כשפגשתי את עלי ליד מיטת אבא ז”ל

האירוע: פשע שנאה בו הושלכו בקבוקי תבערה לבית משפחת דוואבשה בכפר דומא. בפיגוע נשרפו למוות, התינוק עלי, אביו סעד, והאם ריהאם. שני בני משפחה נוספים מאושפזים עדיין במצב קשה

תאריך: ט”ו באב, 31 ביולי

“איפה היית כש…” היא מסוג השאלות המנסות לגשר, ולא תמיד בהצלחה גדולה, על הפער שבין אירועי העולם החיצוני, החדשותי, הנכפים עלינו, לבין החוויה הפרטית- נפשית, הזרה להם פעמים רבות.

עם זאת לעיתים קורה שהסיפור החיצוני והחוויה האישית, כאילו מוטחים זה בזה, מותכים זה אל זה, מעמיקים משמעויות, כמעט מתאחדים.

הידיעה על השריפה בבית משפחת דוואבשה בכפר דומא תפסה אותי בקיטון ההמתנה המאולתר, ליד חדר טיפול מוגבר בפנימית א’, תל השומר.

מעבר לדלת, באזור הסטרילי, אבא שלי נלחם אותה שעה את מלחמתו האחרונה.

“נלחם”, הוא תיאור מרחיק לכת למדי ביחס למצב בו היה שרוי, אין אונים פיזי ומנטלי מוחלט, כששום מערכת חיונית בגופו כבר כמעט ולא מתפקדת.

“שורד”. כך ניתן היה להגדירו, לא פחות ולא יותר. וגם זה רק כי מישהו אחר, רופאים, אחים ואחיות, נלחם ללא לאות למענו.

ובאותם שבועיים ארורים של סוף מתמשך לאין סוף, היה שם, כמעט תמיד, מישהו אחד שמעל כולם לא ויתר.

לא ויתר בשביל אבא, ולא פחות גם בשבילנו המשפחה המודאגת, המותשת ומייחלת לנס. לא ויתר בטיפול ובהשגחה קפדנית בלתי פוסקת, ולא ויתר בשיחות העדכון במסדרונות, בעצות ותמיכה.

לאדם הזה שנלחם בכל החזיתות הבלתי אפשריות הללו, שניהל קרב איתנים מול הכוחות העצומים ממנו, קראו עלי.

צעיר חייכן מהצפון. חדור תחושת שליחות, טעון אנרגיות מתפרצות תמידית, שכמו מנותקות ממעמסת מחוגי הזמן ורצף המשמרות שאינן נגמרות.

אח מוסמך. כזה שמפרש את התפקיד במשמעותו הכמעט ביולוגית. כולם, החולים והמשפחות, כולנו אחים ואחיות שלו. אולי כמין תחליף לא מספק לאח שהוא עצמו איבד, בגיל כל כך צעיר למחלת ניוון השרירים, כפי שסיפר לי לילה טרוף אחד.

מוסלמי.

•

“ניסים קורים”, דאג להזכיר לנו כל הזמן, משתף במקרים מפליאים להם היה עד במהלך עבודתו, מספק עוד מנה קטנה של תקווה לעוד יום ועוד מחר. אך אף פעם לא מטשטש את העובדות הקודרות והולכות, ואף פעם לא מתעייף מלחזור שוב ושוב על מצב המדדים השונים ככל שנדרש.

לא יכולתי שלא לדמוע כאשר צפיתי בו מנסה להרגיע ברכות את שכנו של אבי, ישיש חולה לב המתקשה להירדם מאימת ניתוח מסובך שעליו לעבור למחרת, אוחז בידו שעה ארוכה ומבטיח לו: “אל תדאג, נעבור את זה ביחד בשלום, אני אחכה לך כאן”.

וגם בקצה הסוף האחרון, בשעת יציאת הנשמה של אבא, הוא היה שם, קרוב, מתבונן מהצד, שותק ומנחם.

וכל אותה העת, שתי קומות מתחתינו, במחלקת טיפול נמרץ שוכבים ונלחמים גם הם על חייהם ריאהם ואחמד, אמו ואחיו של עלי דוואבשה, תינוק בן שנה וחצי שרק התחיל וכבר איננו.

ואני רק דבר אחד רציתי. שיבואו לכאן רוצחי עלי דוואבשה, יבואו ויכנסו אל חדר הטיפול מוגבר סטרילי בפנימית א’, ויפגשו אותו שם, את עלי האחר, במבטו המרוכז והשקט מול המסכים המרצדים, את עלי שהם מעולם לא פגשו.

עלי, שעלי דוואבשה לעולם כבר לא יוכל להיות.

• חיים גרילק פעיל חברתי, ומנהל פרוייקטים בנושא זהות יהודית. הוא בנו של הסופר ואיש תנועת התשובה הרב מנחם גרילק ז”ל