בני הרבנים • הטור של ידידיה מאיר
“אני לא זוכר שאבא דרש ממני אי פעם איזושהי דרישה”, הוא פתח ואמר.
הדובר: הרב נחום נריה, בנו של הרב משה צבי נריה זצ”ל. המקום: כנס החינוך הממלכתי-דתי בבנייני האומה בשנה שעברה. הקהל: מאות מורים ומורות. המנחה: אני.
הזמינו אותי לנהל פאנל עם “בנים של”, שהם גם רבנים בפני עצמם. לצד הרב נריה ישבו על הבמה הרב שמואל (לא שמוליק!) אליהו, בנו של הרב מרדכי אליהו זצ”ל, והרב יעקב שפירא, בנו של הרב אברהם שפירא זצ”ל. שלושה בנים של אנשים גדולים, שהתבקשו לצייד את המורים של ימינו בתובנות על חינוך ילדים, כפי שראו בבית. איך “אבי דור הכיפות הסרוגות” חינך את ילדיו שלו? איזה מין אבא היה “אביהם של ישראל”?
אני חוזר לתכנים של המפגש ההוא, שלא עוזבים אותי מאז, דווקא סביב א’ אלול וא’ בספטמבר, שני ראשי החודשים שבהם לא מפסיקים לדבר אצלנו על חינוך הדור הבא.
הבנים אמנם תיארו שם שלוש דמויות שונות, אבל המסר היה אחד, והוא התבטא כבר במשפט הראשון והמפתיע שצוטט לעיל. “אני לא זוכר אפילו הטפה אחת של אבא,” המשיך הרב נחום נריה. “אפילו לא פעם אחת. הוא פשוט היה דמות שהייתה מודל. הכול התבסס על דוגמה אישית. בן אדם שתמיד צמוד לספרים, שתמיד ראיתי אצלו שינון. כתוב ‘ושננתם לבניך’ אבל הוא לא הלך אחרינו ושינן לנו, אלא פשוט לא הפסיק לשנן לעצמו, ואנחנו ראינו והבנו הכול”.
“אני מזדהה עם כל מילה”, אמר הרב יעקב שפירא, שמכהן היום, כאביו לפניו, כראש ישיבת מרכז הרב. “גדלתי בבית מאוד נורמלי. אנשים לפעמים חושבים שבבית של רב גדול האווירה היא מלחיצה, אבל לא. וזה התחיל כבר מהרגע הראשון, הקימה בבוקר. הזיכרון הראשון שלי מילדותי הוא של אבא מעיר אותנו. הוא היה נכנס לחדר ואומר בקול במתיקות את ברכות התורה. זו הצורה שבה התעוררנו.
“הכול נעשה באופן טבעי, בצורה מאוד שמחה. הוא נתן לנו לשחק הרבה מאוד, בגיל שבו משחקים, ותמיד גילה התעניינות, אפילו במי ניצח. אלה דברים שאני מדגיש אותם בכוונה, כי החינוך הכי טוב הוא של בית נורמלי, בלי לחץ. אבל העיקר הוא לא סתם לזרום כמובן. צריך לדעת תמיד מה עיקר ומה טפל.
“גם בי כאמור אבא לא נזף, למעט פעם אחת, כשלמדתי בישיבה לצעירים. בשבת-תשובה הייתי בבית משום מה, ואחרי סעודת השבת הלכתי לנוח. למיטב זכרוני זו הייתה הפעם היחידה שבה הוא העיר לי. לא בהרמת קול, אבל הוא שאל אותי: ‘תגיד לי, רק אצלי זו שבת-תשובה?’
“הוא התכוון לומר לי: האם בחור ישיבה יכול להעביר שבת כזו כאילו היא עוד אחת משבתות השנה? זה סיפור שאני זוכר כמובן היטב עד היום”.
“כנראה צדיקים מתאמים ביניהם התנהגות”, המשיך הרב שמואל אליהו בחיוך. “כל מילה שנאמרה פה קודם נכונה גם לגבי הבית שבו אני גדלתי. אני רוצה רק להוסיף עוד משהו, שאולי יישמע קצת מוזר: רק בגיל מאוד מבוגר שמעתי את המושג שנקרא ‘עכשיו נאמר דבר תורה על השולחן’. לא היה אצלנו דבר כזה ולא ידעתי מה זה ‘דבר תורה’.
“השיח באופן טבעי נע תמיד סביב דברים שנוגעים לתורה ולהלכה. כל מה שאבא עשה איתנו יחד כילדים היה סביב ההלכה. הוא לא בנה סוכה אף פעם לבד, אלא תמיד שיתף אותנו אפילו שזה לקח לפחות פי שניים זמן, ותוך כדי היינו לומדים את כל הלכות סוכה. הוא היה קושר איתנו את הציצית, וכך למדנו הלכות ציצית. הוא היה הולך איתנו לקנות את ארבעת המינים. רק היום אני יודע כמה השותפות הזו שהוא יצר איתנו בנתה בנו עולמות”.
הרב שמואל נזכר איך בגיל יותר מבוגר אמר לו אביו בבוקר אלולי אחד “בוא נעשה שופר” ולקח אותו לסמטאות העיר העתיקה בירושלים.
“זה היה בתקופה שבה עוד לא היה שלום אז אפשר היה ללכת לשם… קנינו כמה קרניים, הלכנו הביתה ופשוט עשינו שופר. היו לנו טיולים ושם דיברנו על המון דברים, גם על איך קונים אוכל כשר בטיול. אני זוכר אותו גם שוטף כלים כדי לעזור בבית, וכשביקשנו סיפור לפני השינה, וגם טיפסנו על אבא תוך כדי, הוא היה מספר סיפורי צדיקים.
“צריך להבין שזה היה ‘כה עשו חכמינו’ עוד לפני שהמציאו את הסדרה הזאת. אבא אמר כבר אז שמישהו צריך להוציא ספרי ילדים לפי סיפורי חז”ל. לימים, כשלמדתי בישיבה, הרבה מדרשי חז”ל היו מוכרים לי מאותם סיפורים שלו לפני השינה.
“אני רוצה לומר משהו אבל מפחד שזה יישמע מאיים מדי: לא הייתה בבית שום שיחה בטלה ולא היה שום כעס. אני באמת לא זוכר את אבא שלי כועס. אני יודע היום בתור אבא ובתור רב כמה זה קשה, אבל אותנו זה חינך מאוד.
“אני חושב שידענו תמיד, עם כל הנורמליות והטבעיות, כמה אבא מיוחד. אני זוכר למשל שבכיתה א’ הלכתי עם אחי הגדול לבית של חבר וראיתי את האבא של החבר שוכב על הספה וקורא עיתון כאילו כל הזמן שבעולם ברשותו.
“הייתי פשוט בהלם. איך יכול להיות שיש אבא שמורח ככה את הזמן? הסתכלתי עליו כאילו ראיתי שור באמצע הסלון שלהם, ואני זוכר איך הוא אמר לי: ‘תראה, ילד, לא כולם כמו אבא שלך’…”
האמת היא שדוברים מרתקים כאלה לא ממש היו צריכים מנחה, אבל ניסיתי בכל זאת לסכם לעצמי את הדיון עד עתה: אם הכול זה דוגמה אישית והשקעה פרטנית ואכפתית בילדים, אז מתי היה לאבות שלהם זמן להיות אנשי ציבור? הרי מדובר בשלושה מרביצי תורה שעמדו בראש ישיבות ומוסדות והעמידו אלפי תלמידים, אז איך היה להם פנאי גם לקשור ציציות ולהעיר ילדים בבוקר?
“נכון, אבא היה עסוק, אבל דווקא תשומת הלב שלו לכל האנשים שמסביב לימדה אותי הרבה”, עונה הרב שמואל. “היו באים אליו אנשים, ועוד אנשים, ועוד, מאות אנשים ביום, והייתי מסתכל מהצד על הרצף הזה, וראיתי כמה זמן אבא השקיע באחרים. בלי לשים לב, התחנכתי על מדרג של ערכים וראיתי שאתה פחות חשוב, והאחר יותר חשוב. אתה מקדיש את זמנך אליו”.
“היו הסעות מרוכזות מהישיבות התיכוניות כדי לשאול את אבא שאלות”, משיב הרב שפירא, “ואבא מאוד אהב את זה. הוא אמר שלנוער אין מספיק זמן לגשת ולשאול שאלות, כי הם כל הזמן עסוקים במבחנים ובתעודות ובבגרויות, וצריך לשמוע מה מציק להם. הוא היה מאוד רגיש.
“פעם ליוויתי אותו למקום מסוים והוא ראה אבא שהולך עם ילד בן חמש או שש, ומיד אמר לי: ‘משהו פה לא בסדר. הילד הקטן הזה הולך כמו שוטר אנגלי, זה לא צריך להיות ככה. ילד צריך לטפס על אבן כשהוא רואה אבן, לגעת בגדר תוך כדי הליכה’. אני לא רוצה להיכנס לפרטים של המקרה ההוא, אבל הוא צדק. הייתה לו טביעת עין.
“הוא תמיד רצה לראות שמחה אצל התלמידים. פעם אחרי שחרית, כרגיל, חיכו לו בחורים עם שאלות. לאחד מהם הוא לא רצה לענות מול כולם ועוד לפני ששמע אותו אמר לו: ‘בוא איתי הביתה’. בבית הוא אמר לאותו תלמיד: ‘לפני שאתה שואל, אני רוצה לשאול. אני רואה שאתה עצוב, וזה יותר חשוב לי מהשאלה שלך אליי. לכן רציתי שתבוא איתי הביתה ותספר לי בפרטיות מה מעיק עליך’”.
“כל הפעילות הציבורית של אבא נבעה קודם כול מהיותו בן עלייה”, עונה הרב נריה. “הרב קוק מסביר את הביטוי ‘ראיתי בני עלייה והם מועטים’ ואומר שבני עלייה הם אלה שעומדים למעלה ומסתכלים על העולם מנקודת מבט עליונה יותר. ההתנתקות שלהם לצורך עיסוק בתורה, נותנת להם אחר כך כוח לכל העיסוק בחיי היומיום של הדור.
“אבא ראה את העולם מתוך מבט של עלייה, ומתוך כך עסק בתנועת המזרחי, בהפועל המזרחי, באולפנות, בישיבות התיכוניות, בכיפות הסרוגות, בכיפות הזרוקות, בשטריימלים, בספרים שכתב על הרב קוק… הכול מכוח התורה, שהעלתה את נקודת המבט שלו”.
אני נזכר בראיונות עם “בנים של” מעולמות אחרים. כמה השמצות וריבים וסגירת חשבונות יש שם, כמה הדימוי הציבורי הנוצץ מתגלה כרחוק מאוד מהאמת הפרטית והעגומה בתוך הבית פנימה. ופה, מתברר שכל מה שאנחנו ראינו מרחוק, הוא כאין וכאפס לעומת מה שהם ראו מקרוב.
אבל לרב שמואל אליהו חשוב להדגיש שלא הכול היה מושלם: “תדעו לכם שידענו גם להיות שובבים. פעם למשל גירשו אותי מהישיבה. גם אני למדתי בישיבה לצעירים, וכנראה שהגזמתי בהתנהגותי, ושלחו אותי הביתה עם מכתב ובו דרישה להביא את ההורים. נתתי לאבא את המכתב. הוא לא אמר לי מילה, לא שאל מה עשיתי ולמה עשיתי, ופשוט הלך אל ראש הישיבה, הרב אייתן אייזמן.
“הוא שמע את מה שהיה לו לומר, וגם אחרי הפגישה איתו – הוא לא אמר לי מילה”. כאן הרב שמואל מתחיל לדמוע. “אני זוכר שזה כל כך כאב לי שככה גרמתי לאבא להרגיש… בלי מילים, זה פשוט הפך אותי. בלי מילים. הדבר הכי קשה בשבילי היה לראות את אבא מצטער בגללי”.
הפאנל אמור להסתיים. כשכל הקהל מורכב ממורים ומנהלים, אתה לא מעז לחרוג מהזמן שנקבע. ופתאום אני שם לב שבעצם לא אמרנו מילה על המחנכים עצמם. כל החינוך המפואר שתואר עד כה נעשה בין כותלי הבית ובחוג המשפחה. איפה בכלל מערכת החינוך בסיפור הזה? האם המסר הוא שהמורים לא כל כך כך חשובים?
“התפקיד שלכם משמעותי מאוד”, עונה הרב שפירא. “אבא אמר פעם למחנך שבא להתייעץ איתו: הכי חשוב זה לתת אמון, גם בבנים וגם בתלמידים. זה דבר שאי אפשר להסתיר. אם נותנים אמון – התלמיד מרגיש והילד שלך מרגיש. אחרת הוא יפתח דימוי שלילי על עצמו. הניסיון הגדול של מחנכים היום זה להחדיר בתלמידים אמון שיש להם כוחות גדולים”.
“אני זוכר שאבא הוזמן לכנס מנהלי בתי ספר בטבריה, משהו קצת דומה לכנס הזה”, מסכם הרב שמואל. “הוא אמר לאנשי החינוך שם: בטח יש לכם הרבה שאלות, אבל קודם כול תדעו לכם שילדים קוראים את המורים והמנהלים שלהם הכי טוב מכולם. הילד מסתכל עליך ויודע מה אתה. הוא לא יודע לומר זאת במילים, אבל הוא יודע היטב מי אתה.
“לכן הדבר הכי משמעותי, לפני כל השאלות שיש לכם על חינוך, זה איך אתם נוטלים ידיים בבוקר, איך אתם מתפללים, מה אתם עושים בזמנכם הפנוי. התלמידים לא היו בתוך הבית שלכם, אבל הם יודעים. הכי חשוב זה לא מה שאתם אומרים להם, אלא מה שאתם”.
• הטור מתפרסם העיתון בשבע
תגובות
אין תגובות