אולי עוברים לקללות אחרות?

הנה כמה מסקנות על החגים, המועדים והתאריכים המיוחדים של החודש הזה:

 על פסח והכותל. השבוע פורסמה הודעה לעיתונות שלא צוטטה כמעט בשום מקום: הנהלת הכותל המערבי הודיעה עם תום חג הפסח שכחצי מיליון איש ביקרו בכותל במהלך החג האחרון.

מדובר בישראלים ובתיירים, גברים ונשים, דתיים וחילוניים, יהודים וגויים, שהגיעו לרחבת הכותל. באירוע “ברכת הכהנים” בלבד השתתפו כ-50 אלף איש, אבל המקום היה שוקק יומם ולילה לכל אורך החג. בהודעה נכתב כי חדרי שירותים נוספים נפתחו לרווחת הקהל, וגם כוח האדם תוגבר, ונמסרה גם תודה למשטרה על העבודה המאומצת.

די משעמם, נכון? על מה בעצם יש לדווח? ובכן, על המספר.

חצי מיליון המבקרים האלה חשובים במיוחד על רקע המצב הביטחוני. ההגעה שלהם מהווה אמירה משמעותית על הקשר וההזדהות שלהם עם המקום. והם חשובים גם על רקע שני אירועים קטנים הרבה יותר: ההגעה המתוקשרת של “נשות הכותל” אל הרחבה בפסח והניסיון של פעילי הר הבית לעלות למקום עם גדי לקראת החג.

לכמה תשומת לב זכו עשרות האנשים שהשתתפו בשתי ההתרחשויות האלה. לכמה מעט תשומת לב זכו חצי מיליון איש, שבלי שום מצלמה ומסיבת עיתונאים מלמדים משהו על חוכמת ההמונים ועל הלב של ההמונים.

 על המימונה והפוליטיקאים. מה בעצם הם עושים שם? למה הם השתלטו על מנהג מקסים שבמקור, לפני הפוליטיזציה של המופלטה, מבטא אמונה ומפגש שכנים אמיתי?

מאיפה הגיע הציווי הזה, שבו עם צאת חג הפסח חייב כל פוליטיקאי להתייצב במימונה, וגם להעלות ממנה תמונה “אותנטית” ככל שניתן? מה פשר הריצה הזו לתרבוש ולמתוקים, והאם זו לא ריצה קצת מבוהלת ומביכה? האם ההגעה האוטומטית של ביבי־בוז’י־ציפי־לפיד וכו’ לסלונן של משפחות מרוקאיות והרעפת מחמאות על בעלת הבית מסמלות חתירה לשוויון עדתי, או פטרונות והתנשאות?

שתי פוליטיקאיות חרגו השנה מהתקן. ח”כ שלי יחימוביץ’ כתבה שהיא חוגגת במימונה פרטית, שלא יוצאים ממנה צילומים “ממרקי מצפון”. וזהבה גלאון? טוב, זה כבר קצת מוגזם. אחרי כל הדיבורים בשמאל על פנייה לציבורים חדשים, יו”ר מרצ העלתה ביום המימונה פוסט שהתחיל במילים “היום יום הג’אז הבינלאומי”.

 על יום השואה ועלינו. לאחרונה יצא לי לדבר עם כמה ילדים שחשבו שהמילה “נאצי” היא סתם קללה, כמו “מטומטם” או “דפוק”. עוד מילה לא יפה שלא אומרים ליד ההורים והמורים.

בהתחלה הופתעתי, אבל אחרי קצת מחשבה הבנתי מאיפה זה מגיע. הם נתקלים במילה “נאצי” בכל כך הרבה הקשרים שלא קשורים לשואה, עד שהם רואים בה עוד ניבול פה.

הרבה לפני שהם שומעים בכלל על השואה, על הנאצים האמיתיים, הם שומעים אנשים צועקים “נאצי” על שוטר, או אומרים את זה על חברי כנסת מסוימים, או צורחים את זה בזעם על אוהדי קבוצת הספורט היריבה.

בדקתי השבוע בגוגל חדשות. הנה חלק מהידיעות שמופיעות שם תחת המילה “נאצי”: דיווח על פרס שבו זכה קמפיין “סוּפ נאצי” של פפסי, הקריאות “יהודו־נאצי” נגד ח”כ בצלאל סמוטריץ’ ו”חלאה ניאו־נאצית” נגד השרה איילת שקד, טור זועם על כך שמדיניות החסימה של פייסבוק כלפי גולשים היא נאצית, ידיעה על כך שבני משפחתו של מוחמד אבו־ח’דיר קראו בבית המשפט “נאצי” לעבר הרוצח היהודי, ומדי פעם גם “סערות” סביב פוטושופ בנוסח “נתניהו במדי נאצי”.

בקיצור, “נאצי” הולך עם כל דבר. מה הפלא שזו המסקנה של ילדים בישראל שרק מקשיבים קצת לפס הקול שסביבם? האם גם זה לא סוג של הכחשת שואה וזילות השואה?

קרן כצנלסון פירסמה בסוף 2015 את “דו”ח השנאה” ברשת. מתברר שלצד מילים כמו “בוגד”, “חלאה” ו”נבלה” – “נאצי” היא אחת הקללות הפופולריות. היא נמצאת במקום השישי במצעד הקללות הישראליות ונכתבה 100,116 פעמים בשנה.

אולי ביום השואה הזה צריך לקבל החלטה: בשלב ראשון, עוברים לקללות אחרות.

 על יום השואה והתקשורת. אין לנו סרטוני ווטסאפ מאושוויץ. יש לנו, לעומת זאת, סרטון של החייל היורה בחברון. אין לנו שום תיעוד ויראלי מצעדות המוות (“שתפו! שכל העולם יידע!”), אבל יש לנו ראיון עם הנערים בחוף הכנרת.

בעידן שבו סף הריגוש הולך ועולה, בעידן שבו כל אירוע דרמטי מתועד וכל אירוע קטנטן מנסה להפוך לדרמטי – איך נספר על השואה בעוד 50 שנה? איך נוכל לרגש, לעניין ולהעביר הלאה סיפור, מדור השחור־לבן אל דור הרשתות החברתיות?

נראה שזה אחד האתגרים שמערכת החינוך וגם התקשורת הישראלית צריכות להתחיל לעסוק בו. להיערך ליום שבו לא ייוותרו ניצולים לעשות עליהם כתבות מרגשות. לחשוב מה המסר העל־זמני מהשואה. הרי גם מיציאת מצרים אין סרטונים בסלולרי, וגם לא מקרבות חנוכה, מחורבן הבית ומגירוש ספרד, ובכל זאת הם אירועים שאומרים לנו משהו עד היום, ונותרו, אלפי שנים אחר כך, חלק משמעותי מהזהות שלנו.

 על פרשת “קדושים” ויום העצמאות. זו כמעט תמיד פרשת השבוע בימים האלה, של יום השואה ויום הזיכרון ויום העצמאות. בכל שנה מחדש נדמה לי שפרשת קדושים מזכירה לנו את הבסיס, ממש מאחלת לנו משהו או מציעה לנו מצע למדינת היהודים.

הנה חלק ממה שנאמר בה: “לא תעשו עוול במשפט. לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתך. לא תלך רכיל בעמך. לא תעמוד על דם רעך. לא תשנא את אחיך בלבבך. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך. מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. ואהבת לרעך כמוך”.

הסטטוס היהודי:

“בליבה של פרשת ‘קדושים’ מופיע הציווי ‘ואהבת לרעך כמוך’. קדושי השואה וקדושי מערכות ישראל, עומדים ומתבוננים בנו מלמעלה בימים האלה: האם הפנמתם? האם אתם מכבדים אחד את השני? האם נותנים בישראל כבוד לילד ולזקן, לבעל ולאישה, ללוחם וללומד התורה? האם אתם ראויים לקורבן שהקרבנו?” (הרבנית ימימה מזרחי)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות

בוידאו: השיעור השבועי