מדוע פרש דרעי ממשרד הכלכלה? הסיבה של צבי יעקבזון משכנעת
1.
מכל בליל המלל שסבב את פרישת שר הכלכלה אריה דרעי מהמשרד, נדמה שאת הסיבה האמיתית לפרישתו מצאתי בטורו של צבי יעקובזון בבקהילה.
גם הוא מודה, בפתח דבריו, שהוא לא ממש מבין מדוע דרעי פרש, אבל מציע סיבה. “להלן ציטוט מאנחתו: קובעים לי פגישות עם בכירי המשרד בכל מיני תחומים, סחר חוץ, השקעות, עידוד התעשייה. כל פגישה נמשכת כמה שעות. לפניה נותנים לי ספר שלם ללמוד, ואחריה אני מקבל ים של מסמכים.
“ועוד: קובעים לי פגישות עם שגרירים ועם שרי כלכלה. נפגשתי מאז שנבחרתי לתפקיד עם 8 שרים ושגרירים… ולכל פגישה יש עבודת הכנה מול אנשי מקצוע כמו משרד החוץ… זה חשוב אבל זה גוזל הרבה זמן”.
“ועוד: במשרד הכינו לי שבע נסיעות לחו”ל…מה אני שר החוץ?”…
נדמה כי מי שצריך לנהל מפלגה, סניפים מדן ועד אילת, ולהיערך לבחירות הבאות מול מתחרה עיקש שלא מתייאש, לא יכול להרשות לעצמו להקדיש זמן לנושאים, שבינם לבין החזרת עטרה ליושנה אין דבר וחצי דבר.
ההיגיון של יעקובזון, שכנע אותי.
2.
למאיר ברגר, הכתב הפוליטי של המבשר הודה דרעי, בגילוי לב, “שלא צפה את המהמורות הפוליטיות. הוא לא העריך את התבצרותו הטוטאלית של שר האוצר משה כחלון. הוא לא העלה על דעתו שבסופו של יום הודעתו האמיצה באותה ישיבת ממשלה, שבה הבהיר כי לא יעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים תחזור אליו כבומרנג. לא העריך שהודעתו תעלה לו במשרתו”.
גם בגלל שיעקובזון הרבה יותר קרוב לליבו של דרעי (חברים מזה שנים), וגם כי לא באמת ראיתי צער על פניו של אריה, כשבישר השבוע על פרישה ממשרד הכלכלה “באמצע העשיה”, אני נוטה להתחבר לסיבה שהובאה בבקהילה.
3.
בשבוע שעבר חולל טורו של אריה ארליך במשפחה, תחת הכותרת “היהודי הנצחי” – סערה בשל ה”פנייה לבני הדודים החיים על חרבם, מתוך הנחה…שהמגזין יתגלגל לעיניו של בעל השפעה ערבי כלשהו”.
אני עצמי, בטור זה בשבוע שעבר, סיכמתי את הדברים במשפט הבא: “דווקא משום שהכתב עבר מסכת משפדת לא פשוטה, אין טעם להרחיב בזאת גם כאן. רק הבאתי”.
סברתי, ואני עדיין סבורה, כי הכתב עבר לינץ’ מוגזם. מישהו הפנה את תשומת ליבי לכך שאמנם אני בטורי לא שיפדתי, אבל האתר עצמו עסק יתר על המידה, בצרור ידיעות, בנושא.
בשבוע זה, שבו הקדיש ארליך את טורו לבקשת “סליחה” מכל מי שנפגע מטורו הקודם (הצעד ראוי להערכה), אני מקדישה את הקטע הזה לבקשת סליחה מארליך.
סליחה, אריה, לא התכוונו לחטט בפצעים. רצינו לדווח על הפולמוס. אבל במבט לאחור, ובראייה כוללת של כל הידיעות שעסקו בנושא, טעינו שלא הרפינו במעט.
4.
אהבתי גם את גילוי הלב של ארליך, בקטע “עד שתגיע למקומו”.
“בימים האחרונים ערכתי תרגיל מחשבתי. שאלת את עצמי: מה היה קורה לו היתה הסיטואציה הפוכה. איך הייתי נוהג אם איש תקשורת אחר או פוליטיקאי כלשהו היה במוקד הסערה – האם הייתי דורש מעצמי לראות תחילה את המאמר המלא או הראיון בהקשרו הכולל, או שהייתי מצטרף אל הגל ששוטף את כולם? התשובה לא היתה נעימה: כנראה הייתי מצטרף אל הגל…”
5.
לא ממש הבנתי איך המיזם הביא כסף לקופת הכולל המקומי של בעלזא בבלגיה, אבל אהבתי את הרעיון עליו סיפר דוד דמן בטורו השבוע במשפחה.
“מאות נשים התאספו בפארק העירוני, רכשו בלונים… והפריחו אותם לארבע רוחות השמים. לכל בלון היה מצורף פתק שנכתב בו כך: ‘אם אתה מוצא את הבלון, אנא שלח אותו חזרה אלינו'”.
קרוב לאלפיים בלונים הופרחו, ואט אט החלו לחזור. עד כה קרוב למאה, אבל הם ממשייכם לזרום, לחלקם מצורפות גלויות, כרטיסי ברכה, תמונות של בני משפחה, וגם מילות הערכה, “למרות שאף אחד מהם, מצרפת ועד פוליטן, לא ממש הבין ‘לכולל מה זו עושה'”.
אחלה יוזמה. מישהו שירים את הכפפה פה בישראל?
6.
אין ספק שכתבת השטח המושקעת ביותר של השבוע הייתה זו של יצחק הלוי מברלין, במגזין בקהילה. העיתוי: “היום שבו מובילה עדת קשישים את גופתו של הפקיד הקומוניסטי גינטר שבובסקי לדרכה האחרונה”.
המיקום: “מסע סביב תוואי החומה האימתנית שקרעה את העיר במשך עשרות שנים וגבתה חיים של אזרחים שרק רצו לפגוש אחים”.
הוא שוחח עם קשישים מקומיים, החתים דרכון בעמדת הבידוק, ו”שחזר את הרגע שבו טעה הפקיד ובמו פיו פרץ את החומה”.
7.
כתבת שטח מעניינת נוספת מצאתי השבוע דווקא ביום ליום – שם יצא צוות העיתון ומצלמתו לסיור בשכונת ארמון הנציב, “השוכנת על קו התפר הפרום של ירושלים המבותרת בשכנות לכפרים עוינים ג’אבל מוכאבר, צור באהר ואום ליסון”.
בבקהילה נגעו בנושא דומה, כשסיקרו בהרחבה את המצב העגום (מבחינת תשתיות), במחנה הפליטים שועאפת (הכתב אליעזר גרינצוויג).
למרות שלא ממש יצאו לשטח, במשפחה היו כתבות מגזין מרתקות, אך שטח היה משום מה חסר השבוע. ואת כתבת השטח של יתד נאמן איני ‘סופרת’, בשל היותה כתבת יח”צ למשרד התחבורה (רכבת מתל-אביב לירושלים ב-28 דקות).
לצד התמונות המצולמות מהשכונה, מספר הרב אריה גרביאן, על החיים בה, ה”מתנהלים כאן כמעט כסדרם למרות הסמיכות למאורת הנחשים”.
שמעון ביטון, אברך בכולל הגר בשכונה מזה כחמש שנים, מספר כי למרות המיקום, השכונה “אינה מובלעת בעזה”. אז נכון שחושבים פעמיים אם לשלוח את הילדים באוטובוס, בני משפחה חוששים להגיע, אין ביקוש לשכירות וקניה של דירות בשכונה, אבל הם מאמינים שהגל יעבור.
“כדי לנסוע לכולל אני חייב לעשות מסלול לא פשוט מדרך חברון לכביש החדש. אני עובר את הכיכר שם נהרג אלכס המסכן, זה שאיבד עשתונות מזריקת אבן עליו ונתקע בקיר אבן”.
מרתק.
8.
ושימו לב כמה יפה מסכם אריה זיסמן ביתד נאמן את המצב הפנים-קואליציוני. לא קראתי סיכום דומה בשום מקום אחר:
“ראש הממשלה בנימין נתניהו זקוק למזוודה גדולה, שתוכל לאכלס בתוכה את כל התיקים שהוא מחזיק בידו. השבוע קיבל תיק נוסף, הרביעי במספר…מעתה יישא נתניהו בתואר (הכי) ארוך שהיה אי-פעם לראש ממשלה בישראל: בנימין נתניהו – ראש הממשלה, שר החוץ, שר התקשורת, השר לשיתוף פעולה אזורי ושר הכלכלה.
נתניהו יכול לעכשיו להתחרות (בהצלחה) על ריבוי התארים אפילו עם השרה גילה גמליאל (השרה לאזרחים ותיקים, לשוויון מגדרי, לשוויון מיעוטים ולקידום צעירים)…”
קבלו את פירוט הרולטה:
“עשרה ימים לאחר שהממשלה יצאה לדרך… השר יריב לוין עזב את תפקיד השר לבטחון פנים ופינה אותו לגלעד ארדן. יריב המשיך לאחוז בתיק התיירות. חמישה ימים לאחר מכן עזב ח”כ בני בגין את שולחן הממשלה לאחר שכיהן כשר ללא תיק במשך שבועיים… לאחר הסכם פנימי בין המפלגות שאילץ את הליכוד לוותר על שר אחד מטעמו.
“השינוי הבא היה במשרד לענייני ירושלים שנלקח משר החינוך נפתלי בנט והועבר לשר העלייה והקליטה זאב אלקין (למורת רוחו של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת).
“שלושה חודשים לאחר מכן עזב שר המדע והחלל דני דנון את תפקידו… בעקבות כך עזב השר אופיר אקוניס את תפקידו כשר התקשורת ועבר לכהן כשר המדע, במקומו של דנון.
“שינוי נוסף נרשם במשרד הבריאות כאשר בג”צ אילץ את הרב יעקב ליצמן להתמנות לשר במשרה מלאה במשרד… בעקבות כך התפטר נתניהו בתפקיד שר הבריאות, בו החזיק מתחילת כהונת הממשלה. השבוע נרשם, כאמור, השינוי ה-12, כאשר נתניהו קיבל לידיו את תיק הכלכלה”.
9.
האם החרם על מוצרים ישראליים מנופח מכפי גודלו האמיתי?
הגרסה המובאת השבוע בכתבתו של מרדכי גולדמן בהמבשר מציגה כיוון לפיו הפאניקה – מוגזמת.
בראיון עם רואה חשבון באחת מהחברות הממוקמות בשטחי יו”ש, מבהיר האחרון כי לא ימליץ למפעלים שהוא עובד עמם לעבור, “כי אני עושה חישוב כלכלי. באזור התעשייה בחולון או בראש העין שכירות למ”ר עולה בערך 45 שקלים למ”ר לחודש, בעטרות עולה 23 שקלים, גם בארנונה אותו סיפור… ועוד לא דיברנו על העבודה הזולה ועל כך שמדובר באזורי עדיפות לאומית… באזורי התעשייה בשטחים מעסיקים פלסטינים שהם עובדים סופר טובים וחרוצים בשכר מינימום שרבים על כל משרה”.
לדעתו, לא באמת תהיה בעיה, באשר מה שמיוצר במפעלים משמש כחומר גלם לייצור בחו”ל, וקצת קשה יהיה למי שינסה לאכוף את החרם להגיע למקור המוצרים.
קצת מרגיע.
10.
האם רק לי נדמה שקמפיין הבחירות של ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, נפתח השבוע (שביבים ממנו הופיעו כבר בשבוע הקודם, ולא רק במשפחה) – במשפחה?
שימו לב לכותרות השער:
מימין: “מספרא לבלפור – התייעצויות עם אייל ארד, הודעות חריפות נגד נתניהו וגיוס המוני מתפקדים: תוכנית ההסתערות של ניר ברקת על לשכת ראש הממשלה נחשפת” (הפניה לטורו של יוסי אליטוב).
משמאל: “ההסתה חוזרת – על רקע גרירת הרגליים של נתניהו והקשיים שעורם היועץ המשפטי ויינשטיין על תיקון חוק הגיוס… הצעת החרדים, הפשרה של שקד והבגידה של נתניהו”.
אז זה יהיה הכיוון של הקמפיין? לומר על נתניהו שבגד בחרדים עם חוק הגיוס?
לדעתי, האישית בלבד, כמובן, הקמפיין נידון לכישלון.
כבר אמרו גדולי ישראל (ברובם המכריע) את דעתם על ברקת, בבחירות הקודמות לעיריית ירושלים. רק קואליציה של קומץ חסידויות עם קומץ פורשי דגל הצליחה להצניחו בשנית לראשות עיריית ירושלים.
תגובות
אין תגובות