החיים שלנו תותים? על המלחמה בסוכרת

 “את רוצה להיות סבתא?” פרופ’ אורי אלחלל הרים את עיניו מהמסמכים הרפואיים והסתכל בי. לקח לי שנייה להבין מה הוא שואל.

ישבתי מולו, בחודש השישי של ההיריון החמישי, אחרי בדיקת סוכרת היריון שגרתית. האחות במעבדה של “מכבי” לא אהבה את התוצאות ושלחה אותי למשרדו של הפרופ’.

“את רוצה להיות סבתא?” הוא שאל שוב ואני התנערתי ועניתי, “כן, בוודאי, בעזרת השם”.

הוא המשיך: “את רוצה להיות סבתא רבתא?” ושוב השבתי בחיוב, תוהה לאן השיחה הזו מתפתחת.

 לא קריסת החברה של ענבל אור, לא המחאה מימין נגד בוגי יעלון, לא חקירת אריה דרעי. סוכר. זו הכותרת הראשית של השבוע. זו הכותרת הראשית של הדור.

ארגון הבריאות העולמי פרסם בימים אלה דו”ח רחב היקף, לפיו אחד מתוך כל 11 בני אדם בעולם יחלה בסוכרת. 8.5% מאוכלוסיית העולם חולה במחלה, והצפי הוא שב- 2040 יהיו בעולם 642 מיליון סוכרתיים, למעלה מ-10% מהאוכלוסייה, כלומר יותר מכלל תושבי אירופה.

הסוכרתיים יהיו האומה השלישית בגודלה בעולם אחרי סין והודו.

 אבל אז, לפני שנה, הנתונים האלה לא עניינו אותי. אלה לא ידיעות שהייתי מתעכבת עליהן בעיתון. פרופ’ אלחלל המשיך לעבור על תוצאות הבדיקה וסיכם: “המספרים גבוליים. אי-אפשר לומר שיש לך סוכרת היריון, אבל אי-אפשר לומר שהכל בסדר. יש פה נטייה. אם את רוצה להיות סבתא – דברים צריכים להשתנות”.

הייתי בטוחה שאצא ממנו עם מרשם לתרופה. בטח יש איזה משהו שמטפל בסוכרת הזאת, לא? ובכלל, הרי תמיד יוצאים מרופאים עם פתק ביד, כדי ללכת לבית מרקחת.

אבל פרופ’ אלחלל שלח אותי לתזונאית שישבה בחדר לידו כדי לבנות מחדש תפריט, והוסיף: “תזונה זה לא מספיק. צריך גם פעילות גופנית. 40 דקות הליכה, חמש פעמים בשבוע. לא לרוץ, ללכת. להזיז את הגוף. תקפידי על זה, ותחזרי בעוד שבוע”.

 בתור, בהמתנה לתזונאית, עברתי מפרופ’ אלחלל לד”ר גוגל. צללתי לראשונה לעולם הסוכרת. הטעם בפה היה מר, לא מתוק. מילים כמו אינסולין, מזרקים, שבץ, עיוורון, אי-ספיקת כליות וקטיעת גפיים הופיעו שם.

אמאל’ה. התנחמתי לגלות שסוכרת היריון היא משהו אחר, קל יותר, אבל אז שוב נבהלתי לקרוא על השפעות סוכרת היריון על העובר. “תפסיקי כבר להפחיד את עצמך מהאינטרנט”, אמרה לי מישהי שישבה שם על הספסל לידי, במרפאה לבריאות האישה, אבל אולי דווקא טוב שנבהלתי קצת.

  “את קיבלת מתנה”, אמרה לי בחיוך התזונאית כשהגיע תורי והתיישבתי מולה. “סוכרת הריון היא מתנה. איתות אזהרה שיכול לשנות את החיים לטובה. רוב בני האדם לא מקבלים איתותים כאלה, וממשיכים באורח חיים לא בריא והרסני. קיבלת הזדמנות. השאלה היא אם תנצלי אותה”.

ואז דיברנו שעה ארוכה על קמח לבן ועל סוכר לבן, על תפוחי אדמה ועל פחמימות. זה לא שלא שמעתי את כל זה בעבר, אבל הפעם גם הקשבתי.

הבנתי שאפילו שייק-פירות, שחשבתי למנת בריאות, מכיל כמות עצומה של סוכרים. למדתי לחפש בפעם הראשונה את הלוגו של א.י.ל (אגודה ישראלית לסוכרת) על מוצרים.

“ואין שום תרופה שצריך לקחת?”, שאלתי בסוף, והיא הסבירה: “צריך לקחת את התרופה הכי יעילה, טבעית וזולה שיש: תזונה ופעילות גופנית. זה הכול. הלוואי שיכולתי לתת את התרופה הזו לכל האנושות. זה היה חוסך כל כך הרבה תרופות אחרות בהמשך”.

 ה”תרופה” עבדה כמו קסם. אפשר היה לראות זאת במספרים. הם פשוט צנחו. 40 דקות של הליכה מתונה, תזונה שפויה, וזהו. מג’יק. בדיקות המעקב במעבדה הפכו לניצחון שבועי על הסוכרת, על תעשיית המזון, על העצלנות.

הרי כמה תירוצים ועיכובים מופיעים בחיינו כדי שלא ננעל נעלי ספורט, וכמה פיתויים מתוקים ומשמינים יש ביום, וכמה כיף לגלות שאפשר להביס אותם. המפגש בחדר ההמתנה עם נשים נוספות במצב הזה גילה שגם הן גילו את הפלא: טיפה משמעת עצמית, קצת החלטות נחושות, וזהו. “אתן לא בדיאטה”, הסבירה לנו התזונאית, “אתן בשינוי של אורח החיים לתמיד. עכשיו אתן דואגות גם לתינוק, אבל גם אחר כך, תמשיכו לדאוג לעצמכן”.

 השבוע, כשדיווחו בחדשות על הדו”ח החדש, שמעתי פתאום שוב זמירות כל כך מוכרות: “אם אנחנו רוצים לבלום את העלייה בתחלואה בסוכרת, עלינו לחשוב מחדש על חיי היומיום שלנו: לאכול בריא, להיות פעילים פיזית, ולהימנע ממשקל יתר”, אמרה עם פרסום הדו”ח ד”ר מרגרט צ’אן, מנכ”ל ארגון הבריאות העולמי.

לפי הנתונים שהציגה, 43%% ממקרי המוות מסוכרת ניתן היה למנוע באמצעות שינוי אורח חיים בשלב מוקדם. כלומר, את אחד הנזקים הגדולים ביותר לאנושות — אנחנו מחוללים בעצמנו.

אולי כל אחד רק צריך איזה פרופ’ אלחלל או תזונאית טובה, שיאפסו אותו?

 הלידה עברה בשלום, תינוקת מקסימה נולדה, ויותר משנה חלפה. המוטיבציה אכן ירדה עם הזמן, אבל אני משתדלת להתמיד, ומשתדלת לחשוב מה עוד אפשר לעשות. הרי הסיפור הזה אינו אישי, אלא גלובלי.

מדוע מי שהתחום הזה חשוב לו צריך להרגיש כמו פרטיזן שלוחם בכוחות כל כך חזקים? למה זה לא חלק טבעי מהסביבה והחינוך שלנו, ובכל מסיבת יום הולדת או ישיבת עבודה מגישים בורקס ומיצים ממותקים? למה מי שמסרב לכוס קולה צריך להצטדק, ולא זה ששותה אותה?

יש בהלכה היהודית הגדרה מעניינת: “תינוק שנשבה”.

זהו אדם שלא גדל בסביבה יהודית אלא נשבה בין הגויים, ולא קיבל כל ידע יהודי בסיסי, ולכן לא שומר עדיין את התורה. נדמה לי שרוב החברה המערבית היא תינוק שנשבה בענייני הסוכרת. אנחנו שבויים של תעשיית המזון, של הפרסומות ושל הממתקים שמציפים אותנו מגיל אפס. אנחנו מחונכים להיות בטטות כורסה וטוחני חטיפים.

אנחנו לא מקבלים מספיק כלים ועידוד כדי לשמור על בריאותנו. החיים שלנו תותים? החיים שלנו תותים עם קצפת, סוכריות, קרמל ושוקולד מלמעלה.

 השבת הנוכחית מכונה “שבת הגדול”. זה השם של השבת שלפני חג הפסח. יש הנוהגים אפילו לקרוא בבית הכנסת חלק מההגדה של פסח, כסוג של פרומו.

ובדיוק עכשיו, בערב פסח, שר הבריאות יעקב ליצמן הכריז מלחמה על תעשיית המזון הישראלית. לאור נתוני ההשמנה והסוכרת בארץ הוא נכנס, ראש בראש, גם בקוקה־קולה וגם במקדונלד’ס בשבוע אחד. משרד הבריאות גם השיק קמפיין חדש ומדובר נגד המזון הלא־בריא, וזו רק התחלה של מהלך גדול, שהלוואי ויסחף את הציבור. העם דורש מזון בריא.

נהוג לבדוק את מעשיו של ליצמן בזכוכית מגדלת. האם הם סקטוריאליים? האם הם ממלכתיים? ובכן, איך נגדיר את המהלך שהוא החל בו השבוע? בעיניי זה בהחלט צעד דתי, יהודי, שורשי. בלי להגזים, מדובר בחלק מהיציאה שלנו מעבדות לחירות.

הסטטוס היהודי:

“חג הפסח מלמד אותנו שתיקון העולם מתחיל במשפחות שלנו. עם ישראל לא נוסד בהפגנות המוניות בכיכר, אלא בתוך הסלון, בליל סדר משפחתי, שבמרכזו הילדים” (הרב פרופ’ בנימין בלך)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות

בוידאו: השיעור השבועי