We have become a marionette in the media theater.

April 13, 2016   

כשמדברים על מזג האוויר, אמר לי פעם איש זקן וחכם, תדע שהכל טוב ואין סיבה לדאגה. הוא לא היה פייטן גדול הזקן, גם לא סופר או משורר, אבל במשפט אחד סתמי, הוא בעט בעוצמה רבה בכל השקר הזה שנקרא תקשורת. תמיד תהיתי, גם כשהייתי ילד קטן, והעולם עוד היה בשחור לבן, על היכולת האנושית לייצר חדשות. לא הבנתי אז, וטרם הבינותי גם היום, כיצד יודעים 'המקרים' להתהוות ולצאת לפועל בדיוק ברגע הנכון. בדיוק בשלב שבו האייטם הקודם כבר פג תוקף, ובדיוק בזמן שבו העם צמא ורעב למשהו חדש, אחרת יתעייף ויירדם. ועם עייף ורדום כידוע, הוא לא מתכון בדוק לניצחון. מישהו, גבוה עם שערות שיבה, ניסה להסביר לי פעם, שהכל עניין של טיימינג ותזמון. כלומר החדשות קורות כבר קודם, המקרים קיימים כבר מאמש, אך הרגע שבו אתה, כמאזין, מתוודע אליהם, נתון אך בידיהם של עורכי החדשות ומעצבי דעת הקהל. הם המלכים הבלתי מוכתרים של ההווה. כך הוא הסביר לי, האיש הגבוה. סברתי וקיבלתי. אבל אף פעם לא הייתי יכול לחתום על המשפט הזה. היה קשה לי להאמין ששמונה מיליארד בני אדם, הם בובות מריונטה בתיאטרון עממי, שבו שני אחוז מהעם מחליט על שאר ההמון, מתי יכעסו, מתי ישתוללו מזעם ומתי ירוו נחת של ממש. תודו, זה נשמע תמוה.

•

השבוע, חתמתי בעל כרחי על המשפט הזה. לא ממש חתימה עם קשקוש עגול בזווית, ולא חתימה דיגיטלית או משהו מחייב. רק סוג של הבנה מוחלטת והזדהות עם כל מילה שנאמרה. בעוד המון העם עסוק בשאלות מהותיות במשך החודש האחרון בהלכות ירי במחבל שוכב, האם מותר והאם אסור, האם אסור תמיד או רק ליד המצלמות - והנה פרשייה חדשה ומטלטלת תפסה את כולנו בלי הכנה מוקדמת: "גזענות בבתי חולים". ערוץ רדיו ממלכתי פרסם מספר שיחות שערכה תחקירנית מטעמו, עם מחלקת היולדות בכמה בתי חולים ברחבי הארץ, שם נאמרו משפטים מפורשים מפי האחיות במשמרת, כי יולדת יהודייה שתבקש שלא לחלוק חדר עם מוסלמית, בקשתה תכובד. ההקלטות הושמעו פעם אחר פעם בכל יומני החדשות, וקיבלו אזכור של ממש בכל עדכון חצי ומבזק שעה עגולה. היה נדמה כי מנהלי הערוץ קיבלו החלטה גורפת להתעלם מכל הסערות שבחוץ ולהתעסק אך ורק באפליה הגזענית שנחשפה. הניסוי הצליח. אט אט עזבו כל צרכני החדשות את העיסוקים באייטמים הקודמים, והדו-שיח בעולם התקשורת נתון היה כולו לחשיפה החדשה של הערוץ הממלכתי, איש לא התעלם ממנה. לבלרים חידדו עפרונות, טוקבקיסטים ניקו את החלב מבין שפתיהם, עיתונאים עטו אחר כל צרוע וזב לראיון, ומנהלי בתי חולים נתבקשו להגיב. גם פוליטיקאים קטנים נפלו טרף לתרמית הסערה והנפיקו אמירות הזויות ומקוממות, שגם רעייתם לא הצליחה לנקות בקצפי פיה. העולם כולו היה כמרקחה. חברי כנסת ושרים מיהרו להוציא הודעות גינוי או תמיכה, הכל לפי השיוך הפוליטי – כמובן. משרדי הדוברות עבדו שעות נוספות, והילודה, ביקשה לעצור. איש לא ידע כיצד תחלוף הפרשייה המביכה מעלינו. אבל רק אני, אזרח קטן עם תובנה חדשה וענקית, עמדתי מהצד וחייכתי. לא חיוך של ניצחון, כי אין את מי לנצח, ולא חיוך של יגון, כי לא מחייכים כשעצובים. זה היה חיוך פשוט של מי שמגלה את העולם באמצע החיים. של מי שמגלה את הסודות הכי כמוסים של מחלקת הרגשות העולמית. פתאום הבנתי בבת אחת, איך הפכנו לאנשים קטנים כל כך, ששום דבר לא בידיים שלנו. לא המציאות ולא הדמיון, לא ההווה ובטח לא העתיד. אפילו על הרגשות הפנימיים שלנו אנחנו לא שולטים. כי מי אמר שזה טוב לבקש חדר ללא ערבים, ומי אמר שזה רע? הלך הרוח שקובעת התקשורת, היא זו שמכריעה בשבילנו מה טוב ומה רע. אם התקשורת השמאלנית הזאת אומרת שזאת אפליה וזו גזענות, סימן שזה הדבר הטוב ביותר לעשות. גם כעת, כשאנחנו כמה ימים אחרי סערת הגזענות, וכמה דקות לפני הסערה הבאה, שיחשוף מן הסתם תחקירן מתלמד, עדיין לא החלטנו אם זה טוב או רע, להיות בובות מריונטה בתיאטרון הבבות התקשורתי. חברים, צאו מהסרט. • מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]