואירועים.

לא, זה לא זה.

בחג השבועות יש אווירה אחרת, קצת שונה. אווירה שמשתנה לפי השטח הטריטוריאלי של החוגג. זאת ששייכת להמון העם, אנשי הסלון והמטבח, המהדרין מן המהדרין בחלב ומוצריו.

וההרגשה השונה, העילאית, השייכת בלעדית לאנשי הרוח, גיבורי הכח, העמלים והיגעים בתורת ה’ ובמצוותיו חפצים מאוד. אלו, נוטרי היהדות, מתכוננים לו, לחג השבועות, תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות. ימי ספירת העומר הם ה’אלול’ של חג השבועות, ושלושת ימי הגבלה הם ‘עשרת ימי תשובה’ של יום הדין על התורה.

ממש כך, לא פחות ולא יותר.

בלי שום סיבה הנראית לעין, ‘זכה’ חג השבועות להיחשב כחג ‘פרימיום’ השייך באופן אבסולוטי לבני הישיבות בלבד.

בעוד אנשי הגשם, מכירים את החג דרך המעיים, המעי הגס וחברו הדק, הרי שבני התורה מביטים עליו בחרדת קודש, בעיניים טהורות ונקיות, כמהות ומצפות, שבעה שבועות מראש. הלא דבר הוא.

זה לא אמור להיות כך. לחג השבועות שמות רבים. אין סיבה הגיונית שכל העולם יחגגו את חג הביכורים ואת חג העצרת, בעוד בני הישיבות יחגגו לעצמם את חג מתן תורה.

תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה יבוא וייטול. לא רק זכאי מלגת משרד הדתות.

אלא שכנראה, באג קטן במערכת הרגש התפעולית, הוא זה שמגדיר את חג השבועות כמסמך מסווג המיועד לנמען בלבד, שוכן בית המדרש.

‘הכנה עצמית’ קוראים לזה.

בעוד שלפני פסח, כמשל, עסוקים כל בני הבית בניקיון ובביעור החמץ, ובסוכות עדים כולם לתהליך בניית הסוכה ורכישת ארבעת המינים, הרי שלפני חג מתן תורה לא ניכרת ההכנה כלל ועיקר בבית פנימה. אדרבא, שייכת היא דווקא מחוצה לו, אי שם בבתי המדרשות הספונים.

זאת הסיבה כנראה, שהאנשים ‘הפשוטים’, בעלי הבתים, לא מתכוננים אליו כיאות, נפשית ורעיונית.

לפני חג השבועות, הדגים שבים לא רועדים. ולפני רגע מתן תורה, לא מתענים בחרדת קודש. את חג הביכורים אנחנו מכירים בעיקר דרך הציורים הצבעוניים מהגן, של רימון אדום ושור בצבע זהה. ואת ‘עצרת’ אנחנו מכירים מהנוסח במחזור התפילה.

אין לנו באמת חפץ או כלי להחזיק ביד ולמשש, בטח שלא אתרוג להריח.

רק אם נשכיל, נפנים ונדע, כי התורה, היא הלולב של שבועות, והגמרא היא המצה של החג. רק אז, נבין שהחג החלבי הזה, לא באמת יכול להתקיים ולהגיע לידי שלמות ללא התורה.

את התורה לא קונים בשולחן המאולתר של אדון בלוי מחוץ לבתי הכנסיות. גם לא ברשת אור החיים. התורה נקנית במ”ט קניינים, ובשביל להכיר אותם צריך לבקר לפחות פעם אחת, באחד מבתיו של ה’ הפזורים ברחבי העולם.

לא מספיק להיות ‘יהודי טוב’ במשך על השנה, ולהיות מענט’ש אמיתי המקפיד על קלה כבחמורה. זה חשוב, זה אפילו עיקר היהדות. קיום המצוות הוא בהחלט הרגע המכונן בשורש היהדות. אך בזה לא די. אין בקיום המצוות מענה מושלם לנוהל המתבקש כל השנה בשאלת ‘מיהו יהודי’ ו’מהו יעודי’.

התורה אינה מקצוע חופשי שבו יוכל האדם לבחור כמה ואיך ללמוד ולהתמקצע. ממש לא. לימוד התורה גם אינו ‘ערך עליון’ השייך רק לנבחרי העם. זאת שטות מוחלטת לחשוב כך.

לימוד התורה היא חובה מוחלטת בדיוק כמו חובת קיום המצוות. אין אף הגדרה כזאת ‘הפוטרת’ מישהו מלימוד התורה. זה לא קיים. יש דרגות בשעות ובזמנים, זה נכון. אך לימוד תורה כלימוד, הוא דרך חיים וחובה קדושה.

כשנממש את חובתנו המוסרית והאזרחית, נגיע לחג השבועות מוכנים, בדיוק, אבל בדיוק כמו שצריך להגיע לחג שבו המצווה היא לימוד התורה.

חג שמח.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]