שתי משפחות: בין פסח לבין יום השואה

 בין פסח לבין יום השואה – הנה שני סיפורים של שתי משפחות ישראליות שמחברים בין הימים האלה. לכאורה, מה הקשר בין החג המשמח, הקדוש והעתיק לבין יום הזיכרון החדש, של דורנו?

במבט על, מדובר על ימים של התמודדות עם הרוע האנושי ועם שנאת ישראל, מאז הניצחון על פרעה ועד ההתמודדות עם היטלר. “כי לא נגמר תיקון כל העולם ביציאת מצרים”, כותב הרב קוק ומסביר כי יש עוד תפקידים ואתגרים רבים לעם ישראל, והמשימה לתיקון העולם לא הושלמה אז, ביציאה ההיא מעבדות לחירות.

  שירי הימלפרב, בת 20, קומונרית בבני עקיבא, תושבת גבעת־שמואל, שלחה לי תמונה של מזלג אחד וכף אחת בצבע כסף.

“אני מצלמת לך את ה’והגדת לבנך’ שלנו בכל שנה בימים האלה. סבא וסבתא שלי נכנסו לגטו לודז’ בערב פסח, ולכן סבתא לקחה איתם לגטו את כל כלי הפסח. רק מזלג אחד וכף אחת שרדו איתם את כל תלאות השואה, ומאז ועד היום בכל שנה אנחנו משתמשים בהם בפסח, מבשלים בהם ומלכלכים ושוטפים, בעוד שנה של ‘יציאת מצרים’ משפחתית שלנו.

“לסבתא קראו דורקה וידבסקי, אמא של אמא. בגטו היא פגשה את סבא שלי, יהודה. הם התחתנו, ושם נולד בנם הבכור. הם היו בין 700 היהודים האחרונים שנשארו בגטו לודז’ ולא יצאו ממנו כלל. אבא של דורקה טען כל הזמן שעד עכשיו אף אחד לא חזר מהרכבות – ולכן הוא לא רוצה לעלות עליהן. בסוף הוא נפטר בגטו, בתאריך ה’ בשבט. זה יום השנה לפטירת האדמו”ר מגור, והוא ערך אזכרה סודית לאדמו”ר יחד עם עשרה חברים, וכשחזר מה’טיש’ הזה – נפטר.

“סבא וסבתא הצליחו לעלות רק ב־1949 והגיעו לתל אביב, שם נולדה בתם השנייה, לאה, אמא שלי. אחרי המלחמה הם הקדישו את חייהם להקמת המשפחה, לשיפוץ בתי עלמין בפולין, להחזרת רכוש יהודי מאירופה וגם להשגת פרנסה: הם בנו בעשר אצבעות עסק לחלקי חילוף של מכוניות, שבו סבא שלי, יהודה, עדיין עובד, ברוך השם, גם בגיל 97.

“בכל שנה בערב פסח אנחנו מוציאים את המזלג והכף האלה ומצרפים אותם לסכו”ם הפסח שלנו בהתרגשות”.

 יום ראשון השבוע, חול המועד פסח, אולם אירועים קטן בצפון הארץ, סמוך לכנרת.

בחוץ – עשרות אלפי ישראלים במנגל, בפקקים, בטיולים. בפנים – משפחת לנדסברג מתכנסת לישיבה מכרעת. סביב השולחן יושבים יותר מ־20 צאצאים של המשפחה, שקיבלו מייל מפתיע מגרמניה. בעיר באד-הרצפלד מעוניינים להנציח את ראשי השבט, קורבנות השואה ריני לנדסברג ובנה יעקב, כחלק מהפרויקט המפורסם “אבני נגף”.

מדובר במפעל הנצחה מתמשך, שמציב בערים שונות באירופה אבנים מיוחדות מחוץ לבתיהם של יהודים שגרו שם. על כל אבן נחרט מי התגורר בבית, מתי נולד ומתי נשלח למחנה. עשרות אלפי האבנים שהוצבו עד היום, כולן פרי עמלו של האמן והיזם הגרמני גונטר דמינג, משולבות במדרכות שמול הבתים ומהוות תזכורת תמידית לשואה.

ישראל רמות (לנדסברג במקור) מנהל את הדיון: “הרעיון הוא שכל גרמני שיעבור במקום, ייזכר במי שגר שם פעם. זה רעיון יפה, ולמעשה אנחנו נחתום את הפרויקט בעיר באד-הרצפלד. הם כבר איתרו שם 43 בתים וסימנו אותם, ונותר רק בית אחד, בית משפחת לנדסברג. הם מצאו את הרחוב והבית ומחכים לקבל מאיתנו עוד חומר כדי לארגן טקס מכובד, שאליו אנחנו כמובן מוזמנים, בחודש מארס”.

אני תוהה איך כל כך הרבה צאצאים נמצאים כאן סביב השולחן למרות השואה, והצאצא אחיקם מסביר: “רוב הילדים עלו ארצה מהר, מיד אחרי שפרצה המלחמה. שלושה מהם אפילו היו על אוניית המעפילים המפורסמת ‘פאטריה’. רק שניים נשארו מאחור: יעקב, שקיבל סרטיפיקט, נתקע ביוגוסלביה ושם הנאצים רצחו אותו, והסבתא ריני שגורשה ב-1943 ונספתה באושוויץ. הנכדה ה-30 שלה, שנולדה פה בארץ, קרויה על שמה”.

אבל אז הוא משנה כיוון. “אנחנו לא נסתיר שאנחנו חוששים גם מביזוי זכרם”, הוא אומר, וכל היושבים מסביב לשולחן מהנהנים. “אנשים יכולים לדרוך בכוונה על האבן או לירוק עליה ולרמוס אותה כשלא רואים”.

אמא של אחיקם וישראל, שושנה, מעירה: “אם ניאו־נאצים יעברו שם בלילות ויחגגו, אז מה עשינו?”

ישראל משיב: “נו, מצוין, סימן שהצלחנו להרגיז אותם, להזכיר להם. הרי בהתחלה הייתה התנגדות של התושבים הגרמנים לפרויקט הזה, והיום כבר אין. הרי כל מי שגר שם, רואה בבוקר, כשהוא יוצא מהבית, את האבן הזו. זה עושה משהו למצפון”.

שושנה מקשה: “ואולי זה נותן להם תחושה של מחילה וכפרה? ככה הם ממרקים לעצמם את המצפון. מצד שני, יש כאן משהו חשוב. זה מראה שהגרמנים לא בהכחשה”.

ואבנר, צאצא אחר, מספר: “זה לא רק הגרמנים, זה גם אנחנו. אנחנו הרי גדלנו בלי סבא וסבתא, לא שיתפו אותנו ולא דיברו על ההיסטוריה המשפחתית. בזכות כל התהליך הזה אני שומע לראשונה הרבה דברים, וכך גם כל הדור הבא, שפשוט לא ידע עד היום”.

על השולחן מונחים מסמכים בעברית, באנגלית ובגרמנית, תמונות בשחור-לבן, עוגיות קוקוס כשרות לפסח ובקבוקי מיץ.

כעבור שעתיים מתקבלת ההחלטה: הולכים על זה. משפחת לנדסברג תציב גם היא אבן נגף, לזכר הנספים.

הסטטוס היהודי:

“יציאת מצרים לא מסתיימת בחג הפסח. בכל יום חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, ולהתפתח ולשאוף עוד ועוד. הדרגה שנחשבה עבורו אתמול ‘יציאת מצרים’ היא היום ה’מצרים’ שלו, ועליו להתקדם ממנה” (הרבי מלובביץ’)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות