Haredim 10's Woman of the Year: All the reasons for choosing Abigail Karlinsky

October 16, 2016   

There are single, accidental, sometimes seemingly unimportant acts whose results may change the face of history, bring about transformations in human thinking, and create new social perceptions.

Today, major changes no longer need to be brought about by ships sailing around the world. Sometimes, all it takes is a tap of a keyboard and a post to bring about change in the world we knew until a minute ago. In the past, explains sociologist Prof. Oz Almog, to connect to the wider world, you had to turn on the radio or television and sit down in front of them. Today, everyone is online.

The Facebook network not only connects people from faraway places, but also creates encounters that previously would not have been possible. The encounter is created through shared interests, which bridge gaps. Two people who would never meet in the 'normal' world may suddenly discover that they are interested in a common topic, and they become 'connected' and suddenly mobilized for a cause that is so important to both of them.

And what happens when those years turn into three? Four? A hundred? A hundred thousand? A million? The answer to that can be found in the series of events of the Arab Spring, but also in the resignation of former Knesset member Yinon Magal.

Facebook is a huge platform and mechanism for attracting mutual attention, partly, and actually mainly, because it allows for emotional exposure and public confessions on an unprecedented scale.

This is not always good. To some extent, Facebook posts are similar to reality shows, reinforcing the media psychologism that has become a mass psychosis. In many cases, our personal lives become public property and intimacy is openly violated with our full consent.

Alongside this, like any tool that God has given us, it can be directed into the right channels and turn a destructive phenomenon, at times, into a blessing and social reform.

Even in our world, the ultra-Orthodox.

A clear example of this, if we momentarily move from the abstract theoretical field to the practical, is Abigail Karlinsky and the "Don't Be Silent" association she founded.

•

What did Karlinsky do? She wrote a post in which she poured out what was on her mind. Just like Abigail, millions of people operate in the infinite atmosphere of Facebook. They write what is on their minds, and hope that their friends will respond to them in some way. A like, a heart icon, a smiling smiley, will be nice feedback, a text response is even better, and sharing in general proves a great success.

Just language, for the most part, ends the adventure. A good post attracts dozens, maybe even hundreds of likes, dozens or hundreds of comments, and 48 hours later, the text loses its charm and slowly fades into the trash can of billions of similar texts.

The Overseer. Photo: Yonatan Sindel/Flash90

Even posts that have attracted thousands and tens of thousands of comments and shares are not really remembered after a very long period of four days, for example.

But Abigail Karlinsky's post apparently bothered her no less than the multitudes of readers who chose to respond, and she opened the 'Don't Be Silent' page to receive stories on the subject.

Within a few days, it became clear that her text had led to the exposure of a horrific hornet's nest, in which hundreds of monsters were hiding, and in its shadow hundreds or perhaps thousands of victims who had never shown the dark pit that had resided in their souls since they were children, teenagers, or young men - who were brutally attacked.

Here too, Karlinsky did not stop hammering away, and continued to press the issue, establishing the "Don't Be Silent" association, whose title is: A platform for raising awareness of the vulnerable in the Haredi sector.

The major Haredi websites, including this one, did not stand by and gave the issue prominence and dominance.

In less than a year, the issue of violence against children and women on the ultra-Orthodox street has become a burning issue that everyone is paying attention to. What once found itself hidden under a thick carpet has begun to dominate the headlines.

Dozens of stories began to pile up on editors' desks. And code names like "the abusive supervisor," "the escaped head of the Mossad," "the abuser from the privileged family," and "the lying psychologist" became the talk of the town.

These silent killers, who operated for many years with almost no public criticism or preventive discourse, realized that the rug was starting to fall out from under their feet. The cover-up was over.

And that's why Abigail Karlinsky is our Woman of the Year.

•

• אביגיל מה, בעצם, הוביל אותך לפתוח את 'לא תשתוק'? "פוסט ספונטני בפייסבוק, בלי שום כוונה גדולה, רק לדבר על הנושא, לגעת בו והוא עורר סערה והקפיץ דובים. פתאום אנשים פוסטים ושירים בנושא. והיה לי זרם עצום של פניות בפרטי". • מה גרם לך לכתוב את הפוסט הספונטני הזה? "אין לי שמץ. סתם מחשבה שחלפה לי בראש". • ומה היה שונה בו, לדעתך, ממאות פוסטים קודמים שאנשים ונשים סיפרו על פגיעות ותקיפות? "אני לא חושבת שהיו פוסטים חרדיים כאלה אי פעם. בכל מקרה, משהו בו פגע טוב.אנשים כתבו לי המון. 'וואלה, הפלת לי אסימון'. או: 'לא ישנתי כל הלילה'. ואז כמה ימים כאלה, מאוד טעונים, והתחילו להישמע שתי דעות: דעה אחת של המיעוט דווקא - אמרה ש'די כבר, זה צהוב וחסר תועלת ומעצבן'. מדברת, כמובן, רק על חרדים. "ואז החלטתי שיהיה מקום מיוחד לסיפורים, שרק מי שרוצה לעקוב - יעקב. וזהו. הבנו שזה דבר גדול לפתוח דף כזה, לא חלמנו שזה יהפוך לארגון כל כך משמעותי. תוך כמה ימים מהפתיחה, הגיעו המון פניות לעזרה". The psychologist is lying. Photo: Yonatan Sindel/Flash90 • מה הייתה ההצלחה הכי גדולה שלכם השנה? "תפיסת פוגע, אולי. תושב מודיעין עילית,  פגע בבני ברק בילד בפורים". • איך תפסתם? "אנשים מזהים ופונים אלינו. ואז מתחילה מסכת מאוד קשה, לתאם בין מי שאולי יכול להתלונן ובין המשטרה. יש אנשים שחוששים. במקרה הזה המשטרה הסכימה לעדות טלפונית - והלכה לעצור. הפוגע הודה בחקירה בכמה וכמה מקרים. הוידאו הופץ בקבוצות הוואטסאפ, אבל לא היה קורה כלום לולא התיאום המפרך מול המשטרה. "במקרה אחר למשטרה היה סרט זמן רב, אבל לא היה להם מה לעשות איתו, עד שהגיעה אישה דרכינו וזיהתה". • אני מנסה להבין: איך זה עובד? מה הקושי בתיאום עם המשטרה? "פנה אלינו אדם. מאוד מפוחד. רק אמר את השם ורוצה לברוח. כשאתה רוצה שמישהו יתלונן והוא פוחד על עצמו, או מנקמה או מלשון הרע, אתה צריך לעשות הסברה, גם לו. איזה זכות עצומה יש לו, וגם למשטרה - שיתגמשו, שלא יכריחו אותו להזדהות. "יותר מזה: אנשים מזהים בסרטונים, אבל לא עושים כלום. אף אחד לא יילך לבד למשטרה על זה. אז הם באים אלינו. אנחנו, כמובן, מודים לו, ומסבירים מה המשמעות ומה זה כולל. הנה, למשל, במקרה של הפוגע ממודיעין עלית, האדם שהעיד לא נחשף כלל. הוא לא רשום בשום מקום. "אנחנו מדווחים למשטרה, היא עושה את הבדיקה שלה, עושים התאמות פנים ואמצעי חקירה שונים, אבל האדם שזיהה לא הזדהה כלל. "למה הוא הוא בא אלינו? כי הוא הרגיש שאסור לתת לפוגע הזה להמשיך להסתובב כך חופשי. אבל הוא פחד: מה אם הפוגע יתנקם בו? מה אם יש לו מעמד חשוב בציבור? אנשים חרדים לא רוצים שהשם שלהם בכלל יהיה באיזה תיק. מי מחפש צרות?" • טוב. אז דיברנו על ההצלחה. ומה היה הכישלון או ההחמצה? "מבחינתנו החמצה זה שעדיין לא התמסדנו. אבל זה יקרה בקרוב בעזרת ה'. פשוט היתה הרבה עזרה ראשונה לעשות, והכל על בסיס התנדבותי. הגיע הזמן לביסוס. העסקת עובדים סוציאליים, למשל. • איזה סיפור הכי מטלטל הגיע אליכם לדף. "סיפורים של פגיעה בתוך המשפחה הם הכי קשים. אנחנו לא מפרסמים הכל בכלל. היה זוג שהאישה נפגעה ממישהו במשפחה, וזה הסתבך עד רמה שגם היא וגם בעלה ניסו להתאבד". • מי ערב לכם שהסיפורים שאנשים מפרסמים נכונים? "אף אחד. לכן אנחנו לעולם לא נפרסם שם של פוגע. אבל כן חשוב לנו שהנפגעים יזדההו אצלנו. זה מינימום" • איזו פרשה מכל הפרשות שנחשפו השנה הייתה, לדעתך, הכי מטלטלת. זו שגרמה לציבור להבין ש'עד כאן'. "המשגיח. חד משמעי". Attack on a child in Bnei Brak. Photo: Security camera • מה זה עשה לציבור החרדי? "משבר דתי, אפילו. איך אדם כזה יכול לעשות כך? התערערה קצת ההנחה שאצל צדיקים זה לא קורה. בשילוב עוד כמה פרשיות ברקע, כמו הרב ברלנד והרב איזנשטיין, זה היה הקש ששבר. וזו ההתחלה. אני בטוחה שיהיו עוד קפיצות מדרגה תודעתיות בהמשך, כי יש פוגעים עוד יותר מוכרים בתוכנו". • הפכתם כבר לעמותה? מי חברים בה? מה אתם מנסים לקדם? "כמעט. בקרוב ממש. אנחנו קודם כל חרטנו על דגלנו מודעות. מעבר לכך, יש לנו עבודה שוטפת של סיוע.  החברים הם אני, בת 28 מירושלים, למדתי במעלות בית יעקב וסמינר אופקים; רחלי רושגולד מחסידות גור, בת 29, אחות בשערי צדק, עם הכשרה של ייעוץ בתחום מבר-אילן; צביקי פליישמן, בן 26, חסיד חב"ד, למד בישיבות חב"ד, הסמכה לרבנות, בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה". • בארה"ב פועולות עמותות דומות כבר כמה שנים. יש לכם קשר? כמה מהפוגעים נמלטו מהארץ לחו"ל. וכן להיפך. "כן, יש קשר. אפילו עשינו פרויקטים יחד". • מה, למשל? "משפחה מביתר עילית. קראנו לאנשים לכתוב להם ולהיות להם לקהילה. הם משתייכים לחב"ד ויש בארה''ב ארגון ענק של חב"ד בעניין. עבדנו איתם והשגנו למשפחה ממש ספר של מכתבים מרגשים, והם מצאו חברים חדשים. כל זה נולד מאחר והקהילה המקומית בביתר עלית די נידתה אותם, ואימצה את הפוגע". • מה את, בעצם, עושה בחיים? הרי נשאבת לכל זה בצורה לא מתוכננת. "כיום סטודנטית לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. הייתי בהייטק ועזבתי לפני חצי שנה. 'לא תשתוק' היה בהחלט גורם עיקרי".