A few weeks ago, a young man approached me, in a state of emotional turmoil, with a letter in his hand. "I don't know what to do, I'm helpless.".
He was very upset. I calmed him down, poured him a glass of water - and asked him to tell me what happened.
""A month ago, an idea came up among the friends to organize a class reunion evening for the entire Talmud Torah class. Everyone agreed and volunteered to organize the evening. Everyone was given a role, and that's how we got started. We invited all the friends who studied with us in the class. Everyone came except for one, who didn't want to come, but sent a letter with one of the friends. The boy who didn't come to the meeting was the rejected kid in the class, the kid everyone looked down on and bullied - and really nothing came of him. Today he just sits at home and does nothing.".
ומה הוא כתב במכתב? שאלתי.
"במכתב הזה הוא כתב את כל מה שעבר עליו בשנים שלמדנו יחד, את כל ההשפלות וההקנטות שהוא ספג, והוא סיים את המכתב בשורות שזעזעו אותי. הוא כתב שבגללנו הוא יצא ככה ובגללנו הוא לא הצליח להתקדם, והוא לא מוכן לסלוח לנו על זה. אני אובד עצות, אני לא יודע מה לעשות..."
• "I beg God to take me" • The harsh letter of a dropout boy
קראתי את המכתב - והזדעזעתי. לא האמנתי שעולמם של הילדים יכול להיות אכזר כל-כך, וכמה השפלות ילד יכול לעבור ולהישאר חסר אונים. עוד יותר כאבו לי ההשלכות שיש להתעללות כזו, ולאן היא יכולה להוביל.
באותו רגע החלטתי שחייבים לעשות הכול כדי לעורר את המודעות הציבורית לנושא הזה של התעללות חברתית. מסיפור כזה ניתן ללמוד וללמד איך לא להתנהג, וזה יכול להוות תמרור אזהרה להורים ולמחנכים רבים.
לאחר בירור אמיתות הפרטים וטשטוש הזהות של כל הגורמים הנוגעים בדבר, פרסמתי את המכתב במלואו כאן בחרדים10, וקיוויתי שאצליח לזעזע ולעורר כמה שיותר אנשים.
התגובות היו רבות. היו שהגיבו לי בגוף הכתבה והיו שהגיבו ברשת החברתית, אבל כולם הדגישו את החשיבות שיש בהעלאת המודעות הציבורית לנושא.
We are on the air.
את הטלפון המפתיע קיבלתי דווקא מאיש החינוך הסופר חיים ולדר, שהוזכר במכתב כמי שעזר לילד באותה תקופה בה למד בתלמוד תורה. שוחחנו במשך כשעה על פרטי המקרה ועל הדרכים למציאת פתרון - ואז הוא העלה רעיון מבריק: "מה דעתך שנביא את הנערים הללו לאולפן, נשוחח איתם על התקופה ההיא, נפתח את הנושא לדיון - ובסוף נביא לסולחה המיוחלת?"
"רעיון מעולה", אמרתי לו. "מקווה שהנער הנפגע, כותב המכתב, והנערים שפגעו בו יסכימו להגיע ולפתוח את הפצעים".
סיכמנו לצאת לדרך ולהפוך עולמות, כדי לשכנע אותם לקיים את המשדר הזה.
זה לא היה קל. לא פשוט לגרום לנערים לשחזר את חוויות הילדות הלא נעימות שלהם ועוד בשידור ברדיו, אבל לאחר שיחות ממושכות, הם הסכימו לבוא ולשתף את כל עם ישראל בסיפור הכואב שלהם, בכדי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד.
קבענו יום להקלטה והגענו לאולפן.
חיים ולדר קיבל אותם בחום ואהבה, כשהוא לא מפסיק להחמיא להם על האומץ והבגרות שהם גילו בהגעה לאולפן. התיישבנו סביב השולחן, וולדר הקריא שוב את תוכן המכתב הקשה והמזעזע, הפעם בפני שניהם - הפוגע והנפגע.
ואז הם החלו לספר על התקופה ההיא. הנפגע סיפר על ההשפלות, הפוגע על חוסר המודעות. הנפגע מתאר את התלאות שעבר, והפוגע מתאר את היחס המשפיל שחבריו העניקו לנפגע. הם מדברים - ואני מזדעזע. הם מספרים - ואני דומע.
לאחר כל התיאורים הכואבים, הביא אותם חיים ולדר להבנה כי חייבים להבין את המשמעות וחייבים לסלוח. זה לא היה קל. "אי אפשר ברגע אחד של סליחה למחוק שמונה שנים של התעללות", אמר הנפגע, אך לאחר שדיברנו על ליבו והסברנו לו את המאמצים הרבים שעשה הפוגע, והחשיבות שבסליחה, הוא ניאות וסלח מלב שלם.
You made me cry.
"זו התכנית המרגשת והמשמעותית ביותר שהקלטתי בימי חיי", אמר חיים ולדר בסיום השידור.
"יושבים מולנו שני גיבורים שהסכימו להתעלות על עצמם ולהפוך את הסיפור האישי שלהם לסיפור של כל עם ישראל. מקווה שהצלחנו לעורר את הרגש של המאזינים ולהעלות את המודעות לנושא של ההתעללות החברתית", אמרתי וסיימנו את התכנית.
I couldn't believe how much of an impact this program had. When the program ended, the phone didn't stop ringing, the messages didn't stop coming in. People who know me and listened to the program sent excited messages and called to tell me how shocked and excited they were.
הכי הפתיע אותי לקבל טלפון מאחד המשגיחים שלי בתקופת הישיבה, שסיפר לי כי ישב לראשונה מרותק לרדיו, יחד עם אביו - שהוא איש חינוך ידוע ומפורסם, ושניהם לא הפסיקו לשבח אותנו על החשיבות שיש לדבר על הנושאים הללו, להסביר את ההשלכות שנגרמות כתוצאה מהתעללות חברתית - שהיא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לנשירה בימינו.
עוד שיחה מעניינת קיבלתי מחבר, שעבר תקופה קשה מאוד במסגרת המשפחתית והכלכלית. "גרמת לי לדמוע, הבאת אותי לעשות חשבון נפש אולי כל מה שקרה לי בשנה האחרונה זה בגלל שפגעתי בחבר בתקופת הלימודים או בגלל שהשפלתי מישהו בזמנו. הלוואי ואזכה לתקן עכשיו את מה שקלקלתי אז".
Prevent dropout
התכנית הסתיימה, החיים שבו למסלולם.
בנער הנפגע אנו מטפלים בהתאמת מסגרת מתאימה ובחזרה לחיים תקינים. חבריו הנערים ממשיכים את לימודם בישיבות המצוינות. אבל ברגעים אלו נמצאים עוד מאות ילדים במצבים רגשיים לא פשוטים. חלקם נמצאים תחת התעללות פיזית וחלקם סובלים מדחייה חברתית. אם רק נשים לב יותר - זה יקרה פחות. אם נצליח לזהות אותם היום, נמנע את נשירתם בעתיד.
הורים, תקדישו זמן לילדכם, כשהוא חוזר מהלמודים. תשאלו אותו איך עבר עליו היום, תראו התעניינות כנה ואמתית ותגרמו לו לשתף אתכם בכל מה שקורה אתו.
מורים, העניקו יותר אהבה לתלמידים, צרו איתם מערכת אמון, תגרמו להם להאמין בכם ולספר לכם, ושימו לב יותר לתלמידים שבשוליים. תעודדו אותם, תדרבנו אותם, תכניסו אותם למרכז החברה.
תלמידים יקרים, אל תתכבדו בקלון חברכם. אם ראיתם ילד שהוא חלש מכם בלמודים או נדחק לשולי החברה תיגשו אליו, תעזרו לו, תציעו לו להצטרף למשחק. אין לכם מושג כמה הוא מחכה לזה, אין לכם מושג כמה זה יעשה לו טוב.
ואם אתה בצד הנפגע, אם אתה חווה השפלות או התעללות, אל תפחד, אל תשלים עם זה, בכוחך לשנות את גורלך, פנה להוריך, למוריך לאנשים שאתה מאמין בהם ואוהב אותם וספר להם על זה. תדבר על זה. לא רק הכרית צריכה לספוג את דמעותיך. ככל שתשתף יותר, תפגע פחות.
Want more news, videos and stories? Join the Haredim 10 WhatsApp channel >>
