מצא את ההבדלים: הפרידה מסאיב עריקאת, הפרידה מהנשיא טראמפ

1.

קשה עם שבתות החורף האלה. פעמיים קשה: יום שישי הקצר כמעט לא מותיר זמן להתארגן לשבת. הכול בלחץ. בואי באטרף עטרת בעלה. וגם מהצד השני קשה, בפרידה הפתאומית מהשבת. כמו שהיא באה, ככה הולכת. אתה אוכל סעודת שבת, מתפלל מנחה גדולה, הולך קצת לישון, והופ – מתעורר לסעודה שלישית חפוזה כי עוד דקה צריך כבר לעשות הבדלה.

חברת נתיב נדל”ן חוגגת 30 • ואיך אתם מרוויחים הטבות שלא יחזרו?

הנשמה היתרה עוזבת בלי שום התראה.

אולי אפשר למצוא מעט נחמה בפרשות השבוע של שבתות תחילת החורף. כמה מרגש ומרענן לחזור להתחלה, לבסיס. אברהם אבינו, שרה אמנו, המסע שלהם לארץ ישראל, התפילה על סדום, המלאכים, לידת יצחק, מעשי החסד של רבקה. זה פשוט מרגש.

הנה עוד שנה חלפה ושוב אנחנו פוגשים את אבות האומה ואת הסיפורים המכוננים של חיינו מנקודת מבט חדשה. תמיד זה גם מתחבר לי עם ריח ההתחדשות של הגשמים הראשונים, והשמש הנעימה של שבת בבוקר. בטח עכשיו, כשאנחנו מתפללים בחוץ.

2.

אבל השבוע הראש שלי קפץ הרבה קדימה, אל מעמקי ספר שמות, אל שעבוד מצרים ואל משה רבנו שלא מכה את היאור במכת דם ובמכת צפרדע, ובמקומו עושה זאת אהרון.

למה? כי לפני שמונים שנה, כשמשה היה תינוק, היאור הציל אותו. לכן עכשיו, בגלל הכרת הטוב, הסבירה הגננת, משה לא ירים את מטהו על היאור.

זה באמת סיפור קסום. תמיד נזכרתי בו כילד כשאכלתי “משה בתיבה” (מדויק יותר: כשהפרדתי את נקניקיית הטבעול מבצק העלים ואכלתי רק אותה). אבל עם כל הכבוד למחשבה הזאת, שמאנישה את מי היאור והופכת אותם לנורא רגישים ופגיעים – וגם לבעלי זיכרון פנומנלי – מה באמת פשר הפסוק הזה, “ויאמר ה’ אל משה: אמור אל אהרן, קח מטך ונטה ידך”?

למה? למה ה’ מצווה על משה שיצווה על אהרן להכות? הרי היאור לא באמת נעלב. הוא דומם. לכן גם לא הייתה ליאור בחירה חופשית, האם להסתיר את משה או לא, אז מה הזהירות המופלגת בכבודו?

ההסבר הוא, מבאר הרב דסלר, שהכרת טובה היא חוב קדוש על כל מי שעשו לו טובה. כל מי שנהנה מחויב להכיר טובה ולהודות, גם אם מי שעשה לו את הטובה הוא אגם או חול. זה דין בגברא, לא בחפצא. זאת תנועה בנפש שלך. אתה, משה רבנו, נהנית ממי היאור? בזכותם אתה חי? אתה לעד תהיה אסיר תודה, לא רק למרים אחותך ששמרה עליך במסירות נפש וסיכון עצמי, גם למים.

ובלשונו היפה של הרב דסלר בספר ‘מכתב מאליהו’: “יסוד גדול ומקיף בכוחות הנפש של האדם מתגלה לנו בזה: כל מדות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש, ולא רק על ידי השכל. לכן אם אין אנו מכירים טובה לדומם שנהנינו ממנו וכל שכן אם אנחנו מבזים אותו – נפגע הרגש, שאינו מגיב רק בהתאם לחוקי ההיגיון. והכלל הוא: פגיעה ברגש משפיעה באופן ישיר על המידות וממילא נפגמת מדת הכרת הטוב… נמצא, שעל ידי הפגיעה ברגש על ידי מעשה ההכאה, הייתה עלולה להפגם, במשהו, מדת הכרת הטוב של משה רבנו – והרי מדה זו היא כלי חשוב לעבודת ה’, לכן צריך האדם לעשות כל השתדלות לרכוש מדה זו בשלמות”.

פעם שאלתי טייס האם מחיאות הכפיים שמוחאים הנוסעים בהוקרה ברגעי הנחיתה מגיעות לאוזניו. התשובה כמובן היא לא. הטייסים הרי ספונים בקוקפיט, מוגנים בדלתות כפולות ואטומות, וטוב שכך. הם לא שומעים כלום חוץ מאת מגדל הפיקוח. ובכל זאת הנוסעים מוחאים כפיים. זה דין בנוסעים, לא בטייס.

3.

ולמה נזכרתי בכל זה השבוע? כי תהיתי איך התקשורת הישראלית הייתה נוהגת ביאור. האם הייתה זוכרת לו חסד נעורים? מכירה לו טובה?

אם לשפוט לפי היחס שלה לטראמפ, הערך הבסיסי הזה של הכרת הטוב פשוט לא קיים. לא אחרי שמונים שנה – אחרי דקה! למעט כמה עיתונאים ופרשנים בודדים, התקשורת כולה חגגה השבוע את מפלתו של הנשיא טראמפ. ואני מדגיש: לא את בחירתו של ביידן, אלא את מפלתו של טראמפ.

אני יודע, טראמפ רחוק מלהיות מושלם. הוא טיפוס בעייתי מאוד. אם הייתי אמריקאי ייתכן שלא הייתי מצביע לו, ולו רק בגלל היחס המזלזל שלו לקורונה. אבל אני לא אמריקאי, וגם אתם לא. ואני גם לא מהאו”ם (וגם האו”ם, אגב, כבר מזמן לא מהאו”ם. הוא הכי לא אובייקטיבי).

ואגב, מה זה משנה עכשיו למי הייתי מצביע? הבחירות נגמרו, טראמפ הפסיד. אנחנו כבר לא דנים בשאלה למי להצביע ולמי לא.

השאלה שנמצאת על הפרק היא האם אנחנו מתנהגים כמו מענטשים או לא. אה, ועוד שאלה על הפרק: האם אנחנו מחוברים למציאות? האם אנחנו מבינים את המשמעות הביטחונית והכלכלית של השלום עם מדינות ערב, של ההכרה בירושלים וברמת הגולן וכמובן של המאבק הבלתי מתפשר באויבת הגדולה שלנו איראן?

לפי סקרים שהתפרסמו ערב הבחירות קרוב ל־70 אחוזים מהישראלים (המספר כולל את ערביי ישראל) מבינים. הם היו רוצים לראות את טראמפ נבחר לקדנציה נוספת. כלומר, הרבה יותר מהרוב כאן התבאסו מהתוצאות והצטערו שטראמפ הפסיד.

אבל השיח התקשורתי, שנשלט על ידי מיעוט קטן, נשמע אחרת לגמרי. קראתי השבוע ציוצים, מאמרים, סטטוסים, שמעתי פרשנים ברדיו ובאולפנים. אני אומר לכם: גם אם טראמפ לא קרא ולא יקרא מילה אחת מכל מה שנכתב ונאמר כאן השבוע, זה לא משנה. הבעיה היא בכם, בדרך המגעילה שבה לקחתם את המטה שלכם וכיסחתם את הצורה לידיד ישראל, מהגדולים בדברי ימי עמנו, רגע אחרי שנפל.

4.

וזו לא רק כפיות הטובה והניתוק מהמציאות, זה גם הסגנון: “היי, זאת שלי”, כתבה חברת הכנסת לשעבר שלי יחימוביץ’ במוצאי שבת, “היה שלום טראמפ, שלום שלום ואל תבוא לי בחלום. ברוך שפטרנו מעונשו של זה. נפטרנו מאידיוט מופרע ושקרן, שבז לכל מה שצודק ונכון, וחיבק כל מה שרע ונתעב. נרקיסיסט ומגלומן, מיזוגן מטרידן וגזען, שאיים לדרדר את כל הישגי השוויון והקידמה לעידן האבן. צל כבד הוסר מעל העולם. הללויה”.

בהתחלה, כשקיבלתי צילום מסך של התגובה הזאת, חשבתי שזה פייק. שזאת לא באמת שלי יחימוביץ’. אולי אני כבר לא מספיק בעניינים, אולי היא השתנתה לאחרונה, אבל אני זוכר שתמיד יחימוביץ’ זכתה להערכה. כלומר, גם מי שלא הסכים איתה, כמוני, הודה שיש לנו עסק עם אישה אידיאולוגית מאוד, עם טיעונים, עם רמה, עם יכולות ביטוי מרשימות. גם ברדיו וגם בכנסת. אני זוכר באיזו הערכה שמעתי את אורי אורבך ז”ל מדבר עליה.

אז לאן נעלמה האיכות? לאן נעלם הסגנון החד? יכול להיות שהיא עברה מהפך בחייה, ואחרי הפרישה מהכנסת והפוליטיקה החליטה לקחה קורס בכתיבה יוצרת אצל יאיר נתניהו?

5.

ביום שלישי בצהריים סאיב עריקאת מת. כל מאמצי הרופאים בבית החולים הדסה בירושלים (“בירת פלסטין”, כפי שנכתב בהודעה הרשמית של משפחתו. כמובן שבית החולים הדסה לא מוזכר בהודעה) עלו בתוהו והוא השיב את נשמתו הטרוריסטית לבוראה.

“כאיש המערכת הרפואית נשכתי את שפתיי בעת אשפוזו של עריקאת בישראל, אולם משלוחי התנחומים על מותו פוגעים בנו כמשפחה שכולה ופוגעים בנפגעי הטרור בישראל וההורים השכולים”, אמר השבוע ד”ר אריה בכרך, אביו של אוהד בכרך הי”ד וראש פורום ההורים השכולים בארגון אלמגור. “האיש איים על מדינת ישראל במאבק מזוין, האשים ברשתות התקשורת בעולם את צה”ל בטבח בג’נין במבצע חומת מגן שבוצע אחרי הפיגוע במלון פארק. חזונו היה חיסול מדינת ישראל באמצעות הצפת שבעה מיליון פליטים, כפי שהתבטא לא פעם. ישראל יכולה לנשום לרווחה בהסתלקותו של עוד אויב מדינתנו ועמנו”.

לאיזה “משלוחי תנחומים” מתכוון ד”ר בכרך? הו, יש הרבה. אין כמעט פוליטיקאי משמאל שלא התרפק על דמותו של עריקאת. אבל אני רוצה לצטט רק סטטוס אחד. דווקא לא מהעולם הפוליטי, אלא מהתקשורת. טוב, בעצם משניהם: “סאיב עריקאת שנפטר כעת בישראל עלול להיות מאחרוני המתונים הפלסטינים הדוגלים בהידברות ובמסלול המדיני”, צייצה שלי יחימוביץ’. “נפגשתי איתו, היה איש מתון, משעשע ואינטליגנטי. אמר לי פעם: אם את, ציפי לבני וזהבה גלאון הייתן מנהיגות את ישראל, כבר היה שלום. אם צדק או לא, מצטערת על מותו ומשתתפת בצער משפחתו”.

ברוך השם. נרגעתי. יחימוביץ’ לא איבדה את יכולת הניסוח. היא אותה שלי רהוטה מ’הכול דיבורים’, מ’פגוש את העיתונות’, ממפלגת העבודה. השאלה היא רק על מה ועל מי כותבים.

האם אנחנו נפרדים מ”אידיוט מופרע ושקרן שחיבק את כל מה שרע ונתעב”, אדם כל כך שלילי, בלי שום נקודת זכות, שפשוט אין ברירה אלא לעבור לשפת ביבים כדי לתאר את דמותו הנתעבת, או שאנחנו נפרדים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מ”איש מתון, משעשע ואינטליגנטי” כמו סאיב עריקאת, זכותו תגן עלינו ועל כל פלשתין אמן.

6.

אולי בכל זאת יש יתרון לשבתות החורף: כשהאקטואליה היומיומית והחדשותית כל כך מעצבנת, אפשר תמיד להתנחם בידיעה שהשבת עוד שנייה נכנסת. שבת שלום.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’