”פיצץ’ את בני בן ה-14 במכות, הוא חזר לארץ עם ‘פנסים’ בפנים’

מיכאל, בנו של משה (השמות האמיתיים שמורים במערכת), תושב עיר חרדית, היה ילד שהתקשה בלימודים. לאחר שעלה לשיעור א’ בישיבה קטנה, המסגרת לא התאימה עברו, והאב חיפש מסגרת מתאימה עבור בנו. הוא התייעץ עם מכר קרוב, וזה שהמליץ על ישיבת ‘בית יוסף-נובהרדוק’  בכפר בוסייר שבצרפת – ישיבה ל’נוער מתמודד’.

הלן קאר: מוציאים לך את הסיגריות מהראש ולא רק מהפה. איך? כנסו

האב התרשם מההמלצה ושלח את בנו בן ה-14 לישיבה. הוא היה בטוח שבה בנו יסתדר וימצא את מקומו.

בשיחה מיוחדת עם חרדים 10, על רקע פשיטת המשטרה הצרפתית השבוע על הישיבה, במהלכה נעצרו 16 אנשי צוות – הוא מספר: “סיפרו על המקום שהוא מדהים. שבועיים לאחר שהגיע לישיבה, הם היו לצאת לסקי. רכשנו עבורו את כל הציוד וכל מה שצריך בשביל סקי, מעילים, כל הבגדים החמים”.

זה היה לפני שש שנים. הטיסה לצרפת הייתה בליל שישי. ברגע שהוא הגיע אל הישיבה, נטלו ממנו את הדרכון. הילד לא ראה בזה דבר בעייתי, משום שכבן 14 חשב שזהו נוהל רגיל.

האב: “בליל שבת הוא עמד בצד, מאחורי מבנה בישיבה. בחור חשד בו שהוא מעשן. אותו בחור רץ פנימה לתוך הבניין ואחרי כמה דקות הגיע אל הבן שלי מישהו רעול פנים. הוא לא ידע מי זה היה – אם בחור או מישהו מצוות הישיבה. אותו אדם נתן לו מכות, ‘פיצץ’ אותו במכות.

“במוצאי השבת, אנחנו מקבלים טלפון מצרפת: אנחנו מחזירים את הבחור. הם זרקו אותו בשדה תעופה לבד, לקחו אותו עד לשדה – ומשם נער בן 14 צריך להסתדר לבד, ללא שפה, כשכולו חבול. הכל בעוון חשד שעישן סיגריה. בגלל זה הוא חטף מכות רצח. במקום שהצוות ידברו איתו ויתחקרו מה היה. ילד בן 14 בטראומה של החיים שלו. הוא מנותק מהעולם, לא אפשרו לו לשוחח איתנו. הטיסו אותו לארץ עם ‘פנסים’ על הפרצוץ. הוא לא הספיק להיות שם, מי עוד מדבר על סקי…

“היה שם מיום חמישי בלילה עוד מוצאי שבת, כשכל השבת הזו, הילד בכה ובכה ואף אחד מהצוות לא ניגש להרגיע אותו.

“כשהוא הגיע לארץ, לקחתי אותו יום למחרת לתחנת המשטרה ‘מוריה’ בירושלים, הגשנו תלונה. יש הליך במשטרה וביקשנו מהם להעביר את התלונה למשטרת צרפת. כיום אין לנו מושג מה הסטטוס של התלונה, אמרו לנו שאנחנו צריכים להגיע לתחנה לבדוק מה עם התלונה – ושם ימסרו מידע. אנחנו לא עודכנו על ידי משטרת ישראל מה התפתח”.

מדוע, בעצם, שלחת בחור כה צעיר לישיבה הזו, במדינה זרה? 

משה:  “הוא עזב את התלמוד תורה, הלך למכינה, לא הסתדר, הלך לישיבה ושם גם לא הסתדר. הוא ילד נורמטיבי, אבל הוא לא אהב ללמוד.

“מכר אמר לי: ‘בוא תיקח אותו לצרפת. במקום שתתחיל לעבור ישיבות בישראל ותלך ממקום למקום, תיקח אותו ישר לשם. בזמנו אמרו לנו שזה המקום שמחזירים את הבחורים לדרך התורה. לא חיפשתי הורים שנהגו כמוני ושלחו את ילדיהם, לבדוק מה הם חושבים. האדם שהמליץ לי – זה אדם שקשור לישיבה, שאני מכיר אותו אישית. אחרי שבא מישהו שאתה סומך עליו, מכיר אותו, הוא דיבר קודם עם הילד – והוא אומר לך ‘קח אותו למקום הזה’, אז לא עשיתי בירורים. הוא הראה לי תעודים של הישיבה, התלמידים – וזה היה נראה בסדר”.

הוא לא ידע כלל על האלימות הפיזית וההתעללות הנפשית מצד הצוות שם?

“איתי לא דיבר על כך. לאחר המקרה עם הבן שלי ספרתי לו, הוא ראה תמונות. לא יודע אם עשה משהו”.

מה חשבת לעצמך עם התפוצצות הפרשה והפשיטה של המשטרה הצרפתית? 

“ברור שזה נס שהטיסו אותו מבעוד מועד, לפני שהרסו אותו לגמרי. זה נס בכל קנה מידה. אחרי שהראיתי לו את הכתבה על הפשיטה, הוא אמר: נס שלא נשארתי שם.

“כשראיתי את התיעודים של המקום, אני רואה בחורים צעירים מתפללים, רואים את זה בתיעודים שהם זועקים מעומק הלב. כשאדם מהצד רואה את זה, הוא אומר: הם מתפללים כי הם מחונכים. אבל, לא. הם מתפללים מכאב, מזעקה. הם נמצאים במקום סדיסטי שאין עם מי לדבר, לא שומעים אותם, מנותקים מההורים והחברים. הם מתפללים כי יודעים שרק בורא עולם שומע אותם”.

יצא לך לאחר המקרה לבדוק עם הורים נוספים? הרי מאות תלמידים מישראל למדו שם…

“במגזר החרדי יש השתקה. אין פורום שירכז דבר כזה. הייתי מתבייש להיות בפורום כזה וגם הילד שלי. מי כן מתעורר? אלה שיכולים לדבר מאחורי הקלעים או אלה שעזבו את המגזר, הם מרגישים בנוח לדבר עם כל הכאב שבדבר.

“מאוד קשה למצוא אנשים חרדים קלאסיים שיספרו. אנחנו מעדיפים לא להיכנס לזה, גם הבן שלי חושב כך. כי זה לא במיינסטרים, זה לא משהו שעובר מסך במגזר החרדי. גם לא נעים שהילד שלי היה שם, זה מקטלג אותי כאילו היה בישיבה סוג ד’. להורה לא נעים ולכן לא יגיע לכזה מפגש.

חשבתם להתאגד ולפעול  נגד אנשי הצוות המתעללים בבתי המשפט בצרפת?

“אם היה עו”ד מקומי היה אומר: אני מכיר את בתי המשפט בצרפת, אני רק צריך עדויות, רק את האנשים שיבואו לתביעה משותפת, הייתה התעוררות אצל האנשים. שילמנו אז מאות דולרים על הטיסה, שכר לימוד ופרטים שרכשנו. אם עו”ד היה בא ואומר שהוא נכנס לנושא, שיש פה ‘קייס’, יש אפשרות לעשות ‘קופה’, אנשים היו עושים.

“יש פה  אנשים עם ‘שריטות’, ילד שעבר התעללות פיזית או נפשית – כל החיים שלו נהרסו. תהיה התאגדות רק מהצד הכלכלי, לא מצד נקמה”.

עוד בנושא:

מחריד: העדויות הקשות מהכת הישראלית בישיבת בוסייר • צפו

“התעללות ומצוקה”: הסרט שהוביל לפשיטה על הישיבה בצרפת • צפו

ההתעללות בישיבת בוסייר: מדוע נציג שגרירות ישראל לא פעל?

•

עדויות קשות נוספות נחשפו על ידי קובי בורנשטיין ומוישי ריינר ב’עכשיו 14′.

ש’, תלמיד לשעבר בישיבה, מספר: “הגעתי לשם בגיל 13.5 כי התקשיתי בלימודים ולא כל כך מצאתי את עצמי בתוך המסגרת. ההורים שלי שמעו על הישיבה, הגיע איש צוות אלינו הביתה לשכנע אותם שזה מקום טוב והם החליטו לשלוח אותי לשם. ביום שהגעתי לקחו לי את הדרכון כך שלא יכולתי לצאת מהמתחם.

“לא אחת תלמיד היה נענש והיה צריך לצאת לנקות את היער, בקור של מינוס 5 מעלות. היו מרביצים לנו מכות רצח על כל דבר הכי קטן. לפעמים היו שולחים את הילדים הגדולים להרביץ לקטנים ושאר החברים היו צריכים לצפות בזה.

“כל בוקר ב-08:00 היו נועלים את החדרים והיית חייב לצאת החוצה. לא משנה אם אתה לבוש או לא – היית חייב לצאת. אתה לא תלך לתפילה עם פיג’מה, מה שאומר שהיית צריך לצאת החוצה לקור ולשלג ולחכות עד הצהריים”.

תלמיד אחר שהגיע למקום בגיל 13 סיפר שגם שיחות הטלפון היו מבוקרות. “נתנו לנו זמן של שעתיים ביום, בין 13:00 ל-15:00 לשוחח עם ההורים ותמיד היה איש צוות ששהה במקום והקשיב לשיחות. אסרו עלינו לשוחח ביידיש או אנגלית, כדי שהם יבינו כל מילה ומי שהעז לומר משהו נגד הישיבה – אסרו עליו לשוחח עם המשפחה במשך ימים ואף שבועות”.

בנוסף, תלמידים לשעבר מספרים, כי במידה ומישהו קילל, לכל בני הישיבה הייתה רשות להכות אותו. “כל החייתיות הייתה יוצאת החוצה והיית פשוט הופך לשק חבטות של כולם. היו פורקים עליך תסכול מתמשך”, סיפר אחד מהם.

כחלק מהשיטה החינוכית במקום, היו מסיתים את הילדים נגד משפחתם והוריהם. “ככה היית משועבד להם לחלוטין. לא היה לך אף אחד בעולם חוץ מהם”.

איצי, בחור אמריקני שלמד בישיבה מספר שנים, סיפר: “פעם אחת חבר שלי והשותף שלי שהתמרד נגד הצוות, כנראה ממש עלה להם על העצבים. מה שהם עשו לו היה נורא. זה קרה לפני 10 שנים ואני עדיין חושב על זה. הם שלחו ארבעה או חמשה ילדים גדולים להרביץ לו, וכשהם הלכו לעשות את זה, היה להם עמדת המשגיח ליד הדלת והוא עצר אותי ואת כל מי שניסה לעזור לילד המסכן שחטף מכות. היינו צריכים לשבת שם ולהסתכל על חבר שלנו שמוכה באלימות על ידי חבורה של בחורים גדולים יותר במשך 5 דקות, הוא פשוט שכב שם בוכה ולא יכולנו לעזור לו”.

איצי הוסיף וסיפר כי הוא “בוכה ללא הפסקה מאז שהידיעות על הפשיטה פורסמו”.

רוצים גם אתם להצטרף לעשרות מיליוני האנשים שיצאו לחופשי מכלא העשן? לחצו כאן >>>>>>