חולה במחלה כרונית ולא עצוב. למה?

טור זה נכתב במוצאי שבת קודש, כשבראשי עדיין החוויות מהשבת שחלפה.

היה זה לקראת סוף השבת. הלכתי לשכנים לסעודה שלישית. קצת הקדמתי כתמיד, חיכיתי שיתארגנו, נטלנו ידיים ועלינו לסעוד במרפסת. בירכנו המוציא, אכלנו, שתינו. וכן, סעודה זה לא רק אוכל ושתייה, אלא גם שיחה.

ואם כבר שיחה, איך אפשר היה שלא לדבר שהיום היה א’ דר”ח אלול. האם אמרה לבניה: “אתם יודעים שמחר אתם חוזרים ללמוד בחיידר”.

המילים האלו הזכירו לי מצב בריאותי, ועל כך שמחלתי קיבלה את הקביעה: “מחלה כרונית”. למי שלא הבין, הכוונה שהמחלה תלווה אותי על להודעה חדשה, שכן אין לה תרופה מרפאת, אלא משככים.

וכך עלו לי מחשבות שמעולם לא חשבתי, ולא אמרתי לאף אחד: האם באמת המחלה הכרונית לא תעבור ותלווה אותי לכל חיי? איך אקים בית, לימודים, ישיבה, עבודה?

אך במקום לדמוע על הכל, אחשוב על מה שהכי נוגע אליי כרגע – שמחר יהיה פתיחת ‘הזמן’, ואני את הזמן לא אפתח בזמן, אז רק אתנחם במחשבות על כל ילדיי החיידרים ובני הישיבות עמלי התורה שילכו ללמוד.

אראה אותם מחלון ביתי הולכים להסעות, מחכים לאוטובוסים עם מזוודות ותיקים, בעוד המזוודה והתיק שלי יצאו כבר משימוש! רק לא מזמן פרקתיה, כשהבנתי סופית שלא אזדקק לה בזמן בקרוב, אחרי הדחקה מרובה של חודשים – בתקווה להיות בריא ולחזור במהירות אל ספסל הישיבה.

אך יש רצון ויש מציאות – ולה’ תכניות משלו.

אני אשאר בבית.

אז למה להתאבל על מה שלא טוב? צריך לשמוח במה שטוב!

כולנו רוצחים ופרימיטיביים

בעקבות שהותי הרבה בבית, יוצא לי לעקוב לעיתים קרובות על המתרחש בעולם המדיה והתקשורת, כך שלא יכולתי להתעלם מההסתה חוצת הגבולות בתכנית ‘גב האומה’ בערוץ 10, והכל בשם הסאטירה.

אלא שעם כל הכבוד לסאטירה, גם לה יש גבול. בחסות הכותרת ‘סאטירה’ מרשים לעצמם משתתפי התכנית לומר את מה שהם באמת חושבים: החרדים הינם רוצחים, פרימיטביים, דברי התורה הם שקר ומיושנים, החרדים הם נאצים (“אייכ-לר”,כמו אייכמן לדברי שליין), מדירי נשים, מהווים נטל, חשוכים ועוד.

כל זה היה בפרק אחד. ומה נותר לעשות? כלום. כי זו סאטירה. לכן, כנראה, מותר לומר “להביא לחרדים נשק כדי שהם ייהרגו אחד את השני”, ומותר לצחוק על התורה בביטויים שאין ברצוני להזכירם.

מה הם גבולות הסאטירה וחופש הביטוי? כנראה שאין גבולות, אלא תלוי כלפי מי הדברים המסיתים (“הסאטירים”) מכוונים. לו הדברים היו מופנים כלפי מזרחים למשל, היינו כבר עדים לתוצאות, גם אם זו לא היה ב”סאטירה”, כמו הגינוי הציבורי לדבריהם של קוטלר, גרבוז, וקסמן ועוד.

טול קורה מבת זוגך

ואם כבר מותר להגיד הכל, הייתי רוצה לומר גם משהו, מר שליין.

אם כל כך חשוב לך שבנות ילכו לא צנוע, עם מכנסונים וכו’ ואתה “יורד” על כל כללי ההלכה וטוען ש”זהו ספר שכלליו לא התחדשו מהמאה ה-16, אני חייב להבין איך ייתכן שבת זוגתך, ח”כ מירב מיכאלי הפמיניסטית, האתיאיסטית הידועה, הבזה לכללי הלכה, מתלבשת בדיוק לפי כלליה חצאית עד הברך, חולצה ארוכה סגורה, גרביים, ולבוש שחור (טוב שחור זה לא הלכה)?!

היא, משום מה, אף פעם לא נשאלה בתקשורת האם חזרה בתשובה?

מעניין מה אתה חושב על “הפרימיטיביות” שלה, להתלבש בצניעות.