The mistake of those who come to the Temple Mount

July 29, 2015   

זה כבר נהיה טרנד. אחת לחודש או חודשיים, משמש הר הבית כמוקד התכתשות לאומית בין היהודים לשאר אומות העולם. מספר נערים פורעי דת עולים ברגל גסה אל המקום המקודש, מתחייבים בכרת, מטמאים במופגן את המקדש בזוהמתם, ומציתים את האש הבוערת בלאו הכי משנת תרפ"ט. הגדילה לעשות מחללת מקדש עלומה, שלא הסתפקה ברמיסת ההר בנעלי בוקרים מגושמות, ובצאתה את הקודש, אף סיננה קללת ביבין רדודה בגנות האיסלם. No, she didn't say that to whoever teased her or yelled at her, nor did she utter those terrible words into the air. The words were deliberately spoken with the face focused solely on the same media camera that accompanied the provocation campaign, which apparently was planned in advance, while she was aware of the destructive significance of the delusional image she chose for the leader of Islam. The words were deliberately spoken to millions of Muslim ears in Israel and around the world. why? ""Because they harassed her on the mountain with shouts and she held back until now so that she wouldn't be arrested by the police, God forbid." End quote. Thank God, she was arrested that same day.

•

  בואו נניח רגע את שורש המילה כ.ר.ת בצד. בואו ננסה להתעלם רגע מהבוז העצום, האיום והנורא, שמפגינים אותם טמאי מקדש כנגד גדולי ההוראה והפסיקה מן אז ועד היום. לא כדאי לנו, הם תמיד ינופפו ברדב"ז וברשימת 'פוסקים' עדכנית המתירה "לחלוטין" את העלייה להר ובפרט במקומות מסוימים שלא התקדשו. הם בקיאים, תלמידי החכמים הללו. ובכלל אין זה העניין אם 'הלכתית' העלייה מותרת או אסורה. מה לנו ולחטאיהם?! החטא אחד הוא להם? לא. הבעיה האמיתית רחוקה שנות אור מהפן ההלכתי. כשנשאלו הפרובוקטורים על ידי עיתונאי מלווה מה כל כך דחוף להם בסיבוב המיותר הזה, הם ענו בלי היסוס: "אנחנו רוצים לבנות את בית המקדש, אנחנו רוצים להוריד את המסגדים – כמו שאנחנו מצווים". כלומר, אנחנו שליחי הקל היושב בשמים, בידנו הדבר וזאת חובתנו המוסרית וההלכתית לבנות את בית המקדש ו"להוריד" את המסגדים. תלמידי חכמים, כבר אמרנו? הטעות מתחילה הרבה לפני הרצון המשיחי "לגאול" את הר הבית ולבנות את בית המקדש, גם הרבה לפני "הציווי" הזה של הורדת המסגדים. הטעות, האיומה יש לומר, מתחילה בהסתכלות החלולה אל מקום המקדש כאל 'אתר מורשת לאומי' ששייך, מה לעשות, לנו היהודים תושבי מדינת ישראל, וככאלו, עלינו לדאוג לשימורו והחלת הריבונות הישראלית במקום. ואם בדרך נרתיח עלינו את האומות, ונדליק פחמים בוערים, ונפתח אינתיפאדה נוספת, ונעלה את חמתם של המוסלמים בארץ ובעולם, ונגרום למתחים בין לאומיים, ולגינויים מכל העולם, ולבידוד עולמי, ולשנאת ישראל יוקדת ומוחשית, אז מה? כל אלו ועוד מצדיקים לחלוטין את הפרובוקציה האומללה בהר, וכן, גם את הקללה האיומה שבסופה. כי "מה לעשות. אם יכנסו לי לבית אני אשב ואשתוק? ממש לא". אז זהו שלא, יקיריי.

•

 הר הבית ומקום המקדש אינם 'אתר מורשת לאומי'. ההר, הוא גם לא "הבית" של אף אחד. הר הבית הוא מקום המקדש, מקום שבו שורה השכינה ושבו תכונן מלכות עולם, אך בהחלט איננו הבית הפרטי של מאן דהו. הר הבית הוא 'שלנו', הרבה לפני הקריאה האלמותית "הר הבית בידינו". 'החלת הריבונות הישראלית' במקום לא נמדדת בכמות כחולי המדים המפטרלים בהר, ובטח שלא בנוכחותם של מקללים ומתריסים. אין לנו צורך בהם, כמו שאין לנו צורך בהחלת ריבונות 'ישראלית' בדווקא. הר הבית אינו מקום ישראלי, הוא מקום יהודי. ייהוד המקום אינו דבר שתלוי בנו או במעשינו, גם אם אנחנו ממש רוצים, ואנחנו רוצים. הקדושה במקום קיימת בין אם מהלכים בו שועלים ובין אם פרובוקטורים קטנים ורדודים מהדסים בו ברגליהם הגסות. 'הרגשת' הקדושה וקיום ההלכות הקשורות בהר, כבר לא בידינו ובטח שלא ברגלינו. הם יחולו בדיוק בזמן ובעת הנראים לבעל הבית האמיתי. לא עלינו המלאכה לגמור, ובטח שלא עלינו החובה להכעיס ולהתגרות בגויים. משכך, אין מקום כלל לביקורים במקום ולסיבובי 'חזקה' מיותרים, בטח לא כשהמטרה היא להכעיס ולהסביר מי הוא בעל הבית. כי בעלות במקום נמדדת דווקא בהבנה הפשוטה כל כך, שרק הוא, היושב במרומים, מחליט מהו הזמן הנכון לגאולת ההר. גורו לכם טמאי מקדש, סורו נא מאהלינו. ואל נא תאמרו "ידינו לא שפכו את הדם". [email protected]