When Almog Lizerowitz reported for his first draft at the recruiting office • A moving experience

November 29, 2015   

1. יום שלישי השבוע. יצאתי מביתי ב-6:00 בבוקר כדי להגיע ללשכת הגיוס ברחוב רש"י בירושלים, על מנת לקבל דיחוי של תלמיד ישיבה. בהחלט לא הייתה מזיקה התחשבות בשעה, נוכח העובדה שאני מגיע מעיר אחרת. מה כבר יכול להיות, חשבתי בדרכי. אולי קצת יחס לא נחמד. אז הייתי עדיין אופטימי. אלא שחוויה כה רעה כפי שחוויתי נראה לי שלא אשכח עוד זמן רב. הגעתי לפני השעה 7:00 והתייצבתי ליד הלשכה. בשער אמרו שלא מכניסים, עד שכולם מגיעים ב-7:30. המתנתי בקור המקפיא של ירושלים במשך חצי שעה. עם שיעול עז, צינון וחבילת טישו צמודה. החום שוב התחיל לעלות. המתנתי עם כל שאר המתייצבים על ספסל ירוק, ליד הגדר, עד שהגיעה השעה לה חיכיתי, כדי לברוח מהקור. לא שבפנים היה חימום (או שאני רעדתי מקור בגלל החום שלי). הגשתי לש"ג את תעודת הזהות וצו ההתייצבות. צעדתי על רמפת הברזל, עד לדלת הפלדלת הפגומה - ונכנסתי.

•

"תמתין", אמרה לי פקידת הקבלה. "יקראו לך". אכן קראו לי, הדביקו ברקוד על תעודת הזהות ועליתי. "כבר יקראו לך", אמרה שוב פקידה. התעקשתי לשאול: "עבור מה קוראים לי?" לבסוף היא ענתה: "לתיאום". בינתיים, תוך שאני ממתין יחד עם עוד בני נוער בני גילי, משכתי את תשומת הלב. זה התחיל כבר בדלפק הקבלה, כאשר הפקידה אמרה: "שלא תדביק אותי!" הסברתי לה שהשיעול הכרוני שלי אינו מדבק (אולי אם הייתי אומר שמדבק, היו מסלקים אותי וחוסכים לי את החוויה הרעה שחוויתי). בקומה למעלה לא היה יותר טוב. חיילים שיצאו מהחדרים בבהלה, אמרו: "מי זה משתעל ככה?" "אני", השבתי. חיילות עלו במדרגות ואמרו: "אתה רוצה להדביק פה את כולנו?" "זה כרוני", אמרתי בקול רם. הן המשיכו בדרכן. כמה מפתיע המשפט 'אל תדביק אותנו'. כאילו אין ספק שזה מדבק. פעם הייתי נעלב, היום אני כבר מסנן. 2. הגיע תורי להיכנס לפקידת תיאום. היא שאלה אותי שאלות ללא סוף: כמה חדרים יש בבית, כמה נפשות, במה ההורים עובדים, בני כמה שניהם, היכן נולדו, איזו אזרחות יש לך, האם שהית בחו"ל? היו עוד שאלות רבות, שגרמו לי לפתח תיאוריה שבשיבוצים משבצים לפי מעמד סוציו- אקונומי. כמובן שלפני הכל, החיילת לא יכלה להתעלם משיעולי. היא ביקשה שאסביר לה. היא הבינה שאני חולה-כרוני, אך מצד שני ראתה שיש לי טופס שאני תלמיד ישיבה. בזמן שכולם עוברים את התיאום בתוך דקות, במקרה שלי החיילת ששאלה את פרטי, הלכה וחזרה פעמים רבות, וכל פעם שאלה משהו אחר. כך יצא שישבתי אצלה זמן המתנה ממושך מן הרגיל (ממש כמו במוקדי שירות הלקוחות.) אחרי שהסתיימו בירוריה הממושכים, בזמן שאני ממתין מצונן עם חבילת טישו וחום, ורק רוצה ללכת - הרי בני ישיבה מקבלים דיחוי על המקום - אמרה הפקידה: "קח את כל המסמכים ובוא איתי". בשעה טובה, חשבתי לעצמי. הייתי יותר מדי אופטימי, תמים יותר נכון. צעדנו עד שהורתה: "שב כאן" - ונעלמה. לא הבנתי מדוע אני מחכה, עד שנכנסתי לחדר ללא דלת. החיילת ביקשה לראות טפסים רפואיים, וראתה גם טופס המצהיר על כך שאני בן ישיבה. "מה אתה מחפש פה אם אתה בן-ישיבה? אינך צריך לעשות את כל הפרוצדורות, אתה אמור לקבל דיחוי על המקום, למה אתה פה?" "אמרו לי לחכות כאן", אמרתי. "אני לא מבינה מה הולך כאן", קראה למפקד לבוש ג'ינס." הוא בן ישיבה, למה הוא פה?" המפקד השיב לה: "הוא לא בן ישיבה". שאלתי בקול תקיף: "מה זאת אומרת, אני לא בן ישיבה? יש לי הצהרה!" המפקד: "זו ישיבה לא מוכרת, אתה מתגייס כמו כולם". המשכתי להתעקש שזו ישיבה מוכרת. • התקשרתי אל אחד מהר"מים בישיבה. הוא אמר לי שזה תרגיל. "אין מה לעשות, תתעקש, תעמוד על דברייך. קח את כל היום", אמר. הבנתי שבאמת אין לי ברירה. לא הרגשתי טוב, אבל ניגשתי אל המפקד והתווכחתי איתו. ואז הוא אמר לי: "תעלה למעלה, הם קובעים". גררתי את עצמי במדרגות. חיילת יצאה לקראתי, ככל הנראה האחראית. "מה אתה רוצה?" שאלה. הראתי לה את ההצהרה מהישיבה, ואמרתי: "מגיע לי דיחוי". גם היא השיבה: "זו ישיבה לא מוכרת!" לא הרפיתי. ואז היא המציאה דבר חדש: "זאת לא ישיבה חרדית, זאת ישיבה דתית-לאומית-ציונית". לא פחות ולא יותר. שקר במצח נחושה. הדגשתי לה שוב: "רשום כאן חרדי". היא הטיחה: " כולם בישיבה אצלכם מתגייסים". השבתי: "תגידי, את לא מתביישת לשקר? 95% מכאן הולכים לישיבה גבוהה". היא הכחישה. "אין מה לעשות, זה העובדות", אמרה. בינתיים חיילת אחרת אמרה: "אתה יכול לבחור או זה או זה". כלומר, אתה חולה - תוציא פטור רפואי או בן ישיבה. אי אפשר לנסות גם וגם. בעוד השנייה ממשיכה להדגיש: "אתה לא בן ישיבה. לא יעזור לך!" 3. ירדתי למטה "להתייעץ עם אימי", שהמתינה כל העת בחוץ, כיצד לנהוג. הש"ג אמר שהוא מצטער, אבל אסור לו להכניס הורים. כמה מפתיע. עליתי חזרה מהש.ג. "תקשיבי", אמרתי למפקדת. "ביררתי והכל מוכר. דברי רגע עם מישהו מהישיבה". היא סירבה. ואז ניסתה תרגיל: תן לי שמות של שלושה בנים מהישיבה שקיבלו דיחוי? השבתי לה: "איך אתן לך שמות מהכיתה שלי, אם אני הראשון מהכיתה שהגיע לכאן? את משחקת משחקים!" בסוף הצעתי 'דיל': אני אשים את השיחה עם אחראי מהישיבה על רמקול, כך לא את תדברי. אני אדבר ואת תשמעי. היא הקשיבה. היא שמעה כל מה שסיפרתי, הראיתי וטחנתי לכל אחד מקומה לקומה, מקיר לקיר, במשך שעתיים. ואז אמרה: אתה תעשה את כל תהליכי הצו-ראשון, כמו כל חילוני או דתי-לאומי, ואם תירשם לישיבה גבוהה ניתן לך דיחוי. בסדר? אמרתי, בסדר. הרי רק רציתי לצאת משם, לגמור עם זה כמה שיותר מהר, ולחזור הביתה למיטה. אפילו לא אכלתי ושתיתי כלום מהבוקר, מלבד חייל וחיילת נחמדים שראו את מצבי והביאו לי כוס מים.

•

כעת טרטרו אותי מבדיקה לבדיקה, אבל לפחות היה נראה שעליתי על מסלול נורמלי. אחרי בדיקות רבות, כשבכל תחנה נבהלו מהשיעול שלי ("כמה זמן יש לך את זה?", "זה מדבק?) הגעתי לרופא הצבאי. הוא היה ער למצבי ועל כמה שזה פוגע בניהול אורח חיים תקין. הוא שאל מדוע אין לי טופס רפואי. השבתי: הייתם אמורים לשלוח לי טופס בנוסף לצו, אך לא נשלח. הרופא: "לפני הכל, אין אופציה לבחור דיחוי בגלל שאתה לומד בישיבה או פטור רפואי. קודם כל צריך לראות אם אתה בכלל כשיר". As if they don't see that I'm not qualified... I showed the doctor a selection of my medical records, but that, of course, didn't satisfy him. He wants everything in one letter, and to ask the family doctor more questions, as well as to have a consultation about further tests. At this point they also wanted me to take tests. I went up to the commander again, who apologized and said: She investigated the issue in depth and I am right. This is a familiar meeting. Thank you very much, really. After all the fuss. I told her: I can't take the tests today. I don't feel well, I have a fever, I haven't eaten. She took pity on me and postponed my order for another month. 4. And these are my conclusions from that day: A. No matter where I go, people will always be scared of coughing. People don't have a way of thinking about unconventional things. They will always associate it with the most common thing, like pneumonia. B. All the upheaval that was caused to me, and therefore tests and a medical process were forced on me, unlike a regular yeshiva student, is solely for one reason: because I am from a Haredi high school yeshiva. I am doing a full matriculation exam and in the yeshiva where I study, the boys are at a high level, as can be seen from the grades. That is, the army wants to convince us to enlist because we can be more effective. C. The military and its medical committees are like National Insurance. They are sure that everyone who comes in makes up everything. Just as National Insurance does not easily release a disability, so the military does not easily release an exemption. They will make you die and harass you from committee to committee, and from doctor to doctor - until you receive what you deserve by law. D. Always fight for what is due. And I have a long war ahead of me, it seems. They didn't even issue me a profile that they issue on the spot until I go to more doctors. I will fight and do everything. I will not be broken by torture. E. I would recommend that the IDF provide courteous service with a smile and explanation. F. In the end, you can always reach an even keel with anyone, you have to speak firmly and respectfully. I have to go back there in a month. This time I will be skilled against tricks.