להאהיב • טורו של ידידיה מאיר

אני אישית לא הייתי מאמין לסיפור שאתם הולכים לקרוא כעת. לכן חקרתי ובדקתי לפני שפרסמתי אותו, וביקשתי שמות מלאים של אנשים ויישובים, כולל תאריכים
ידידיה מאיר
י"ז אלול התשע"ד / 12.09.2014 11:41

1 זהו, סאגת החוקה ב‘בית היהודי‘ מאחורינו. לא קראתי את החוקה. גם לא את רוב המאמרים בעדה ונגדה. סליחה. אבל משפט אחד כן קראתי, ונדמה לי ששווה להתעכב עליו.

בין שלל הראיונות שפיזר נפתלי בנט ערב ההצבעה בכל כלי התקשורת המגזריים, הוא דיבר גם עם חנן גרינווד מאתר ’כיפה‘, וזה הציטוט של יו“ר הבית היהודי שפותח את הכתבה: ”אנחנו משמעותיים בתחום הביטחון, הכלכלה והתחום המדיני. זה אף פעם לא היה כך ותמיד עסקנו רק בבניית מקוואות. מקוואות זה חשוב, אבל אנחנו לא שם ואני לא רוצה שיחזירו אותנו לימי מש“ק הדת. מתנגדי החוקה מבקשים להחזיר אותנו להיות גבאי בית כנסת“.

נראה לי שהמשפטים האלה משמעותיים הרבה יותר מכל סעיף בחוקה שעוסק בשריונים בעשירייה השנייה במרוץ הבא לכנסת. כי בנט מציג כאן למעשה את ליבת הדיון: מקוואות ובתי כנסת – אאוט. ראיונות ל- CNN עם חתיכות של רקטות ביד – אין.

”מקוואות זה חשוב אבל אנחנו לא שם“, אומר בנט. מה זאת אומרת? אז מי כן שם? ואם זה חשוב, למה אנחנו לא שם? ומה בעצם יותר חשוב מזה?

”מבקשים להחזיר אותנו להיות גבאי בית כנסת“, הוא ממשיך. וואלה, כי גבאי בית כנסת זה דבר רע, נכון? עבש כזה, מיושן, קיביצר, יהודוני. מה הוא בכלל עשה בצבא, הגבאי הזה? הוא היה קרבי?

דווקא משפט אגבי כזה יכול ללמד על עולם הדימויים הפנימי של האדם. עולה מכאן שתפילה וטהרת המשפחה אינם סלע קיומנו, אלא משל למשהו שצריך כבר להתקדם ממנו, לפרוץ ממנו החוצה. רק תדמיינו את בנט אומר משפט כמו ”התנחלויות זה חשוב, אבל אנחנו לא שם“.

אין מצב, נכון? אבל גבאי בית כנסת זה איזה נודניק כזה שמתעסק בכל הדברים הלא רלוונטיים האלה, אתם יודעים, של המקום העתיק הזה, בית כנסת, עם כל ההודעות על שולם-זוכער, עם הארבעס הגלותי הזה, וכל התזכורות מתי המולד יהיה (חייבים תמיד את כל הדקות והחלקים האלה? די, משהו חדש מתחיל!).

בתוך זמן קצר, אגב, פרסם מוטי רייך, יו“ר איגוד בתי הכנסת העולמי, הודעה חריפה (אולי חריפה מדי): ”אני לא נכנס לפולמוס הפנימי בבית היהודי, זה לא תפקידי ולא תפקידם של בתי הכנסת, הפונים לכלל הקהלים בישראל, אבל אני מתנגד לביטוי האומלל שמשתמש בגבאי בתי הכנסת כסמל לתפקיד פרימיטיבי, מרוכז בעצמו, מיושן וחסר מעוף. זו חרפה, והאמירה הזו מגיעה מאדם חובש כיפה העומד בראש מפלגה דתית.

זו פגיעה באנשים המסורים ביותר, במוסד החשוב ביותר לעם היהודי – בית כנסת, ובוודאי בחודש אלול שבו אנו מוסרים את נפשנו כדי לדאוג להמוני בית ישראל מכל המגזרים. זהו עלבון כלפי שלוחי ציבור שרק מנסים להגיע לקהלים חדשים ולקרב אותם אל בית הכנסת“.

טוב, כנראה נפתלי בנט לא יקבל בקרוב עלייה אצל הגבאים הפגועים (איגוד הבלניות, אגב, טרם פרסם הודעה), ויש לי רק שתי הערות לסיכום המשפט הקטן-גדול הזה.

ראשית, למה בנט בטוח שעד היום כולם היו גבאים? נכון, הוא פופולרי ואהוב ומצליח כעת מאוד בסקרים, והוא שר הכלכלה. באמת סחתיין. אבל גם בגלגולים הפוליטיים הקודמים של המפלגה, אפי איתם כבר היה שר התשתיות הלאומיות וגם שר הבינוי והשיכון. הרב בני אלון היה שר התיירות. שאול יהלום היה שר התחבורה. זבולון אורלב היה שר הרווחה. זבולון המר ז“ל היה שר החינוך וגם סגן ראש הממשלה. האם הם היו כולם סתם ערימה של גבאים? סגני יו“ר ועדה לענייני קוגל והרינג? או שאולי, במחילה, כבר היו כאן בעבר כמה אנשים שעסקו בשלל הסוגיות שעל סדר היום, אפילו עוד לפני שבנט הפציע בחיי הציונות הדתית וגאל אותה?

ושנית, אולי גם אני, כמו יו“ר איגוד בתי הכנסת, קצת מגזים. הרי אני יודע שזה בסך הכול דימוי. ובאמת זכותו של בנט לרצות להיות ראש ממשלה ולא לעמוד בראש מפלגה מגזרית, ואני מכיר היטב את נאומי ”היד שלנו על ההגה“, ”אנחנו מנהיגים“ וכו‘. וזה באמת חשוב שהיהדות תשפיע לא רק בד‘ האמות ההלכתיות אלא על כל הפרהסיה של מדינת ישראל.

לתורה יש מה לומר בכל סוגיה, והיא צריכה להגיע לכל אדם, זה ברור. אבל איך נגיע לשם אם אנחנו בעצמנו מזלזלים בעצמנו? אם אנחנו לא משדרים ביטחון בכך שבתי הכנסת והמקוואות הם בדיוק מה שמחזק את ישיבתנו בארץ הזאת? (הרי ככל שיהיו יותר גבאים ובלניות, גם יוחזרו פחות שטחים). דימוי כזה של ”גבאי בית כנסת“ מתאים ליאיר לפיד, לא ליו“ר הבית היהודי.

כי בעצם, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים כל הזמן ”להאהיב את היהדות“? הרי בכל הראיונות של בנט חוזר שוב ושוב המשפט הזה. את מה בכלל רוצים להאהיב? האם הרצון הוא להאהיב גם את ההליכה לבתי הכנסת והמקוואות? ואם לא, אז על איזו יהדות אנחנו מדברים? בואו נשאל את עצמנו בכנות: לפני שמאהיבים, האם אנחנו עצמנו בכלל אוהבים, או תכלס, בינינו, חושבים שאנחנו כבר לא שם?

 אני אישית לא הייתי מאמין לסיפור שאתם הולכים לקרוא כעת. לכן חקרתי ובדקתי לפני שפרסמתי אותו, וביקשתי שמות מלאים של אנשים ויישובים, כולל תאריכים.

אז ככה: משה שחור מארגון ’עין יהודית‘ בשדרות הוא ששלח את מה שנראה לי תחילה כאגדה אורבנית. הוא סיפר כמה חשוב לו שקהילות דתיות יאמצו כעת קהילות בעוטף עזה – החל ממשלוח עוגות ועד חלום לפתוח יחד מניינים בקיבוצים ביום כיפור. הקהילה שלו, ’אפיקים בנגב‘ בשדרות, הלכה בימים אלה לחזק את אנשי קיבוץ נחל עוז.

במייל שקיבלתי משחור הופיע גם סיפור אחד לדוגמה שנבט מהיוזמה החדשה הזו. ארי אודס, ממגורשי תל-קטיפא שבגוש קטיף, מתגורר היום ביישוב עשהאל שבדרום הר חברון, וכך הוא כותב, תחת הכותרת ”איך הפלנו בקלות את הגדר“:

”אני מרגיש צורך לשתף בחוויה מדהימה שעברנו, אורית, הילדים ואני, שלשום. אנחנו לא מצליחים להשתחרר מההתרגשות ומתחושת ההתרוממות שמלווה אותנו מאז הסיפור הזה. תסלחו לי על האריכות – תקראו ולא תתחרטו!

בשבוע שעבר ערב הפסקת האש האחרונה (בינתיים…) שמענו על המצוקה הנוראית של תושבי עוטף עזה, ובמיוחד של הקיבוצים סמוכי הגדר, שאיום הפצמ“רים והמנהרות הִכה בהם יותר. חשבנו לא מעט על הקשיים של בני נחל עוז ונירים ונזכרנו בימים הקשים שלנו בגוש קטיף.

לא, אנחנו ממש לא נמצאים במקום של ’מגיע להם‘ ושל ’הם בישלו את זה לעצמם‘. להפך. חשנו הזדהות עמוקה עם מצבם וצורך גדול לחזק אותם בגלל שהיום הם החזית. הצעתי בשבת לחברי קהילתנו המקסימה בעשהאל שנשלח עוגות עם מכתבים לאחד הקיבוצים, וברוך השם ההיענות הייתה יפה מאוד.

ביום שני אחר הצהריים לקחנו את הבת שלנו לאולפנה בחלוצה ובדרך חזור נסענו הישר לקיבוץ כיסופים. כבר בדרך עלו בנו ההיסוסים והרעידות בברכיים והתחלנו להגיד לעצמנו כל מיני תירוצים: ’איך יסתכלו עלינו, כמו מתנחלים שחודרים להם לקיבוץ?‘, ’אולי בכלל אין שם כמעט אנשים?‘, ’אולי בעצם אין לנו מספיק כוח לכאב ראש הזה ועוד מעט הקטנים יתחילו לנג‘ס?‘, ’אולי השער יהיה סגור ובכלל לא נוכל להיכנס?‘.

אבל המחשבה שלא נוכל לשאת את הבושה בעשהאל כשנחזור עם כל העוגות שכולם אפו, הכריעה את הכף.

השער היה פתוח לרווחה ומהר מאוד מצאנו את עצמנו בלב הקיבוץ, ניגשים לבית הקרוב, שם חיכתה לנו הפתעה ראשונה – על הדלת היה תלוי שלט חדש ועליו המילים ’ברוכים הבאים‘.

בתוך הבית זוג צעיר ונחמד והרבה קרטונים. ’באנו לתת לכם חיבוק וגם עוגה‘, זה היה משפט הפתיחה שבחרתי, והם מיד התלהבו והזמינו אותנו פנימה. ואז פתאום קלטתי: ’רגע, אתם חדשים פה?‘, שאלתי, והם ענו: ’כן, עברנו הרגע מתל אביב לכאן‘. וואו. יש גם אנשים כאלה.

עברנו כך מבית לבית. בכל משפחה קיבלו אותנו בהתלהבות וכל כך שמחו להתחבק איתנו, כאילו אנחנו מכירים מזמן.

מצאנו אנשים אידיאליסטים, גיבורים אמיתיים של 2014 שרובם נשארו רוב המבצע בבית ובסופו גם לא היססו לחזור מיד. מצאנו אנשים פתוחים לחלוטין שלא נבהלו מהחזות הדתית-מתנחלית שלנו, להפך. הם גילו המון רגישות וסקרנות ואפילו הציעו לנו לעבור לגור איתם.

באחד הבתים פגשנו אם חד הורית, עובדת בחינוך, שהייתה מותשת מהיום הראשון ללימודים. כשנכנסנו היא בקושי הצליחה להרים את הראש מהספה, עד ששמעה לשם מה באנו ואז היא זינקה אלינו בהתלהבות ענקית.

היא לא עזבה אותנו עד שכל ילד שתה, קיבל ממתק וראה את הרסיסים של הרקטה שנפלה להם בחצר, ופשוט לא הפסיקה להודות לנו על עצם המחווה ולהגיד לנו כמה שזה מחזק ומשמעותי. היא לא יכלה להתנתק מאיתנו והמשיכה ללוות אותנו ולהכיר לנו את כל השכנים שלה.

הביקור הסתיים אצל אישה מבוגרת בשנות השמונים לחייה שגרה היום לבדה. היא כבר כמעט שישים שנה בקיבוץ, והיא סיפרה ש‘צוק איתן‘ הייתה המלחמה הכי קשה שם בכל שנותיה.

גם היא לא רצתה שנלך ולקראת סוף הביקור משכה אותנו לחצר האחורית שלה, שם גילינו שהיא גרה ממש בבית האחרון בקיבוץ, מול דיר אל-בלאח. היא הצביעה לכיוון מערב אחרי ששמעה שאנחנו מגוש קטיף ואמרה ’זה ממש שם, לפעמים אני עושה טיול לגבעה הסמוכה וצופה אל החוף שלכם‘. ואז היא הוסיפה את הווידוי שלה, תוך כדי שהיא תופסת את הראש: ’אנחנו עשינו טעות גדולה‘, אמרה ולא הוסיפה.

לא הייתי צריך את הווידוי הזה, אבל זה הספיק לי כדי להבין את גודל הכאב ותחושת ההחמצה שמלווה אותם. רובם לא מעכלים את התקופה הקשה שהם עברו עכשיו, ובטח שלא מצליחים לחבר את כל הנקודות למסקנות ברורות, אבל פגשנו אנשים בריאים וחזקים“.

עד כאן התיאור שפרסם אודס במייל היישובי ביום רביעי שעבר, על החוויה החזקה שלו בקיבוץ כיסופים.

למחרת בצהריים הוא פרסם את הטקסט הבא. וכאמור, בדקתי. זה אמיתי:

”הבוקר התקשרה אליי אחותי מכפר מימון וניסתה לספר לי בהתרגשות יוצאת דופן מה קרה לה הרגע. היא סיפרה שהיא עמדה בתור בקופה ב‘סופר יוחננוף‘ בנתיבות עם מוצרים בודדים ביד, כשלפניה בתור עמד אדם בשנות השישים לחייו.

הוא התעקש לוותר לה על המקום בתור, תוך שהוא מציין בקול ’אני מכיר אתכם‘. אחותי המופתעת פנתה אליו ושאלה: ’אני מכירה אותך מאיפשהו?‘, והוא ענה: ’אני לא מכיר אותך ספציפית אבל אני מכיר אנשים כמוכם‘.

בשלב הזה אחותי והקופאית כבר מסתכלות זו על זו בפרצוף תמוה ולא מבינות את האיש ההזוי שלידן.

ואז הוא המשיך לדבר ואמר: ’אני קיבוצניק, ועד לפני כמה ימים לא יכולתי להסתכל על אנשים כמוכם, עד שהשבוע מישהו דתי, מתנחל כמוכם, עשה לי מעשה טוב ואני מרגיש צורך להעביר את זה הלאה ולעשות גם לך טוב‘.

הוא סיפר שבאה אליו לקיבוץ משפחה מהתנחלות עם עוגות כדי לחבק ולבטא סולידריות. בשלב הזה אחותי שאלה: ’סליחה, מאיזה קיבוץ אתה?‘ והוא ענה: ’כיסופים‘.

אחותי הייתה בהלם, ובינתיים האיש החל לספר באריכות לקופאית מה בדיוק קרה בקיבוץ, ואיך כבר כמה ימים כל הקיבוץ מדבר רק על הנושא הזה בשבילים…

מה הסיכוי שדבר כזה יכול לקרות? שמעגל שפתחנו ייסגר בקרבתנו תוך שלושה ימים בלבד? נראה לי שמישהו מנסה להראות לנו שכשעושים טוב ושוברים מחיצות – זה מעשה שלא נגמר וממשיך להוליד עוד מעשים רבים קטנים במעגלים רחבים ובלתי ידועים.

יאללה, חייבים להמשיך כבר למעשה הבא!“

• טורו של ידידיה מאיר מתפרסם בעיתון ‘בשבע’

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות