האם התחלנו להתרגל לפיגועי הדקירה?

 שרק לא נתחיל להתרגל. שרק לא נסכים לחיים של שגרה כזאת, עם מינון של שניים־שלושה ניסיונות דקירה ביום.

בימים הראשונים של גל הטרור הזה עצרנו את נשימתנו. יצא לי להיות בסניף בנק בזמן אחד הפיגועים, לפני כחודש. כל הפעילות הופסקה. כולם הסתכלו בסלולרי ובמסך הטלוויזיה במקביל.

השבוע היה נדמה לפעמים שהדקירות היומיות (בחברון, בגוש עציון) הפכו לרעש רקע קבוע שמלווה את חיינו. סוג של גשם.

 ועכשיו לגשם האמיתי. בזמן מערכת הבחירות הוציא נתניהו סרטון שעורר סערה. ראו בו קבוצת תמיכה שבה יושבים במעגל “נפגעי נתניהו”. היה שם חמאסניק, ולצידו גם עובד נמל אשדוד, שסיפר איך קיבל הרבה כסף ולא עבד, עד שביבי פגע בו.

הסרטון נגנז בגלל ביקורת ציבורית. איך מעזים להשוות עובדים ישראלים לחמאס, שאלו אז.

אולי נתניהו היה צריך להעלות מחדש את הסרטון השבוע, אחרי מכת החושך שגזרו על הציבור עובדי חברת החשמל.

קשה להחליט מה יותר מעצבן וחמור: אם הם לא יכולים לטפל בתקלות, או אם הם לא רוצים לטפל בהן. ומול המחדל הזה, משום מה אף אחד מבכירי הממשלה לא השכיל למתג את עצמו כ”אזרחי” השבוע. לשחק אותה גו’ליאני. לצאת לשטח, להפגין נוכחות, ללטף ילדים מבוהלים, לדפוק על השולחן בחברת החשמל.

ביום שלישי בצהריים, בדיוק כשבאזור השרון דיווחו על עוד אלפי מנותקים חדשים, כשילדים ברעננה חולצו מבתי ספר מוצפים, כינס נתניהו בבהילות את כל כלי התקשורת לרגל הצהרה פומבית. הוא דיבר שם בחריפות נגד ח”כ באסל גאטס, שעלה באותו בוקר להר הבית. רבבות אזרחים התמודדו באותו זמן עם הבית שלהם, החשוך והרטוב. החיים עצמם, נתניהו. גם החיים עצמם.

 יום ראשון, חמש בערב, בית הנשיא. רובי ריבלין, בשקט בשקט, חוזר בו מ”בני עמי בחרו בטרור”. בנאום בטקס שפתח את יום הזיכרון ליצחק רבין אמר הנשיא כך: “בתוך עמי אני יושב, ואני מוכרח לומר: שוכן כאן עם מפוכח ובוגר. עם, שגם בתוך מציאות מורכבת ואכזרית, שגם בתוך ימים קשים, אינו מתפתה לשוליים קיצוניים ואלימים. זהו עם אמיץ, העומד בצדק, על זכותו וחובתו להגן על עצמו, בעצמו, וכל זאת, מתוך מחויבות עמוקה לערכינו כמדינה יהודית ודמוקרטית”.

חודשיים אחרי השריפה בכפר דומא, הנשיא הבהיר שבני עמו הם קודם כל נפגעי טרור.

 ד”ר אברהם ליפשיץ, ראש מינהל החינוך הממלכתי דתי, שלח בימים אלה איגרת חיזוק למורים. התקופה הביטחונית הסוערת מורגשת בעיקר ביהודה ושומרון.

הנה קטע מהמכתב, ובו סיפור קטן על כוחו והשפעתו של כל איש חינוך: “השבוע זכיתי לפגוש מורה לחינוך גופני בבית ספר ‘אריאל’ ביישוב נריה. יצאנו לפגוש את המורים והגננות באזור טלמון, שם לומדים ילדי משפחת הנקין, שהוריהם נעמה ואיתם נרצחו. בבית ספר ‘אריאל’ ניגשה אליי מחנכת של כיתה ב’ ואמרה: ‘אני רוצה שתפגוש את המורה שהיה עם ניצן הנקין בשמחת תורה’.

“פגשתי בחור צעיר, ביישן, שסיפר בפשטות כאילו לא מדובר במשהו ייחודי: ‘אחרי הרצח של ההורים של ניצן, ערב שמחת תורה, שאלו אותו בכניסת החג את מי הוא היה רוצה לצידו לאורך החג. הוא ענה בפשטות: אבי זימן, המורה שלי לחינוך גופני. לא חשבתי שאני כל כך משמעותי עבורו. התרגשתי ועזבתי את ביתי לחג, והייתי צמוד אליו’.

“בהמשך היום הגענו לבית ההורים של נעמה. אבי זימן היה שם שוב. בזווית העין ראיתי את הסבתא אומרת לניצן: ‘תראה מי בא אליך? המורה אבי!’ ניצן רץ אל זרועותיו הפתוחות. התפעלתי מכך שמורה עוזב את משפחתו לחג ומצטרף למשפחה האבלה לבקשתו של ניצן, וחשבתי שוב עד כמה תפקידו של מורה הוא משמעותי.

“בבית המשפחה סיפרו לי שהמורה אבי עצמו הוא בן למשפחה שכולה. אחיו, צביקה זימן, נרצח בפיגוע בעתניאל לפני 13 שנים.

“מורים יקרים, אנחנו נמצאים בימים מורכבים של מאבק קיומי של הארץ. ימים שבהם יש להקשיב ולשים לב לתלמידים באופן מיוחד. החוסן הלאומי, הרוח והאמונה שלנו – במבחן. כל אחד מכם הוא מחנך ומנהיג, גם מורה להתעמלות. כמה אחריות על כתפינו. אשרינו. המשך הצלחה בעבודת הקודש, אברהם”.

 הצחוק הוא אחד הנושאים המרכזיים בפרשת השבוע, פרשת ‘וירא’. צחוק, מתברר, הוא עניין רציני. דורות של מפרשים התעכבו על כל הצחוקים שבפרשה, והבדילו בין שני סוגים: צחוק ציני ומזלזל שכולו לעג וארס, וצחוק של שמחה ואמונה אופטימית.

“צחוק עשה לי אלוקים”, אומרת שרה אמנו בשמחה כשיצחק נולד, “כל השומע יצחק לי”.

אפילו השם של בנה מלמד על צחוק חיובי ובונה. הצחוק סביב לידת יצחק היה מלא בתקוות לגבי עתידו ועתיד העם כולו. מעכשיו לאברהם ולשרה יש בן שימשיך את הדרך. האם זו לא סיבה לצחוק ולשמוח?

אבל באותו מעמד מרגש, במשתה לרגל הולדת יצחק, עומדים בצד ליצני התקופה וצוחקים גם הם.

הם טוענים שיצחק כלל אינו בנו של אברהם אבינו אלא בן של אבימלך. הם חייבים לסדוק אירוע משמח ומרגש כל כך בשמועות, ברכילות, בציניות.

שרה ואברהם צוחקים, וגם אותה חבורת ליצנים צוחקת, אבל ההבדל אדיר. כדי לענות לטענות שלהם, אגב, מסופר שאלוקים יצר את פניו של יצחק בדמיון מוחלט לפניו של אברהם. אי־אפשר היה להתבלבל.

פרשנים רבים כותבים כי הפרשה מעמידה בפנינו מבחן: מה סוג הצחוק שלנו? האם אנחנו צוחקים במטרה להקטין את מי שמולנו, או להעצים אותו? האם אנו צוחקים צחוק חלול, מזויף, מעליב וחסר משמעות, או צחוק אמיתי וטהור? באחד מספרי החסידות נכתב כי לא רק האוכל צריך להיות כשר, אלא גם הצחוק.

הסטטוס היהודי:  

“ובנוגע לצחוק – הדרך להגיע לשמחה היא שהאדם ישמור על מחשבותיו. לחשוב רק מחשבות שמחות ולא לדבר על דברים המביאים עצבות. להתנהג כאילו הוא מלא שמחה בלבו, להראות תנועות שמחות, אף שאינו חש תחושה כזו בפנימיותו. על ידי התנהגות כזאת – כך יהיה באמת” (ה”צמח צדק”, האדמו”ר השלישי בחסידות חב”ד)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות