הרגע בו למדנו שגם חרדים חייבים לתכנן

האירוע: הלווית גדול הדור הגר”ש וואזנר, במהלכה נרמסו שני בחורים צעירים למוות

תאריך: ט”ו בניסן, 3 באפריל

בימים האחרונים השתתפתי בהתוועדות השנתית ‘כנס השותפות’ לחיזוק מוסדות הקודש ‘תולדות אהרן’ בארצנו הקדושה.

באירוע, שהתקיים ברוב פאר והדר באולמי האירועים שב’מעלה החמישה’ על הרי יהודה, דיבר המשמש בקודש ש”ב הרה”ח רבי גבריאל שישא, על ההיערכות בליל ראש-השנה בעת אמירת ‘לשנה טובה’ – עד כמה צריכים להיות זהירים שלא להידחף ולא להיכנס לסכנות חס ושלום, מה שהחזיר אותי מיד לאירוע המרכזי של השנה: אסון קרבן הפסח באשכבתה דרבי, מרן פוסק הדור רבי שמואל וואזנר זצ”ל.

אמנם מלכתחילה ברור היה לי שהאירוע של השנה עומד בבחינת ‘נהפך לאבל מחולינו’.

ימי חג הפסח השמחים נהפכו באחת עם פטירתו של הגאון והצדיק, שהיה יחיד בדורו באהבתו לכל אחד מישראל – בעל ‘שבט הלוי’ זצ”ל, והמשיך בהלווייתו הטראגית שקיפחה את דמם של שני יקרים, ובתוכם ש”ב החתן יצחק סאמט ע”ה.

באחת חזרנו לאותה טרגדיה נוראה, שטרם התאוששנו ממנו, וטרם אנו מעכלים את עוצם הטלטול והחשבון-הנפש בעקבות הטרגדיה.

•

אין ספק בכך שבמודע ובלא מודע יש תפיסה מחודשת בחומר הסכנה של ההידחפות, ותשומת-לב מרובה לארגון מסודר שלא יתרחשו עוד אסונות כאלו ח”ו.

אמנם בשוליים נשמעו בשעתו דברי שטות והבל מכל מיני ‘חכמולוגים’ בהבנת המניע להידחפות, ואף ביססו את הבלי הגיגיהם באמירות חסידיות שנונות בשבח ההידחפות החסידית הדבוקה.

לטעמי, התגובה לדבריהם מעוגנים בתוך דבריו של הנצי”ב בהקדמתו לחומש בראשית, שכותב, כי הדבר השנוא ביותר על הקדוש ברוך הוא, זו ‘עקמומיות לשם שמיים’.

ואכן, תגובת הציבור לאותה נימת זלזול בחיי אדם, החזירה את השפיות למקום הראוי לה, ולהרגשתי הושם דגש רב יותר על שמירה מעולה על חיי אנוש, והתחשבות בציבור – העולים על כל גינוני חסידות, ככל שיהיו.

בין דחיפות לדחיפות

האירוע החמור של קרבנות הפסח ו’תרבות הדחיפות’ התרחש בתקופה קשה מאוד בתוככי היהדות החרדית, כאשר יצר המחלוקת ופירוד הלבבות נמצא בכל קהילה ובכל חוג ביהדות החרדית, ואף גולש למעשי פראות ומעשי אלימות רח”ל.

ראינו השנה מה קרה עם קמפיין ההסתה של החרד”קים הסדיסטי; ראינו מה ארע בתנועת ש”ס עם פילוג מחנות; מה שקורה ב’העדה החרדית’ עם שתי גישות הלכתיות נוגדות, כשבעלי המחלוקת רוכבים על זה באכזריותם העלובה; מה שקורה בתוך ציבור מפלגת ‘דגל התורה’ עם המחנה הבני-ברקי והירושלמי מה שקורה בתוככי ‘אגודת ישראל’, ובינה לבין דגל התורה; וכך גם בתוך החצרות ובמחנות פנימה – כמה חילול ה’ וכמה הטחות פנים, כלשון חז”ל במסכת יומא: “מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה – פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו”, ולרמב”ם יש הגדרה מדויקת על עונשם של מחללי השם, ה’ ישמרנו.

מותר לתכנן

ניתן להצביע על נורמה חרדית מסורתית שבבסיסה ניצבת הבעיה: ישנה תפיסה קלאסית בדבר אי-יכולתו הממשית של האדם לתכנן או להיערך אל העתיד.

למרות שיש לא-מעט מקורות יהודיים המדגישים כי על הפרט לחשוב ולתכנן את מעשיו מבעוד מועד – התפיסה העממית אומרת, שתכנונים אלה, ובייחוד בתחומים הגשמיים, הן ברמת הפרט, הן ברמת הכלל, אינם מוכיחים את עצמם, ועל פי רוב אין להם דבר עם המציאות.

זאת בגלל הסברים מיסטיים למציאות ולתפיסה הפטליסטית ביחס לעתיד שהתחזקו מאוד, בדבר כוחות שהם למעלה מן הטבע. בנסיבות אלה “הנס הופך לפופולארי”, רב-פעמי.

בניגוד לתפיסה זו, מרן רבי שמשון רפאל הירש, שכידוע שילב במשנתו בין “מה שגדול וקדוש ביהדות שומרת המצוות… ומה שאמִתי וטוב בהשכלה האנושית-אזרחית”, מצהיר בהשקפתו החינוכית, שמטרת הברית של הקב”ה עם אברהם אבינו הייתה לבנות אומה בריאה, העובדת את ה’ בכל תחומי החיים, לא רק במחשבה וברגש, אלא גם בכוח ובאומץ.

הוא מניח יסוד וכלל חינוכי ל”תכנון ארוך טווח” של החינוך. תכנון זה צריך לכלול לא רק את הנטיות האישיות של החניך, אלא גם את הנורמות הניהוליות והמוסריות בתוך המאורעות שאותם אנחנו רואים יעד בחיים.

שלא נשלם בכפליים

מן הראוי לקיים חשיבה של גורמי מקצוע מתוך החברה החרדית (ולא חסר כאלו), בשלל התחומים הרלוונטיים למערכת בסדר גודל כזה, ולקיים דיאלוג עם המערכות הפנימיות בדבר שקיפות ויושרה, על מנת לא לייצר עיוותים נוהליים.

את הכח והגב למשימה זו צריכים ליטול גם גורמים בעלי משקל בתוך החברה החרדית, אך גם להיות מבוססים על הכרה וגושפנקא של המערכת הכללית.

זוהי המסקנה הנדרשת לדעתנו כיום מהציבור החרדי.

אם לא ניקח את עצמנו בידינו, כולנו נשלם מחיר כבד מאוד. יש לשים סוף להתנהלות שליוותה את המערכת עד עתה, שאם לא כן נשלם בכפליים.

לא רק ברגולציה חונקת, אלא אנו נפסיד גם נקודות בלגיטימציה הציבורית שלנו כקהילה חרדית. להשלכות הללו יכולה להיות השפעה הרסנית על הישרדותנו כחיים חיי תורה ואמונה בריאים ושלמים.