אבל אשמים אנחנו: איך הח”כים החרדים הטביעו את כל הגוש

1.

קל מאוד לצפות בתוצאות הבחירות מהצד, ולשגר חיצי אשמה לכל עבר, רק לא כלפי עצמנו. אבל זה לא נכון, זה אפילו לא חכם.

במשך שנים נוהגים פרשנים פוליטיים לומר שאחרי שנות שובע של קדנציה בשליטה של ידיים חרדיות, מגיע מהפך חילוני. למה זה, בעצם, קורה? כי החרדים לא מתנהלים בחכמה. בכביש הפוליטי, חובה להיות חכם, לא תמיד צודק.

אז נכון, שבן גוריון הקים את המדינה כאוסף של מיעוטים שחייבים לדעת להסתדר יחד על הכביש המדמם, ואפילו יצר את הסטטוס-קוו שסייע לצלוח את הקרעים בעם. גם נכון, שבמשך השנים הסטטוס-קוו כורסם, ונותרו ממנו רק שאריות למזכרת.

אבל השאלה היא מה עושים: האם מבלים ארבע שנות קדנציה בנאומים מלאי פאתוס שהחילונים חייבים לדאוג פה למדינה בעלת צביון יהודי, מרימים להם להנחתה, וממתינים למפלתנו בקלפי –  או שמא מתנהגים קצת יותר חכם ובוגר?

מתוך נקודת הנחה שגולשי חרדים 10 אינם נמנים על אומרי ‘הלל’ ביום העצמאות, בידיעה שהציבור החרדי מבין שכל עוד המשיח לא הגיע, אנחנו עדיין בגלות – אולי הגיע הזמן לשנות פאזה.

להבין, שהציבור החילוני הגדל פה בארץ, בהדגשה על הצעירים, לא ממש זוכר את השבת בבית סבא, לא מבין על מה אנו נאבקים מולו, וכל שהוא יודע זה ש’אין לי רכב להגיע לים, אבל דרעי וליצמן לא מרשים תחבורה בשבת’. עכשיו לך תסביר על קדושת השבת ומדוע אוסרים על תחבורה ציבורית.

תהרגו אותו, הוא לא מתחיל להבין.

ואז מגיע אביגדור ליברמן, מצייר יפה את השתלטות החרדים, קצת מנפח, קצת מגזים, מספר שהוא עצמו ‘אוהב דת’ (מה שנכון!), אפילו אשתו ובתו דתיות (מה שנכון!) שהוא לא נגד הדתיים אלא נגד הפוליטיקאים שלהם – ותקבלו מתכון מנצח.

בדיוק על הגל הזה ניסה לרכב רון קובי, שקצר הרבה לייקים תקופה ארוכה, גם אם לא הצליח לגרום לבוחרים להעניק לו את קולם. בכל זאת, ליברמן עושה את הקרב הזה יפה ושפוי יותר. על הגל הזה רכב גם יאיר לפיד כשהקים את ‘יש עתיד’ וקיבל תוצאה מפוארת. והגל הזה הוא שזרק את ביבי אל חוף פצוע וחבול.

כי כשדרעי הצטלם איתו בשלטי חוצות, וסיפר ש’ביבי צריך אריה חזק’, הוא – ואולי גם נתניהו – לא הבינו שהוא נושך את ביבי נשיכת אריה מכאיבה. שהתמונה הזו היא שמבריחה מצביעים מראש הממשלה.

“שלטי החוצות עם תמונות של ביבי ופוליטיקאי חרדי, זה בדיוק מה שהפסיד את הבחירות הללו”, אומר גורם בליכוד. “אנשים שהצביעו בסיבוב הקודם לכחלון, ערקו ם למחנה השמאל כשהבינו שכחלון מחבק את ביבי. אנשים שהצביעו לפייגלין, נהגו אותו דבר. במבט לאחור, נתניהו לא הבין שעדיף לו להשאיר אותם במירוץ, גם אם היו מפסידים ולא עוברים, הקולות היו נשארים בפח האשפה ולא עוברים לשמאל. החיבוק החרדי הזיק לביבי, גם אם הועיל לש”ס וליהדות התורה לקושש עוד מנדט”.

כשעמדתי במוצאי יום הבחירות במטה ש”ס וראיתי את ההמונים שיכורי ניצחון, חשבתי לעצמי שאחרי הכול, חשיבה צרה מדי של המפלגות החרדיות הטביעה את הגוש כולו.

2.

אבל השגיאות לא החלו בקמפיין הבחירות.

זמן מה לפני שפוזרה ממשלת נתניהו הרביעית ויצאנו לבחירות מועד א’, התעוררו חילוקי דעות בין החרדים לבין ליברמן. הוא מצידו עשה הכול כדי לייצר חוק גיוס שהם יוכלו ‘לחיות איתו’. ש”ס ו’דגל’ חשבו שנכון יהיה לחטוף את המציאה, רגע לפני שהיא נעלמת לרעת חוק גרוע יותר. אבל באגו”י סברו אחרת.

זה היה הרגע בו הועלתה הצעה בפני ראש הממשלה: תאפשר לאגו”י לפרוש לאות מחאה, ש”ס ו’דגל’ מתחייבות להישאר בקואליציה. בימים ההם, גם ליברמן היה חלק מהקואליציה, בשבתו כשר בטחון.

נתניהו דחה את ההצעה על הסף. התחושה שלו הייתה שהוא עדיין קוסם, שבכל בחירות שלא יהיו הוא מנצח, שגוש הימין גדול מגוש השמאל, יהיה אשר יהיה. שגיאה איומה מצידו.

הוא לא קרא נכון את המפה. זה נכון שיש יותר מצביעי ימין, אבל גם בימין יש לא מעטים שמתנגדים למדינת הלכה.

קל לומר “רון קובי אנטיוכוס”, אבל חכם יותר להקשיב לו טוב-טוב ולהבין מבין מילותיו כיצד חש חילוני צעיר, ימני, שמרגיש כאילו החרדים השתלטו לו על הבאסטה.

לא היה צריך משקפיים מגדילות כדי להתבונן בנציגי ציבור חרדים מתהלכים במסדרונות הכנסת בארשת שכולה אומרת שחצנות. בל נכליל, כמובן, כי יש מביניהם מתוקים מדבש, בעלי נועם הליכות (קחו למשל ח”כ כמו משה ארבל, ינון אזולאי, מיכאל מלכיאלי, רק לדוגמה), אבל חלקם, לפחות חלק הבולט, השרה אווירה לא נעימה.

זה כאב. אבל לא היה הרבה מה לעשות בנידון. הם אפילו לא היו מוכנים להקשיב.

לכולנו כואב כשמרכז קניות נפתח בשבת באשדוד. אבל לחילונים הכאב שלנו ממש לא מעניין. מבחינתם, הם רוצים לבלות ביום המנוחה שלהם כיצד שנראה להם, בדיוק כפי שהם לא מנסים לאסור עלינו לבלות את היום בבתי הכנסת, וגם ‘מסכימים’ שהמדינה תתקצב את ‘התענוג הרוחני’. בעיני חילוני, זה הכי הגיוני והכי צודק: אנחנו לא נפריע לכם, אתם לא תפריעו לנו.

כעת לך תסביר לחילוני צעיר כמה כואב לנו המתרחש בפרהסיה של מדינת היהודים. זה לא נקלט במוחם.

וזה מה שמביא אותם להצבעת מחאה בקלפי. הצבעה כזו, שיכולה להקים פה ממשלה חילונית, שבה בחורי ישיבה ואברכים לא יראו שקל מהמדינה.

3.

“אני עם ליברמן גמרתי”, אמר אריה דרעי לאריה גולן ברשת ב’, במחאה על הביקור של יו”ר ‘ישראל ביתנו’ בתחם הקניות באשדוד בשבת.

“נילחם על האג’נדה החילונית שלנו, על הסטטוס-קוו ועל חופש העיסוק. לא ייתכן שמישהו יכתיב לנו איזו גבינה לקנות, באיזה יום ובאיזו חנות. לא בבית ספרנו”, השיב לו ליברמן.

מן הצד הוא עמד וצפה במתחולל: מתווה הכותל עבר, בהסכמה חרדית, אבל אז, יום אחד, החרדים החליטו לבצע סיבוב פרסה.

בהמשך צצו המחאות על עבודות הרכבת בשבת  – וחוק המרכולים. “אני לא מבין את ראשי הציבור החרדי”, אמר אז ליברמן. לא רצינו להקשיב לו. אבל עבור ציבור חילוני הוא הפך למושיע.

איך הגיב, למשל, סגן שר האוצר, ח”כ יצחק כהן מש”ס לדברים? “מדובר באיש מסית ומדיח שלא ראוי להיות שר הביטחון”.

איציק, גם עכשיו היית אומר את אותו משפט? לא היית מנסה לצנזר, להכעיס את ליברמן קצת פחות?

קצת אחרי היציאה לבחירות מועד ב’, המשך איציק כהן בהכרזות: “מבקש לא להתרגש מהאמירות של ליברמן. הוא קשקשן בלתי נלאה, חסר אחריות – הייתי קורא לו בריון, אין מה להתרגש ממנו, הוא לא רלוונטי יותר. האיש מסוכן”.

והדובדבן על הקצפת: “אנחנו לא נשב עם ליברמן בקואליציה. הוא יותר גרוע מכל אחד אחר”.

מי היה מאמין, שיבוא הרגע בו החרדים יחלמו בלילות על ישיבה בקואליציה אחת עם ליברמן. רק לא עם יאיר לפיד או עם היימן עודה.

רק לפני כמה ימים אמר איציק כהן: “ליברמן בכל מקרה מחוץ לסיפור. אם תהיה ממשלה צרה של 61 מנדטים ודאי לא יקחו אותו, אם חלילה תהיה ממשלה רחבה לא יקחו אותו כי הוא חבית פסולת רעילה”.

חכם? צודק?

כעת אחרי שנות שובע?

4.

הרעיון המתגלגל כרגע הוא כנראה היחיד שיכול להציל מבחירות מועד ג’ ולהוביל להקמת ממשלה ימנית.

הנה הרעיון: החרדים מסכימים לקבל את מתווה הגיוס איך שהוא, ללא שינויים (הקטע הגרוע בחוק מגיע עוד 6 שנים, בתקווה שעד אז יבוא משיח צדקנו); מבטלים את חוק המרכולים (ממילא בהרבה ערים המרכולים פתוחים בשבת. בעיר מודיעין, השכנה של מודיעין עילית, שלטי חוצות מבשרים על כך) – ומשאירים לכל ראש עיר להחליט בהתאם לצביון המקומי; מתחייבים שלא לחוקק יותר חוקים בנושאי דת ומדינה.

החרדים ידרשו מעתה רק את ‘יבנה וחכמיה’. שלא יתערבו עם ליב”ה בתכני הלימוד (גם הם לא יתערבו לחילונים), שלא יכפו הופעות בישיבה מעורבת – ודאגה לתקציב עולם הישיבות ומוסדות התורה.

איך מחנכים ילדים בכזו מדינה, שתהפוך לפחות ופחות יהודית? מסבירים לילדינו, שכאן זה כמו בפולין או במרוקו, יש מי ששכחו מה זה להיות יהודי.  אבל אנחנו זוכרים.

במצב כזה ליברמן יכול לחגוג הישגים, למצב את עצמו מול בוחריו כמי ש”חינך את החרדים’ – ולחזור אל גוש הימין. נתניהו ממשיך כראש ממשלה, כאשר הימין בעתיד יצביע לליכוד אף יותר, שכן יבין שהוא לא חלק ממי שמנסים לכפות על החילונים אורחות חיים.

והחרדים? איכשהו ממשיכים לחיות פה באופן סביר. בגלות, אצל אחינו היהודים, אבל חיים ונושמים.

5.

היה זה ביום שני כ”ב באייר, יומיים לפני פיזור הכנסת ויציאה לבחירות מועד ב’.

אחרי נתק של כמה ימים נפגשו ראש הממשלה וליברמן בחדרו של נתניהו במשכן הכנסת לשיחה בארבע עיניים. משהו בפגישה הזו צלצל לי בפעמונים, ועורר חשד בליבי.

בסביבת נתניהו סיכמו את הפגישה כחיובית, אולם ליברמן סיכם אותה כשלילית. פה חשדתי. היו עוד אי אלו אמירות שהודלפו באשר לפגישה הזו, שגרמו לי להרהר שמא המהלכים מתואמים בין השניים.

ליברמן הסתובב באותם ימים מושפל, החרדים לא חדלו מלהצליף בו: “אנחנו 8 ועוד 8, אתה רק 5, אתה לא רלוונטי, תפנים”.

הוא חש שישיבה בקואליציה אחת איתם, כמו גם הרצת מועמד משותף לראשות ירושלים, הביאו אותו לתוצאה הכל כך עלובה בקלפי, קצת יותר מאחוז החסימה.

ואז גמלה בליבו ההחלטה: ללכת על הכרטיס האנטי-חרדי.

לפי החשד שלי, נתניהו הבין את הצורך הזה של ליברמן לשפר ציון במועד ב’. גם לו זה השתלם. הוא לא בנה אז על אופציה לפיה העם “יחטיף לו”. נתניהו חשב שגם הוא יוכל להשתפר במועד ב’: לאחד את הימין החדש עם האיחוד הלאומי, לשכנע את פייגלין לרדת מהמרוץ, את כחלון – כל התיאוריות הללו התנפצו אל סלע המציאות הכואבת.

ועדיין לא מאוחר לאחד כוחות. אם אכן הם היו מתואמים, קואליציית הימין של נתניהו פלוס המנדטים של ליברמן יביאו 61 קולות – גם אם ליצמן יחליט לפרוש (אולי גם עם עוד חבר או שנים מאגו”י. בעבר ראש הממשלה התנגד לכך, היום הוא לא במצב שהוא מסוגל להתנגד להצעה כלשהי).

6.

רק כדי להוכיח את התיאוריה, הנה מה שאמר לי בחודש טבת השר אופיר אקוניס, איש ימין מובהק, לא אחד ששונא חרדים, אבל אחד שהציג דוגרי את מה שרוב הליכודניקים חושבים בליבם.

החרדים יהיו חלק מהממשלה הבאה, או שהם היו ‘נודניקים’ מדי? – שאלתי אותו.

“תראי, אני חושב שלעיתים, ואני גם אמרתי את זה ביושר, לעיתים הייתה אגרסיביות גדולה מדי…”

חוק המרכולים?

“למשל. הוא היה מיותר לגמרי. אפשר היה לחיות גם בלעדיו. הרי מה אני אמרתי לשותפות החרדיות? שבלאו הכי בבני ברק ובביתר עילית ובמודיעין עילית  וברחובות שלמים בערים חילוניות יש מקומות שהם סגורים ומסוגרים אפילו לתנועה! על פי מה? על סטטוס קוו, על פי common sence שמתקיים, איש לא רוצה להפריע לבני ברק להתקיים כעיר חרדית לכל דבר”.

אבל דיברת לקיר…

“לצערי כן. אני חושב שבמידה רבה החוק הזה ערער אפילו את יסודות הקואליציה”.

נתניהו הרגיש כמו גננת מזדמנת…

“אני לא יודע, נתניהו הוא מנהיג דגול”.

אבל היה קשה לו. בשלב מסוים הייתה הרגשה בסביבתו שהחרדים הגזימו, שאולי עדיף בלעדיהם בפעם הבאה. אתה ער לתחושות האלו?

“דיברנו על זה שאני במפלגה לאומית ליברלית. מאד קרוב למסורת, עם זיקה חזקה מאד למסורת ישראל. אני בוודאי ככה, כמי שסבו היה רב בית הכנסת בדרום תל אביב, היה חזן בית הכנסת, הרב עובדיה אקוניס זכרו לברכה, הוא מוכר היטב בסלסוליו המדהימים. היה משכמו ומעלה. והוא מעולם לא אמר לנו איך לחיות.

“זאת אומרת, הוא הביא את היהדות אל הבית, והזיקה שלי ליהדות במידה רבה היא ממנו. אני הייתי הולך איתו לבית הכנסת, את הבר מצווה שלי עשינו בבית הכנסת שלו, הילד שלי לפני שנתיים עלה לתורה בבית הכנסת הזה שאבא שלי עשה בו בר מצווה, אני, כל האחים שלי, הילד שלי, ובעזרת ה’ גם הילד שלו גם יעשה שם בר מצווה.

“אבל הוא מעולם לא כפה את דעתו. הוא מעולם לא אמר לנו, אל תבואו אלי בשבת אם אתם צריכים לבוא בצורה חדשנית יותר, ממונעת לצורך העניין. כלומר, הוא היה מאד פתוח לחיים החדשים ולא כפה עמדות”.

ניסית לדבר עם החברים החרדים? עם ליצמן למשל? כי אני חושבת שדרעי וגפני היו קצת יותר פרגמטיים…

“יותר מפעם אחת…”

ומה הייתה התשובה?

“ראית את התשובה במליאת הכנסת”.

כלומר, אין עם מי לדבר. ויכול להיות שהם ישלמו את המחיר בפעם הבאה.

“אני חייב אבל להגיד לך שבשותפות קואליציונית, בעיני, יש פשרות. זה נכון. זה טבע החיים הקואליציוניים. אבל, לעיתים גם קבוצות המיעוט צריכות להתפשר עם קבוצות הרוב. וזה לא שהליכוד זה איזה מפלגה חילונית שקידמה סדר יום חילוני של תחבורה ציבורית בשבת בכוונה או פתיחת עסקים בשבת בכוונה. לא. ממש לא.

“אבל הכפייה לצד השני הייתה אגרסיבית מדי ובשלב מסוים קראתי באחד העיתונים, לא שמעתי מפיו, אבל קראתי, שראש הממשלה מבקש להוריד את עוצמת החקיקה הזו”.

הוא אפילו ביקש מהם להבטיח, שנגמר עם החקיקה הדתית עד לסוף הקדנציה.

“הוא הסביר שהוא מבקש את זה כדי שלא לשרת גופים שאף אחד לא רוצה בהם, בממשלה הבאה”.

ויכול להיות שהם ישלמו את המחיר בפעם הבאה…

“אני לא הייתי רוצה שזה יקרה”.

תרגיעו אחים.

“קצת יותר קור רוח, קצת פחות אגרסיביות, להבין שגם לנו יש את הציבור שלנו. אני מכבד מאד את הציבור החרדי, מעולם לא יצאתי נגדו. האם לעיתים הייתה לי הערה על התנהגות מסוימת של המפלגות החרדיות? התשובה היא כן, אמרתי את זה בפורומים סגורים, בישיבות ‘שרינו’, אני לא אומר לך שום דבר שלא אמרתי בצורה מאד ברורה, בשמי, ואני עומד מאחוריהם עד עצם היום הזה.

“האם השותפות איתם הייתה מצוינת וטובה והדוקה? התשובה היא חיובית מאד. וזו מורשת בגין, להיות שותפים. בגין והרב פרוש, היו, בגין לא עשה צעד בלי להתייעץ עם הרב מנחם פרוש, שהיה חבר בקואליציה אבל לא חבר בממשלה. וממנו למדנו שהשותפות היא טובה. כמובן היא רצויה. אבל רק יותר בנחת, רילקס”.

כמה צדק. בכל מילה.

האם זה לא מאוחר מדי, כעת, כדי להחזיר אחורה את הגלגל? מי יודע. בהחלט יתכן שאיחרנו את הרכבת הקואליציונית.