השבט אמר את דברו • הטור של סיון רהב מאיר

 יום רביעי, עשר בבוקר, הלובי של מלון קראון פלאזה בירושלים. הפריימריז לבית היהודי נפתחים. אתמול פירסם דובר הבית היהודי שנפתלי בנט יצביע בקלפי שתוצב בבית כנסת בפתח־תקווה, ואז הוציא עוד הודעה לכתבים שהלוקיישן עבר לכאן, למלון שליד הכנסת.

יותר ממלכתי להצטלם פה. בעוד דקות יגיע לכאן בנט ויכניס פתק לקלפי, כשסביבו הרב אלי בן־דהן, ח”כ שולי מועלם וד”ר ענת רוט. גם זה לא יהיה סתמי. אלה אנשים שהוא רצה בפנים.

שני הראשונים אכן נכנסו, רוט החדשה נשארה בחוץ, כמעט כמו כל החדשים.

למחרת יתברר שהפריימריז היקרים והמתוקשרים הביאו לבסוף לבחירה של כמעט אותה רשימה. המגזר הציוני דתי החל, כרגיל, בפולמוסים: האם זו רשימה דתית מדי? האם היא תבריח מצביעים חילוניים? נדמה לי שהדיון לא רלוונטי.

רוב הקהלים החדשים שמביא בנט לא מזהים את רוב הח”כים. אין פה מבחינתם נבחרת גדולה, יש פה ביצת זהב אחת — נפתלי בנט. הוא צעיר, קרבי, ימני, מדבר אנגלית יפה ב־CNN ונכנס ב”תשקורת” השמאלנית. הוא אח.

ראיתי אותו השבוע בעצרת גדולה של נוער מחו”ל, מלהיב את הקהל וסוגר את הנאום בטקסט הבא: “איי לאב יו. השם עימכם”. הקהל עף.

סקרים פנימיים מעידים, אגב, שאת הבוחרים מעניינת הימניות ולא הדתיות. בעוד הציונות הדתית מנהלת אינספור ויכוחים של שמרנים מול ליברלים, מתברר שמה שמתסיס את עלוני בית הכנסת הוא בכלל לא מה שמביא או לוקח מנדטים.

לכן בנט בורח מהנושא הדתי. למה להיכנס לפינות ולהזכיר לבוחרים שלו את המחלוקות ביניהם בתחום הזה? ואיזה סרטון ויראלי כבר אפשר לעשות על דת ומדינה? עדיף להיכנס שוב בציפי לבני. על זה כולם אצלו יסכימו.

הקמפיין הזה, שנראה מגניב וצעיר וכמעט־ספונטני, מנוהל באופן מוקפד. והבוס של הקמפיין מסתובב פה כבר חצי שעה לפני שבנט מגיע, להכין את השטח.

משה קלוגהפט, בן 35, שהרוח הירושלמית כמעט מעיפה לו את הכיפה הקטנה, מהסוג שמכונה היום “כיפת בנט”. חבורת נערים ונערות מחכה שם ועושה חזרות על השיר הבא: “בנט הוא יו”ר / בנט תותח / בנט הוא שור / בנט הוא אח”.

הם שרים שוב ושוב אבל כשהתותח עצמו מגיע ויוצא מהרכב, השירה שלהם מתחלפת פתאום ל”הו הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא”, בעוצמות שאולי הגיעו אפילו עד רחוב בלפור.

חזרתי השבוע לראיון שנתן קלוגהפט ב־ 2008 לעיתון ‘בשבע’, בימים שבהם היה יועץ תקשורת לחברות ולארגונים, ועוד לא הכיר את בנט. הוא נשאל שם על פריחת המוזיקה היהודית, על שולי רנד ואביתר בנאי ועוד, ואמר שהוא לא ממהר להשתתף בחגיגה: “מה המשותף בין כולם? הם כולם נולדו חילונים וחזרו בתשובה. הדתיים לא מצמיחים מתוכם כלום. זה מסמל הרבה דברים שחסרים בציבור שלנו: יצירתיות, מחשבה מחוץ לקופסה.

“כדי שהציונות הדתית והימין בכלל יצליחו לחדור לציבור הם צריכים לעבור לרטוריקה הצבעונית, החילונית, של המגרש בו הם נמצאים. כשמשהו מעורר עניין, מושך ומשחק בכלים הנכונים, הטלוויזיוניים והתקשורתיים — הוא קיים. מרצ, ליכוד, ירוקים, גמלאים — זה מעניין. רק המפד”ל זה לא מעניין. צריך להפוך את הזירה הזו לזירה מרתקת, חייבים”.

שבע שנים אחרי, קלוגהפט יצר את מה שרצה.

  במהלך הפריימריז בעבודה עברה שלי יחימוביץ’ בין אולפני הטלוויזיה. באחד מהם היא ראתה לפני השידור את הפתיח המתוכנן לשיחה איתה, וכך נכתב שם: “שלום למי שמתחרה על משבצת האישה הראשונה בעבודה, שלי יחימוביץ'”.

יחימוביץ’, דקה לשידור, ביקשה לתקן. “אני לא מתחרה על משבצת האישה הראשונה, אלא על המקום הראשון ברשימה”. הערה קטנה־גדולה. למחרת היא גם ניצחה בקרב על המקום הזה. ויום אחר כך עשתה זאת גם איילת שקד. הן לא האישה הראשונה ברשימה, הן הראשונות.

 יום שני, 12 בצהריים, הר המנוחות. טקס קבורה ממלכתי לארבעת הנרצחים בצרפת.

זו הייתה בעצם שעה שלמה של “פוס משחק” בלתי צפוי מהבחירות. נתניהו נאם בלי לדבר על הליכוד אלא רק על אחדות יהודית וערבות הדדית. בוז’י הרצוג, ביום שהיה גם יום הפריימריז בעבודה, לא דיבר על זה בכלל. הרצוג דיבר ציונות וצדקת הדרך וירושלים.

אפשר היה לדמיין מה כתוב בבועות שמעל הראשים של כל מי שישב שם. מה חושבים זה על זה אריה דרעי, בנט, אלי ישי ועמיר פרץ. אבל בלי ציניות, נשמעו בהר המנוחות השבוע אמיתות שהן מעל ומעבר לבחירות.

  ערב פסח, לפני כ־20 שנה. משלחת נוער של צעירים ישראלים יוצאת לצרפת מטעם הסוכנות היהודית עם הרבה חומרי הדרכה והרבה מוטיבציה ומורל.

נוסעים להביא קצת ארץ ישראל ליהודי צרפת. לעשות להם פעילות ציונית בחול המועד פסח. גם אני הייתי חלק מהמשלחת ההיא, ילדה־טובה־הרצליה. בתיק ארזתי ממתקים למסע. ביסקוויטים, וופלים, עוגיות. לא כי זה חמץ. לא כדי להכעיס. זה בכלל לא היה על האג’נדה שלי. זה נארז סתם, בטבעיות.

הקהילות היהודיות בפריז ובניס קיבלו אותנו בחיבוק ענק. זה היה משהו חדש. חוויה גדולה. בית כנסת ספרדי חם שכולם שרים בו ביחד. צעירים שאשכרה מתלהבים ממצות ומארבע כוסות. שילובים של אירופיות ומזרחיות, של אקדמיה ושל רבנות, של ציונות ושל תורה, של חדש ושל ישן, לא לפי החלוקות הישראליות שלנו של “דתי” או “חילוני”.

כולם שם היו על הרצף. והם לא עשו מאמץ לשנות אותנו, האורחים הישראלים, הם פשוט היו הם.

באמצע המסע, בחול המועד של פסח ההוא, החלטתי להוציא מהתיק את כל הביסקוויטים. זה לא היה ביעור חמץ דרמטי על נהר הסיין בפריז. סתם זרקתי הכל לאיזה פח זבל צרפתי.

בהמשך אותו היום המשלחת עברה בסופרמרקט כשר קטן, וקניתי שם מלא עוגיות קוקוס כשרות לפסח. מאז לא אכלתי חמץ בפסח. בלי הצהרות גרנדיוזיות, אבל מתוך החלטה מודעת להצטרף לסיפור.

נזכרתי בכל זה כששמעתי על פיגוע בצרפת במרכול יהודי כשר. כששמעתי את הקריאות הישראליות שלנו “תעלו ארצה!” נזכרתי שלא רק לנו יש מה ללמד אותם, גם להם יש מה ללמד אותנו.

  בפרשת השבוע, פרשת “וארא”, מתחילות עשר המכות. המהלך ההיסטורי של יציאת מצרים יוצא לדרך. ובתוך כל הדרמה, פסוק עם האינפורמציה הבאה: “ומשה בן שמונים שנה ואהרון בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה”.

בשבוע שבו נתניהו, ליברמן וכחלון עוד חיפשו כוכבים צעירים ושבו גם המפלגות מתהדרות ברשימות חדשות — משה ואהרון מזכירים שיש ערך לאריכות שנים ולניסיון מצטבר ולתבונה שמגיעה עם הזמן.

הסטטוס היהודי: 

“בני ישראל בפרשה לא שומעים אל משה ‘מקוצר רוח ומעבודה קשה’. בגלל השעבוד הם לא מאזינים ולא שמים לב לבשורת הגאולה. דור במצב מדוכא ומושפל אינו קולט את הנאמר לו: לא את דברי הנחמה לימים קרובים, ולא את דברי ההוד לעתיד הרחוק” (פרופ’ נחמה ליבוביץ)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות