
•
הנחת היסוד המושרשת בתוככי הציבור החרדי, מבדילה בין אנשים שבחרו לצאת ולפרנס את משפחתם לבין עמלי התורה השוקדים על תלמודם יומם וליל. הנחת יסוד זו עושה נזק עצום ורב לשני הצדדים: במקום שאותם עובדים יקומו כל בוקר ליום של עבודת ה' אמיתית ויראו בעצם עבודתם את הייעוד הרצוי מהם, משהו בחשיבה שלהם, זו שהוטבעה בהם עוד מקטנות - גורמת להם להרגיש מחוץ למחנה, חף ממחויבות ונקי ממגבלות. כך, בעוד שהרצוי הוא בית של תורה, של שמירה והיצמדות להלכה והערכה לממתים עצמם באהלה, לצד עיסוק במלאכה ופרנסה, המצוי הופך להיות רחוק מכך ובתים רבים הופכים את הטפל לאידיאל, ורדיפה אחר הישגים הופכת לעיקרו של בית. השלב הבא מגיע מהר מאוד, והתרחקות מעצימה והולכת מדרך חייהם של בני התורה פוקדת את אותם בתים - ככלי משתיק מצפון, אם קיים כזה. זאת המציאות האמיתית בעולם בו אני חי. בעולם מקביל, חיים אלפי משפחות שוויתרו על חיי תענוגות ורווחה כלכלית למען אידיאל אחד ויחיד: דביקות בתורה ובנותן התורה. יתכן מאוד שחלק גדול מהם מסתכל עליי כלא קשור, לא שייך. ואכן, הם צודקים. לא תמיד אני שייך. בעיקר לא לפסטיבלי הבחירות בהן אני דרדר שמציק למערכת המשוועת לפעול "אוטומטית" על חשבון הנרמסים תחתיה.
•
כן, יהודי עובד אני. בכל בוקר אני קם ב"ה לעבוד ולפרנס את ביתי, ומשתדל מאוד לקבוע עיתים לתורה (ומתפלל להרבות בה). אני עושה זאת בלב נקי ורגוע. השילוב של תלמוד תורה עם דרך ארץ טוב ומתאים לי, על פי הבנתי. אך המצפון שלי לא שקט כפי שאני מנסה לצייר למראה אברכים יורדים מרכבי ההסעות וממהרים לפתוח את הגמרא. או-אז הלב שלי מכנס את עצמו לחשבון נפש מעמיק, ואינו מוותר, ומנקב בי את השאלות הקשות ביותר: האם באמת דבר לא השתנה בי מאז יצאתי לפרנס את ביתי? מדוע קביעת עיתים לתורה מתמקדת בכך שהלימוד יהיה אך ורק בזמן שנקבע ולא מעבר? עבור התקדמות רוחנית מוותרים על גשמיות, האם אני חלילה מוותר על הרוחניות? מי שמצית בי בכל פעם מחדש את השאלות הללו הם כאמור עמלי התורה, אלו שחיים בצער גשמי אך מלאים בחדווה רוחנית.•
לפני מספר שבועות עמדתי צפוף בביתו של ר' חיים, בדיוק בשעה שנפתח קמפיין ההתרמה לרשת הכוללים 'יששכר באהלך' המחזיקה יותר מ-1800 אברכים. שמעתי תיאורים על המצב הקשה בבתי אברכים, על מסירות נפש של ממש בבתים רבים של עמלי תורה שלא קיבלו מלגה זעומה במשך שנה וחצי. החרדי העובד שבי מיד קפץ בראש ואמר "שיילכו לעבוד", "חוסר אחריות שלהם", "הם אשמים" - בניסיון להחניק את הדמעות שעלו בעיניו של "היהודי העובד" שבי, שהחל לשאול עצמו באמת: איך יתכן שאני חי ברמה גבוהה פי כמה מהם בשעה שהם עוסקים בדבר שאחרי הכל, הכי חשוב לכולנו עלי אדמות? איך אני קם כל בוקר, פועל כדי לייצר עוד כסף ולנפח את העו"ש, בזמן שאבות שחייהם קדש לה' נאלצים להבטיח לילדים כי המצב הקשה הוא ניסיון שיעבור ויבואו ימים טובים יותר?
Photo: Aharon Krohn/Flash90
בשלב מסוים, אל מול עיני ולא מכלי שני, פרץ ר' חיים בבכי.
בכי הוא דבר טבעי, כזה שאף אחד לא יכול לתכנן עבור אדם אחר וכזה שגרם לכל החומות שלי לקרוס באחת. כל מי שנכח בחדר מחה דמעות, העוול הזה שקיים מצב כה נורא סנט בכל הנוכחים.
הבנתי באותו רגע כי חלקי עמם. אין חלקי עמם במעטפת, אך חלקי עמם בשורש.
•
אי-מי מנסים להציג תדמית 'מעליבה' של החרדי העובד, זה שלא קשור ולא שייך - אך אני אצמד לתדמית המחמיאה של היהודי העובד, זה שקשור קשר בל ינותק לנותן התורה, לתורה עצמה וללומדיה בטהרה. מילים יפות נשארות בגדר מילים, ובכדי להחיל אותן ולתת להן משנה תוקף וביסוס, החלטתי לקחת על עצמי יעד משמעותי, יעד שיאפשר לאחיי שוויתרו על הגשמיות לחיות חיים של תורה ולא מתוך מצוקה וקושי, יעד משמעותי שיהפוך אותי לשותף בזכויותיהם, ולמתן חלקי בתורת ה'. באופן הזה, שיש 'יהודי' עובד 'ויהודי' לומד ושניהם משפיעים האחד על השני - אני יוצא בשמחה כזבולון ששותף בחלקו האלהי של יששכר. אל תהיו חרדים עובדים או חרדים לומדים - היו יהודים טובים. • לתרומה לרשת הכוללים 'יששכר באהלך' - Click here