Are Israeli Arabs complicit in the attack in Tel Aviv?

January 8, 2016   

The attack in the heart of Tel Aviv, carried out by an Arab resident of Israel, occurred at the same time as the indictment against a Jew was filed for setting fire to the house in Duma. This connection provided an opportunity to compare in real time the treatment of suspects in the acts and the public from which they come, on both sides of the fence. לצורך הדיון נתעלם לרגע מהשאלות על מידת אמינותו של כתב האישום, לנוכח העובדה שהחשוד ובני משפחתו מכחישים בתוקף את מעורבותו במעשה וטוענים כי ההודאה הושגה ממנו בלחץ העינויים שעבר. אבל נניח שיתברר כי אכן יהודי ביצע את המעשה. האם האשמה מוטלת עליו בלבד או שיש להרחיבה למעגלים רחבים יותר? Mirror image שני האירועים האמורים סיפקו תמונת מראה, שאילולי היה מדובר באירועים עצובים, הייתה יכולה להיות משעשעת למדיי. בעוד גורמים מן השמאל ומכלי תקשורת מסוימים אינם מפסיקים להפנות אצבע מאשימה לעבר המתיישבים ביהודה ושומרון ואף כלפי הממשלה, כמי שלדעתם שותפים להצתה בדומא – אותם גורמים עצמם יוצאים מכליהם כדי להבהיר שאין להטיל את אשמת הפיגוע בתל-אביב על כלל הציבור הערבי, וכי מדובר ביוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל. אותה התנהגות ממש, אם כי בעוצמה פחותה, נראתה גם אצל גורמים מסויימים בימין. בעוד על אירועי 'תג מחיר' הם טוענים בתוקף שמדובר ב'עשב שוטה', שאינו מייצג את כלל המתיישבים, הרי שבעקבות הפיגוע בתל-אביב מיהרו לדבר על הצורך לטפל בכלל הציבור הערבי, ובהפרות החוק שאינן נאכפות בעריו ובכפריו. זו כמובן תגובה פוליטית אופיינית, שבה מחנות יריבים משתמשים באירועים נקודתיים כדי לסגור חשבון עם המחנה הנגדי, ואילו כשמתרחשים אירועים מביכים במחנה שלהם, הם ממהרים להתנער ולטעון שאין להם אחריות למעשיהם של יחידים. אבל מה האמת? האם ציבור רשאי לבודד את מעשיו של הפרט ולטעון שאין הוא נושא באחריות כלשהי להם? יש להבדיל כמובן בין אחריות ישירה לבין הצורך לחזק ברגים רופפים, כדי להבטיח שמעשים כאלה לא יישנו בעתיד. A company's duty בפרשת עגלה ערופה, העוסקת במציאת הרוג בסמיכות לעיר כשלא נודע מי הרגוֹ, מצווה התורה שזקני העיר, היינו חברי בית הדין, יצהירו: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". שואלים חז"ל: "וכי עלה על ליבנו שבית דין שופכי דמים הן?" וחז"ל משיבים ואומרים שזקני בית הדין צריכים לבדוק אם אין בעיר מצב שבו אולי אין מספקים מזון לאדם היוצא לדרך ומלווים אותו לדרכו. לכאורה מה הקשר? אלא שהתורה מלמדת אותנו כי האחריות המוטלת על הציבור היא להשריש ערכים של חסד ושל אכפתיות לזולת. ככל שהחברה בכללה תהיה ערכית יותר ורגישה יותר לזולת, הדבר ישפיע גם על הקצוות שבה, שלא יגלשו למעשים פסולים. זו בדיקה שכל חברה צריכה לעשות, לא מתוך הפניית אצבע מאשימה מצד מחנה יריב, אלא כחובתה לעצמה. הדבר נכון לכל ציבור ומגזר. לכולנו יש מה לתקן, וכולנו צריכים להיות ערכיים יותר, רגישים יותר וזהירים יותר.