עונש כבד על החייל יפגע במוטיבציה לשרת בצה”ל

התהום הפוליטית בין מובילי הדעה בתקשורת החילונית לבין רוב הצעירים בישראל הולכת ומעמיקה ומתבטאת בפרשנות קוטבית של המציאות החדשותית ובעוינות הדדית.

רבים מהצעירים, שהביעו תמיכה בחייל היורה מחברון עוד לפני שהתבררו כל העובדות לאשורן, מביעים למעשה בעקיפין זעם על התקשורת. ספק אם הם מצדיקים ירי ללא הבחנה והרשאה, אבל בוודאי שאינם רואים בחברם רוצח (הוא נתפס כ”אח”), וכועסים על האופן שבו הפרשה סוקרה ונשפטה בתקשורת.

בעוד שאנשי החדשות, שבדרך כלל מייצגים את השמאל הפוליטי, מתייחסים לירי כאל סימן נוסף לכרסום הנמשך בדמוקרטיה הישראלית (במקרה הזה שחיקת טוהר הנשק), הצעירים רואים באירוע התקשורתי דווקא סימן לצביעות הממסדית ולכרסום הנמשך בכושר העמידה הלאומי. הם הרי אלה שצריכים בסופו של דבר להילחם בחזית ורבים חשים שמדברים אליהם ועליהם בשפה כפולה.

הצעירים הללו נולדו לתוך האינתיפאדות, ההסתה המוסלמית, הטילים ופיגועי ההתאבדות, ועם התבגרותם המצב רק הלך והידרדר. זה דור שגדל אחרי מות האידיאולוגיות הגדולות והוא בוחן את המציאות במונחים של ריאליטי (טובים מול רעים). עד כה הפלסטינים האכילו אותו אסונות בלבד ולא הראו שום סימנים שהם מתכוונים להצטרף למסיבת הגלובליזציה. לכן הצעירים נוטים להאמין להצהרות החמאס והפת”ח על רצונם להעיף את היהודים לגיהינום וסבורים שהטריטוריה היא לא הבעיה האמיתית בקונפליקט הזה.

יחס כמו לנאצי

למעשה יותר משיש כאן פער ערכים בין-דורי יש כאן פער בפרשנות: כל צד תופש את דרגת החומרה של האיום הביטחוני ברמה אחרת ובהתאם את כוונות האויב. התקשורת (שעדיין נשלטת על ידי הדור המבוגר) משוכנעת שמצבנו היום אינו שונה באופן מהותי ממצבנו בעבר, למעט שלטונו “הדיקטטורי” של ביבי. אנחנו פשוט חווים גל חדש של טרור שמצריך התמודדות באותם כלים צבאיים ומדיניים (לחפש שוב פרטנר מתחת לפנס) ועם אותם כלים ערכיים (הבא להורגך עשה מאמץ להתפייס איתו).

הצעירים לעומתם משוכנעים שהגיעה סכין עד נפש ושהבלגן המחמיר במזרח התיכון ובאירופה מחייב התאמות – כלומר מלחמת מגן נטולת כפפות והתייפפויות. הם הדור הראשון שביקר במחנות ההשמדה בפולין וחזה באופן מוחשי בתוצאות הרוע האנושי, ורבים מהם עושים את ההקבלה בין אז לעכשיו (אפילו באופן תת הכרתי). האסלאם הרצחני שמשתולל ברחבי המזרח התיכון ואירופה, והאנטישמיות הגואה, רק מאשררים להם את תמונת המציאות הזאת.

לכן, בעיניהם לעשות דרמה לאומית סביב חייל בן דמותם (הוא הרי התגייס ליחידה קרבית וסיכן את חייו), שאולי חרג מפקודות הירי, זה בחזקת לוקסוס פיינשמקרי, גול עצמי ואולי אפילו בגידה. מבחינתם, על רוצח פלסטיני, שבא לקטול ללא הבחנה, לא צריך לרחם כשם שעל נאצי לא צריך היה לחוס. בעיניהם הצלם שתיעד את האירוע לא ביקש לחשוף ולתקן עוול נקודתי, אלא להשחיר את פני צה”ל ואת החברה הישראלית כולה ולאושש לשונאינו את התזה שאנחנו כאן הקלגסים. צעירים רבים סבורים שאנו במלחמת קיום, ובמלחמה בדרג הזה אין זמן ומקום למירוק עוונות ולטקסי היטהרות צפונבוניים.

אמפתיה לרצחנות וצביעות

הצעירים כועסים על התקשורת לא רק משום שהם חושבים שהיא מנפחת מקרי קצה (משיקולי רייטינג ופוליטיקה), אלא גם משום שלהערכתם היא אינה מגלה אמפטיה לכעסם הספונטני כלפי הרצחנות המוסלמית והצביעות המערבית, ומפרשת אותו כהתנהגות פרימיטיבית, חסרת שליטה, סהרורית, גזענית ומוסתת.

למעשה נוצר כאן מעין דפוס של שרשרת תגובות ספירלית: א. קנאי מוסלמי רוצח חפים מפשע. ב. התקשורת מביעה תדהמה וזעזוע מידיים. ג. כוחות הביטחון פועלים בנחישות ובתמיכה תקשורתית רחבה (כדי לייצר הרתעה וניראות) אבל לזמן קצר ובכוח מוגבל. ד. הצעירים מגיבים בזעם ברשת החברתית ומקללים את האמ-אמא של הרשעים ה. התקשורת שנרעשת מעוצמת התגובה ברשת מסיטה את ביקורתה מהטרור אל הטוקבקיסטים הרותחים. כך נוצר מצב מוזר שבו גינוי התגובה לרצח מקבל נפח תקשורתי יותר גדול מהרצח עצמו. ו. הסטת המוקד החדשותי מוסיפה שמן לג’ננת הצעירים ונעשית מעין ציפייה תקשורתית שמגשימה את עצמה.

אינני יודע מה יהיו תוצאות משפטו של החייל היורה, אבל דבר אחד אני יכול להעריך כסוציולוג: אם הוא יורשע בהריגה ואם יוטל עליו עונש כבד – האירוע הנקודתי הזה יהפוך לאירוע מכונן בתולדות המוטיבציה לשרת בצה”ל, בתולדות המתח הבין-דורי ובתולדות היחסים בין התקשורת לבין הציבור הישראלי.

צה”ל נמצא עכשיו בפינה לא פשוטה ומי שדחק אותו לשם הוא לא רק החייל היורה ומפקדיו אלא גם התקשורת הממוסדת שליבתה את האש והדליקה את הצעירים.