החרדים מחבקים כעת את ביבי חזק-חזק. אבל רק עד האופוזיציה I שרי רוט, טור פוליטי

1.

שבועות לפני הגשת הרשימות לכנסת ה-21 היו מי שדחפו קמפיין להרצת מפלגה חרדית מאוחדת, שתכלול את ש”ס ויהדות התורה, על שני פלגיה – דגל התורה ואגודת ישראל. התכוונו, כמובן, לכלול בפנים גם את שני פלגי ‘דגל’ –  רשב”ם וראב”ד.

מלכתחילה זה היה נראה הזוי. עיתונאים רציניים לא קנו את הבדיחה.

 בראיון שפורסם כאן באתר חרדים 10 השיב ח”כ משה גפני על שאלת יו”ר ‘דגל’ בקריית אתא לשעבר, הרב יעקב גלאי, כי אין כל היתכנות לאחדות כזו, אבל אגו”י ו’דגל’ כבר סגורות ביניהן. הוא דיבר אז על מודל  50-50.

לימים התברר, כי צדק כבר אז.

בסופו של יום הוגשה רשימה מטעם ש”ס – הכוללת נציג של ‘כיסא רחמים’, כאופציה ל’שלום ספרדי’ עתידי, אם וכאשר ייצא אל הפועל, באשר בשני הצדדים יש מי שטרם התייאשו – ורשימה אשכנזית מטעם יהדות התורה המאוחדת.

האמנם מאוחדת? נתחיל בחסידים.

האמנם שוררת אחדות בין כלל החסידויות הקטנות, ‘שלומי אמונים’, בעלזא, ויז’ניץ וגור? מעל לפני השטח, אכן כן. אבל יותר ויותר קולות צורמניים עולים מהשטח – ותמציתם: לא נצביע הפעם ליהדות התורה.

הנימוקים מגוונים. הנה כמה מרכזיים:

• לא שכחנו את מה שעוללו לנו אנשי ‘דגל’ ערב הבחירות המקומיות, זוכרים היטב את ההשפלה ואת שירת ה’3-6′, אנחנו פגועים. אי אפשר תוך כמה חודשים להפוך מריבה עקובה מדם לאחדות. זה לא יעבוד. אז מה עושים ולמי מצביעים? החבר’ה, בעיקר הצעירים, יעדיפו להעניק את קולם למפלגות ימין, בדגש על נתניהו. אבל יש מי שילכו לכיוון ‘עוצמה יהודית’.

• תשדירי הבחירות של נתניהו, גם אלו המשדרים הצלחה שגשוג ועוצמה, וגם סרטוני ה’רודפים אותי’ מדברים אל הציבור החרדי ‘החדש’, זה שברובו כבר מזמן נטה ימינה (גם אם השתייכותו היא ל’דגל’, שנחשבת לשמאלית יותר מבחינה מדינית). נתניהו מהווה עבור הצעיר החרדי (בעיקר זה העובד והמלומד) מודל להצלחה ולחיקוי. התחושה שיש בפרקליטות גורמים שהחליטו לרדוף אותו (מה שהעצים את תחושת הנרדפות הזו היה פרסום כתב החשדות והזימון לשימוע בעיתוי כה צורם) – מעצימה את הצורך של רבים לגונן עליו. או בקיצור – להניח בקלפי ‘מחל’, בשביל ולמען בנימין בן צילה.

גם בש”ס מתרחשת אותה תופעה: רבים מבין המסורתיים, שכבר בבחירות לכנסת ה-20 הפנו עורף למפלגה, מסובבים לה גב כעת בפעם השנייה; אחרים, מי שהתאפקו מלעשות זאת בסיבוב הקודם, הפעם ‘אינם יכולים עוד להתנכר לביבי’ ויצביעו לו.

המגמה הזו נוגסת גם בשולי המחנה המכונה ‘בני תורה’, זה המורכב מבני ישיבות השוקדים על תלמודם. גם שם התחושה היא שמשהו רע עומד לקרות לנתניהו, ועליהם מוטלת החובה להצילו מידי צר ואויב.

התוצאה עלולה להיות עגומה. בעוד הליכוד יזכה במספר גבוה של מנדטים, לא מן הנמנע שמפלגות קטנות לא תעבורנה את אחוז החסימה (ואל תהיו בטוחים שבלבבות פנימה לא מקנן החשש גם בקרב בכירי ש”ס, אותם שמצהירים באולפנים ‘נקבל 10 מנדטים’ ו’הסקרים לא סופרים אותנו’. אמירות לחוד, תחושות בטן לחוד – ופחד לחוד).

2.

איך מתמודדות המפלגות החרדיות עם המצוקה הזו?

בש”ס פצחו בקמפיין ‘חיבוק דוב’ לנתניהו. גם בימים בהם התגנב החשד כי הציע לאלי ישי תפקיד שר, המשיך אריה דרעי לחבק את ראש הממשלה. הכול מתוך הבנה שספרדים רבים יתקשו להצביע ש”ס, אם יחששו לגורל נתניהו, ומכך שאולי, בבוא היום, תצטרף ש”ס לקואליציית גנץ, כשהיא מותירה את ‘ביבי האהוב’ לאנחות.

דרעי, שכבר חיבק פעם ראש ממשלה משמאל, את יצחק רבין, צריך לעבוד שעות נוספות כדי להסיר מעל עצמו את עננת החשד.

האם זה יצליח? לכאורה, נתניהו עצמו רוצה שהספרדים יצביעו ש”ס. רק זה חסר לו – שדרעי לא יעבור את אחוז החסימה. זו תהיה, ללא ספק, מכה אנושה לשני הצדדים. אבל, בין נימוקים הגיוניים לבין תחושות ואמוציות הדרך ארוכה. וכשהש”סניק יושב בלילה על הכורסה בסלון, ורואה כמה נתניהו סובל – קשה לו לעמוד מנגד. הפיתוי להצביע ‘מחל’, ‘רק הפעם הזו’, ענק.

 ביהדות התורה, בניגוד לש”ס, נוהגים להתעורר מאוחר. בעוד ש”ס כבר מככבת בשלטי חוצות וסרטונים, ב’דגל’ ואגו”י עדיין מתקוטטים על ‘מי יקבל מה, כמה ולמה’. בהדגשה על ה’כמה’ – ולמי.

המפלגה אמם חרגה ממנהגה והעירה לחיים את דף הפייסבוק שנפתח לפני 4 שנים (“לא רשמי”, יאמר הרב מרדכי בלוי, שלא ממש מבין מאיפה צמחה התעוזה). אבל האם זה מספיק כדי לסחוף את צעירי הצאן? לך תסביר למארגני הקמפיינים, שהצעירים זה מכבר לא בפייסבוק.

3. 

בין לבין, התעוררה מרבצה היריבות הישנה בין  דגל-רשב”ם ודגל-ראב”ד.

ביום שישי התקיים ברחבת הכותל מפגן חרדי, כאשר אלפי בנות סמינרים חרדיים התייצבו נגד ארגון ‘נשות הכותל’, בהוראת הגר”ח קניבסקי. זה לא שמישהו ב’יתד נאמן’ החליט לצנזר ידיעה על ההפגנה, אבל כמו ‘ערב צרות’, היו גורמים שמיהרו לתדרך נגד הנהלת העיתון, תוך האשמה כי הופעלה ‘צנזורה’ על כיסוי המפגן בכותל. איך אפשר להאשים מישהו בצנזורה, כאשר העיתון ‘המצונזר’ – זה שאמור להופיע ביום ראשון שאחרי – טרם יצא לאור? שאלה טובה.

והתשובה: מישהו מנסה לסכסך בין הפלגים.

אגב, וזה הקטע היותר משעשע: התדרוכים נגד עיתון הבית ‘יתד נאמן’ הופיעו באתר אינטרנט. אשרינו שזכינו. ימים טובים הגיעו. יש מי שמחזיק בידיו אחזקות בביטאון, ויש מי שבידיו אחזקות באתרים.

הקטע העוד יותר משעשע הוא שהעיתון שיצא לאור בבוקר יום ראשון דיווח על עצרת הכותל. ומה הגיבו המתדרכים על ‘צנזורה’? ובכן, פשוט: שב’יתד’ נבהלו מההאשמות על צנזורה, וחזרו בהם. למה משעשע? כי אנחנו חרדים, אבל לא מטומטמים. כש’יתד’ מצנזר מפגן בכותל, הוא לוקח בחשבון שיספוג ביקורת, והוא אפילו נהנה לחטוף אותה.

 הייתה זו, אפוא, סערה בכוס מים. אבל היא העידה כי מתחת לפני השטח, אין אחדות ב’דגל התורה’.

היה  עוד מופע מעניין.

זה החל בפרסום תמונה של ח”כ יעקב אשר יחד עם המועמד לראשות הממשלה בני גנץ. רק זה היה חסר לו לאשר, שבסך הכול טען להגנת:ו ‘פגשתי אותו אצל השר ישראל כץ’ (תנחומים לפטירת אמך, כבוד השר).

אגב, ביררתי, וזו האמת. השניים נפגשו באקראי, מלבד ברכות נימוסיות זה לזה, לא היה שם שום כלום.

אבל זמן מה אחר כך פורסם בכלי תקשורת ישראלי כי גורם ב’דגל’ אומר: “אם גנץ יודיע על ביטול הסכם הרוטציה עם לפיד, יש אפשרות לכניסה לממשלה בראשותו”.

עכשיו, לך תוכיח שאין לך אחות.

התדרוכים פצחו בקול רעש גדול, כלומר, בלחישה רמה, לעברו של ח”כ אשר. לא עזרו לו ההכחשות, גם ביממה האחרונה הייתי עדה להמשך התדרוכים נגדו.

בפלג ראב”ד יש מי שמיהרו להחזיר את החץ אל הכיוון ממנו  בא, והטיחו חשדות בחברי כנסת אחרים ב’דגל’, כאילו הם, מקורביהם או עוזריהם, עמדו מאחורי התידרוך.

“רוצה הוכחה?” – הם אמרו. “לכי תבדקי תמונתו של מי פורסמה באותה כתבה, שדיברה על ‘בכיר בדגל דיבר בעד שותפות חרדית עם גנץ'”.

“תמונה?? והרי בעל התמונה בעצמו הגיב בכתבה ההיא נגד שותפות עם גנץ, אז מה ההוכחה בתמונה??”.

כך או כך, שתי תובנות עלו לי מפרשת החרדים-גנץ. האחת, מחלוקת רשב”ם ראב”ד עדיין כאן, חיה ובועטת, ואל תתרשמו מהסלוגנים של ‘כוחנו באחדותנו’, כוחם יפה רק בערבי בחירות, ובעצם, גם אז בקושי.

השניה – להגיד את המשפט לפיו ‘אם גנץ יצליח מאד, אולי נצטרף אליו’ כמוהו כמחשבת כפירה של ממש.

4.

האמנם?

וכי מישהו מעלה בדעתו מצב בו גנץ-לפיד זוכים בגוש רחב, הנשיא מטיל עליהם את הרכבת הקואליציה – והחרדים אומרים לו ‘לא’? אין סיכוי כזה. כל מי שיאמר לכם אחרת, פשוט משקר.

גם ב-2013, כשהוקמה ממשלת נתניהו עם האחים בנט-לפיד, לא היו אלו החרדים שסירבו להשתתף בחגיגה. בנט-לפיד הם שחרצו: איתם לא יושבים. כולנו זוכרים את המראות הקשים מיום הכרזת הממשלה, כאשר ח”כ ישראל איכלר נטש בזעם את אולם המליאה, מוחה על  הדרת החרדים המבישה.

אבל, אם לפיד יחבק את החרדים ויאמר ‘ברוכים הבאים’, לא סביר שיסרבו. הצידוקים יהיו די קלים לניחוש: ‘עולם הישיבות בסכנה’, ‘חוק הגיוס בסכנה’, ‘ניכנס ונציל את מה שאפשר’.

אבל, לומר את כל זה כעת – זה לירות חץ ישר בלב של הקמפיין. זה לאבד מצביעים, והרבה. לכן, נכון לימים רגישים אלו, אסור לומר בקול את המילים ‘מצטרפים לגנץ’. חייבים לחבק חזק-חזק את נתניהו.

אני מאמינה לגיס של בני גנץ, שטוען כי פגש נציגים חרדים שלחשו לו, שלא יפסלו את ממשלתו. אני מאמינה שח”כ בכיר ב’דגל’ (אני חושבת שאני יודעת מיהו) לחש אמירה דומה. דרעי נזהר קצת יותר. גם הח”כים שלו מתודרכים היטב מה עליהם לומר, ובעיקר – מה עליהם לא לומר.

אבל שיהיה ברור: אם נתניהו לא יזכה במספר מנדטים שיציג הפרש משמעותי בינו לבין כחול-לבן, אם לגוש של נתניהו לא יהיה פור על זה של גנץ, אין סיכוי שהחרדים יאמרו: ‘נישאר עם ביבי מחובקים עד הסוף המר, ניצמד אליו על ספסלי האופוזיציה’.