‘רבותי! לאזט מיר רעדן תכל’ס… נוכל להעביר ידיעות לכל העוילם’ • 40 שנות עיתונות חרדית I חלק ג
בשעת ערב של ה-6 לינואר 2002, כ”ב טבת תשס”ב, קיבלתי החלטה ששינתה את חיי.
אבל באותו רגע עדיין לא ידעתי עד כמה.
עבדתי באותם ימים כעורך של פרויקט יוקרתי, בו הושקע ממון רב. בשעות של הפוגה מלחץ העבודה, גלשתי בפורומים חדשותיים של אתר ‘הייד פארק’, ומידי פעם גם כתבתי להנאתי תחת ניק שיצרתי – דוד 10.
‘הייד פארק’ הוקם ב-1999 על ידי שני יזמים, ארנון שטלריד וזיו ינוס, ונקרא על שם ‘הייד פארק’ שבלונדון, בו יכול כל אחד להביע את דעתו, כמטרת האתר.
קשה היה לנחש כמה חרדים גולשים באתר, שכן חרדים הסתירו באותם ימים את העובדה כי הם גולשים באינטרנט ועל כן שמרו על אנונימיות. אבל היו מי שלא הסתירו, כמוני, את עובדת היותם חרדים.
באותו ערב, קיבלתי הודעה בתיבת הדואר האישית שלי מגולש בשם ‘שלוימי’, הודעה שנשלחה לגולשים חרדים נוספים ב’הייד פארק’:
“רבותי! לאזט מיר רעדן תכל’ס (-בואו נדבר תכל’ס)… יש הרבה חברה משלנו שגולשים שעות ברשת. בואו נפתח פורום לנושאים פנים חרדיים בלבד.
זה נחוץ! שמישהו מבין כל האנונימיים מבינינו ייקח יוזמה לטפח ולפתח פורום מעניין שכזה. אני מתחייב לעדכן גולשים נוספים מאנ”ש על הפורום.
זה סטארט-אפ!
כולכם יודעים שיש לנו הרבה על מה לדבר. נוכל להעביר בו מסרים וידיעות לכל העוילם, לשוחח ולבקר והכל בדיסקרטיות נפלאה. וכמו שנאמר: אויף א שטילען אויפן (-בצורה חשאית)…
נדרשת יוזמה בבקשה!
נא לעדכן על פתיחת הפורום בקרוב ממש ובמהרה דידן.
גערר’ס, בעלזער’ס, ליטוואקע’ס, ווייסע, שווארצע, חבצקער’ס, משיחיסטים, בריסקער’ס, וויזניצער’ס, ישיבישער’ס, ברסלעבר’ס, חברונער’ס, בויאנער’ס, מתמידים, פונוביזער’ס, וכו’ וכו’ – מתאחדים!”
אחרי 60 שניות של מחשבה, נפלה בי ההכרעה: הוא צודק. הגיע הזמן להקים פורום לחרדים.
היה לי הרי כבר ניסיון בתחום. שנה וחצי קודם לכן הקמתי את אתר האינטרנט של חב”ד COL, שהיה אתר חרדי ראשון מסוגו ברשת.
חלפו עוד 60 שניות, הרישום במערכת בוצע ולפורום החדש נדרש היה להעניק שם.
לא נזקקתי למאמץ רב. מספר שנים קודם-לכן כתבתי טור פופולרי במקומון של ‘מעריב’ בניו יורק.
שמו היה הברקה שהגיתי: ‘בחדרי חרדים’.
הענקתי את השם הישן לפורום החדש.
•
ההצלחה של הפורום הייתה מיידית. בתוך יום אחד נכתבו בו מאות הודעות. חבר הביא חבר.
אבל, השבועות הראשונים לא היו קלים. קשה לנהל חרדים. הרבה יותר קשה לנהל עשרות חרדים שכל אחד מהם הוא החכם בעולם.
התפתחו ויכוחים וסערות, כאשר כל אחד מהכותבים ניסה למשוך את ‘רוח הפורום’ לכיוון הנכון והרצוי, מבחינתו.
הייתי חייב לעמוד על המשמר, בעקשנות ובנחישות.
מאז התפתחו הדברים בקצב מסחרר. חברים חדשים הגיעו, ותיקים יותר נטשו. היו שמצאו את מקומם, אחרים לא. היו שנהגו בצורה מכוערת. היו שהלהיבו.
אבל מעל הכל, נוצר מקום מפגש ייחודי, בו מצאו עצמם גערר’ס, בעלזער’ס, ליטוואקע’ס, ווייסע, שווארצע, חבצקער’ס, משיחיסתים, בריסקער’ס, וויזניצער’ס, ישיבישער’ס, ברסלעבר’ס, חברונער’ס, בויאנער’ס, מתמידים, פונוביזער’ס, צאנזר’ס, סאטמאר’ס ועוד – יחדיו.
היה זה, ללא ספק, דבר חדש ומלהיב, שלא היה עד אז.
אבל עדיין לא ידעתי עד כמה הפורום התנחל בציבור, שכן לא היו בידיי נתוני גלישה. את הפתרון לחידה הזו קיבלתי יום אחד, בשיחה עם ‘שלוימי’.
עד היום איני יודע מי הוא אותו ‘שלוימי’, אך מתוך שיחות עמו הבנתי כי הוא מצוי בעסקונה החרדית.
“אתמול הייתה ישיבה”, הוא סח לי ערב אחד, “ותוך כדי דיבור הייתה לאחד הדוברים פליטת פה. הוא אמר ‘בחדרי חרדים’ במקום ‘בחדרי חדרים’. האיש היה במבוכה, אבל כל הנוכחים חייכו כיודעי סוד. היה ברור שכולם גולשים”.
כחצי שנה ניהלתי את הפורום כאלמוני, עד ששמי נחשף. זה כבר לא הפריע לי. דוד 10 היה מאז לשמי החדש.
‘בחדרי חרדים’ הפך לאחד הפורומים הכי פעילים ברשת. כל עיתונאי חרדי (או חילוני שמתעניין בחרדים) לא פתח את ה’בוקר טוב’ שלו עם הקפה, בלי גלישה בפורום.
במקביל, הטכנולוגיה התקדמה, והמחשבים חדרו ליותר ויותר בתים חרדיים. המהפך שחולל ‘בחדרי חרדים’ היה כה גדול, עד כי דף הבית של רוב מכריע מהחרדים שהתחברו לאינטרנט היה ‘הייד פארק’.
•
הסופר חיים גרינבוים היה אחד מאותם מאות שנרשמו לכתיבה בפורום. הוא היה בעל טור בעיתון ‘בקהילה’, בו עבד ככותב ועורך, והיה בשלבים האחרונים של כתיבת ספרו המשובח – ‘צוואה’, שהתפרסם מאוחר יותר בהמשכים בעיתון והפך בהמשך לרב-מכר בחנויות הספרים.
‘בקהילה’ נוסד בשנת תשנ”ז על ידי דודי זילברשלג, כחינמון שהודפס בפורמט טבלואיד על נייר עיתון.
“היה זה כשליוויתי את הוועדה הקרואה בבני ברק, אחרי עידן משה אירנשטיין ז”ל”, סיפר דודי זילברשלג בשיחה שקיימתי עמו. “אחד המקומונים תקף בשיטתיות את עבודת הוועדה, וכחלק מאסטרטגיית הפעולות של הוועדה האמנתי כי חינמון מקומי ישיג את דעת הקהל יותר מכל תעלול של יחסי ציבור.
“באותה עת עדיין הייתה פריחה של המקומונים, שנגעה בעיקר בהתעניינות של הסביבה הקרובה. הערכתי כי יש מקום להרחיב את היריעה לירושלים ולמחוזות חרדיים נוספים. כך קיבל הקורא החרדי לראשונה חינמון עם תוכן מהוקצע, שהיה משופר בהרבה מרמת הקומוניקט שבה היו נגועים מקומונים אחרים”.
‘בקהילה’ היה זה שפתח את המלחמה נגד האפליה בסמינרים. “היה לי ברור שעולם הגירויים של הקורא החרדי מצומצם מאוד, קשה לכתוב על גנבים, אין סיכוי לכתוב על ספורט ועוד כהנה וכהנה”, הסביר זילברשלג בשיחה עמו. “הבנתי באופן הכי עמוק שחייבים לנהל מאבק בפגמי המחנה פנימה, מה גם שבשיטה הנהוגה בתקשורת החרדית הוותיקה של בניית סטריוטיפ לחילוני, כפעולת תגמול על הסטריוטיפ החרדי המקנן בתקשורת הכללית – לטעמי זה מחטיא את המטרה, ולא בונה בניין רוחני לנוער שלנו, אלא להיפך. משנאה לא בונים.השנאה רק הורסת”.
המאבק באפליה גרר התנכלויות. “אני זוכר איום של אחד ממנהלי הסמינרים שניסה להסביר לי שלבסוף יוקיעו אותי מתוך המחנה, ולא היה לי חיזוק גדול מזה”.
‘בקהילה’ היה גם סוכן של מספר שינויים, שחלחלו אל הציבור החרדי. המוביל שבהם, ללא ספק, הייתה ההובלה המבוקרת של היציאה לשוק העבודה. “גם השיוויון בתארי המרנן ורבנן הוא הישג גדול שניתן לנכס ל’בקהילה’. לא היה מובן מאליו באותם ימים עד אז התארים השווים. פשוט ממקום של עמדה שלבלרים ועיתונים אינם מכתירים גדולים, כשם שאינם יכולים לגמד גדולים. כבוד חכמים היה אצלנו שיא השאיפות”.
•
זילברשלג, ושותפו החדש, בחור ליטאי צעיר בשם חיים יצחק דרקסלר, החליטו בחורף של שנת תשס”ג להתקדם צעד אחד קדימה: להרחיב את העיתון ולהפוך אותו מחינמון לכזה הנמכר בדוכני העיתונים תמורת שלושה שקלים, ובכך להתחיל לבנות אותו, אט-אט, כמתמודד שווה מול השבועון הוותיק יותר – ‘משפחה’.
לצד ההתחבטות בשאלה האם הצעד נכון, והחשש כי הקוראים ינטשו את החינמון כאשר יתבקשו לשלם תמורתו, חיפשו בעלי העיתון גם עורך שיבוא לסייע לצוות הקיים בהתרחבות הצפויה.
חיים גרינבוים, עמו ניהלתי שיחות ממושכות על ספרו שבכתובים, שאל לדעתי על הצעדים המתוכננים.
חשבתי שמדובר בצעד נבון. שלושה שקלים לא יבריחו את הקוראים, סברתי.
הוא שאל אם אסכים להשתלב בעריכת העיתון במתכונתו החדשה, כעורך החדשות.
התלבטתי מעט, אבל אחרי שמו”מ שניהלתי מול בעלי העיתון הסתיים לשביעות רצון כל הצדדים, ההחלטה נפלה.
חזרתי אל עולם העיתונות במשרה מלאה.
•
העורך בפועל של ‘בקהילה’ היה בנימין ליפקין. כמוני, גם בנימין צמח ב’כפר חב”ד’ וב’יום השישי’, שם כתב בשמות העט מאניס לביא וב’ שחק.
ליפקין הגיע אל העיתון כשנתיים קודם לכן. בשלב מסוים ערק לחמישה חודשים לעריכת ביטאון ש”ס ‘יום ליום’, אבל שב חזרה ל’בקהילה’, שם כיהן כ-12 שנים כעורך הראשי.
ההכרות הראשונית שלי עם בנימין התרחשה תשע שנים קודם לכן בשדרת קינגסטון, השדרה המרכזית בשכונת קראון הייטס שבברוקלין, בואכה שדרת איסטרן פארקווי – והיא לא הייתה נעימה.
באותו חורף יצא-לאור הספר ‘רוקדים ובוכים: האמת על תנועת חב”ד’. הספר חולל סערה גדולה בחסידות, ושמועות שנפוצו טענו בעקשנות כי אני הוא אחד משני כותביו.
הייתה זו שעת אחר-צהרים של חורף ניו-יורקי, עת צעדתי אל הרכבת התחתית. בצידו השני של הכביש צעדו בנימין ליפקין ויוסי אליטוב, אז תלמידי ‘הקבוצה’ בחצרו של הרבי מליובאוויטש זצ”ל. השניים הבחינו בי, וליפקין החל מצווח כנגדי, מלווה את הגינויים שהוטחו מפיו בתנועת ידיים נמרצות.
עתה, במערכת ‘בקהילה’ ששכנה במרתף בניין ברחוב יפו בירושלים, עמדנו להיפגש שוב.
תחילת עבודתי בעיתון נקבעה לגיליון שיצא לאור לאחר חג הפורים, מיד עם תום מלחמת המפרץ השניה.
בנימין קיבל אותי בסבר פנים יפות. התחלנו לעבוד יחד, תוך שיתוף פעולה נדיר.
חלוקת העבודה בנינו הייתה ברורה: הוא מתמקד בעריכת מוסף ‘קולות’ – המגזין של העיתון, ואני בחלק החדשות.
המהלך שאמור היה למצב את ‘בקהילה’ כמתחרה של ‘משפחה’ יצא לדרך.
הפרקים הקודמים:
כשפלוני (דוד ארגמן) ערך ראיון ראשון עם אלמוני (אברהם פריד) • 40 שנות עיתונות חרדית I חלק א
‘אתה יודע מה אנו מסוגלים לעשות’, אמר האיש מעבר לקו באיום • 40 שנות עיתונות חרדית I חלק ב
תגובות
אין תגובות