What I learned about the Mourners of Zion from Yael Dayan

July 26, 2015   

So why write a column about consoling the bereaved? Recently, following several consolations of the bereaved, not about us, I had a few reflections, thoughts about the comforting side and the deceased side, but I was afraid to publish them. What kind of topic is this for a column? People will open the newspaper on Shabbat and this is what they will see in their faces? Seven? אבל נראה לי שהתאריך שבו מתפרסם הטור הזה, שבת שהיא-היא תשעה באב, אולי מתאים לעיסוק בהלכות אבלות. זאת אומרת, לא הלכות אלא כל מה שמסביב. התנהלות, נורמות, נימוס. אז הנה כמה הרהורי פוסט-שבעה, דברים שחשבתי עליהם בחדר המדרגות, ביציאה. רק בשמחות בעזרת השם.

To talk about the deceased

לפני כשנה הגעתי לניחום אבלים בקיבוץ. אני לא יודע אם זה מנהג המקום או סתם יוזמה של המשפחה, אבל בחצר, ליד הכניסה לבית האבלים, נתלה בריסטול גדול ועליו עשרות תמונות מחייו של המנוח, מילדותו באירופה ועד הטרקטור והרפת. בהתחלה זה נראה לי מוזר. מה זה, אנחנו בתערוכה בבית התפוצות? אבל אז שמתי לב שהמיצג הזה גרם לכולם לדבר על הדבר עצמו – על הנפטר, על מעשיו, על מורשתו, לא רק על “מצאתם בקלות את הכתובת?” ושאר השאלות ששואלים בשבעה. אנחנו בדור שבו צריך המחשות ויזואליות, כנראה, ותמונות של הנפטר בהחלט גורמות לאנשים להתרכז בעיקר, כלומר בנפטר. And believe me, anyone who comes to the Shiv is ready, and even wants, to hear about the man. Yes, yes, about the certificate and how he obtained it and where they lived at the beginning and what happened at the end, and also in the middle. The mourners may be ashamed to chat and fear being ridiculed, but if the comforters left their home and traveled and even found the house, isn't it worth talking about something meaningful?

Bring a Sephardic rabbi

אנחנו אחרי שלושה שבועות שהדגישו הרבה הבדלים הלכתיים בין ספרדים לאשכנזים, אבל ההבדל האמיתי הוא לא כביסות ולא אכילת בשר, ההבדל האמיתי הוא בדרשה שבין מנחה לערבית. שם, בדקות האלה, צריך להביא לכל שבעה בישראל רב ספרדי ולהתחיל לתת בראש. יש משהו בדרשות הקסומות האלה שגם מרגיע את הקהל וגם מעורר אותו, גם מצחיק וגם מחזק. אני זוכר את הרב שלמה עמאר נכנס לסלונה של משפחה אבלה במרכז הארץ. כל הנוכחים שם הכירו את הנפטר יותר ממנו, כנראה, אבל כשהוא הגיע זה הפך מסמול טוק ל”מעמד”: הוא אמר בשקט ובנועם סדרה של פסוקים ומדרשים, מהתנ”ך ועד ספר הזוהר, ויכולת פשוט להרגיש בחלל הסלון איך מונחים מופשטים כמו גן עדן ועליית נשמה ומנוחה נכונה תחת כנפי השכינה – הופכים למוחשיים, למשהו שקורה כאן ועכשיו. השבוע, באזכרה העצובה לדניאלי זוננפלד, בחורה צעירה שנהרגה בתאונת דרכים, ראיתי את זה שוב קורה לנגד עיניי. דברי תנחומים שיוצאים מהלב ונכנסים אל הלב, לא רק של האבלים אלא של כל הקהל. זה היה כשהרב זמיר כהן מארגון ‘הידברות’ ניגש למיקרופון ואמר את הדברים הבאים: "רובנו חושבים שאנחנו הגוף שלנו. האדם מסתכל בראי ואומר לעצמו: זה אני. אבל האר”י ז”ל מזכיר לנו שהגוף הוא רק לבוש, והאדם האמיתי זה מה שנמצא בפנים, הנשמה. כשרואים בגד הולך ברחוב מבינים שהבגד לא הולך בעצמו, אלא יש אדם בפנים. אף אחד לא יחזיק את הבגד שלו ויגיד: זה אני. כך גם האדם עצמו: כשרואים גוף הולך, הנשמה שבפנים היא שהולכת והגוף הוא לבוש. במילים אחרות, אם היינו בהלוויה, וראינו שקברו אדם יקר לנו, זה כואב, זה עצוב, זה נורא, אבל את מי קברנו? לא את האדם אלא את הלבוש, את הגוף, את הבגד שליווה את האדם כל החיים. מאז שראיתי את המשל שמביא הרב טיקוצ’ינסקי בספר ‘גשר החיים’ אני משתדל לפרסם אותו. וזה המשל: בואו נדמיין תאומים שעוד לא נולדו, יושבים ברחם האם ומשוחחים. אחד פונה לשני ואומר: יום יבוא ונצא מכאן החוצה. אחיו מזדעזע ואומר: חלילה, הרי ניפול לתהום נתרסק ונמות, כי בחוץ אין כלום. השני אומר: אל תילחץ, יש בחוץ עולם עם מיליארדי בני אדם, נצא אליהם ושם נאכל מהפה וננשום מהאף ונלך ברגליים, לא כמו עכשיו, כשאנחנו כאן, מחוברים לטבור. כך הם מתווכחים במשך תשעה חודשים. זה אומר: יש חיים אחרי ההיריון, וזה אומר: מי שיוצא מכאן מתרסק ומת. מגיעה שעת הלידה, והאח שנקרא לו ‘האח המאמין’, נולד ראשון. ועכשיו, מה יגיד האח שנשאר ברחם? הרי לפי הבנתו אחיו שהוא אוהב, זה שחי איתו תקופה ארוכה, יצא החוצה ומת. אז הוא יתחיל להתאבל עליו, לבכות. אבל מה באמת קורה בחדר הלידה? שם יש שמחה גדולה כי נולד תינוק חדש. אומר הרב טיקוצ’ינסקי: כשמדברים על העולם הבא קשה לנו לעכל, הרי קברנו אדם שהכרנו, ישבנו ושמחנו איתו ביחד ועכשיו אין קשר, אבל האמת היא שהמוות הוא סוג של לידה מחדש. פעם אחת התינוק נולד מרחם אמו, ובפעם השנייה האדם משיל את המעטפת שנקראת גוף ונולד לתוך העולם הרוחני, שם הוא מקבל את שכרו על התורה והמצוות והמעשים הטובים שעשה בעולם הזה”.

Tact

ויש גם יציאות באין כניסה. אני זוכר איך משפחה לא דתית, אשכנזית ומופנמת, ישבה שבעה בהרצליה, כשאל הסלון פרץ דרשן מטעם עצמו. "מוריי ורבותיי, כמה מילים לעילוי נשמת המרוחמת", הוא התחיל לזעוק שם, בטוח שהוא מקרב ברגע זה את ישראל אל אביהם שבשמיים, בעוד שרוב הנוכחים רצו שהוא יקרב את עצמו אל הדלת. אם תמיד צריך לא לומר דבר שאינו נשמע, בשבעה על אחת כמה וכמה. יש למשל ז’אנר של מנחמים שמגיע לאבלים כמו נציגים של סוכנות לביטוח חיים. מה היה לו? הוא סבל? איפה כאב? מה הרופאים אמרו? מתי גילו את זה? חלק ממש יורדים לרזולוציות של מדדי בדיקות דם. בסדר, אני מבין שזה מגיע מתוך מבוכה ומתוך רצון למלא את האוויר במלל כלשהו, אבל בכל זאת. פעם, אצל משפחה שישבה שבעה על בן צעיר שנפטר ממחלה נדירה, שמעתי במו אוזניי מישהו ששואל, יותר מפעם אחת: “תגידו, זה גנטי?”. רגע, למה הוא רומז כאן בעצם? שכל המשפחה בסיכון? ותגידו, חוסר טאקט הוא עניין גנטי?

Stick to tradition

לפני כשנה נפטר הבמאי והשחקן אסי דיין. יצא לי לעבוד עם בנו ליאור, ואפילו לארח אותו לשבת בבית הוריי, זמן קצר לפני שאביו נפטר. הוא בחור מוכשר, מבולבל ומתוק, שהקסים את כל משפחתי המורחבת. לכן מצאנו את עצמנו, אשתי ואני ואבי ואמי, יוצאים לרמת אביב כדי לנחם את משפחת דיין שישבה שבעה בביתה של רות דיין (אמא של אסי, אלמנתו של משה דיין). כשנכנסנו לסלון הבית, ישבו שם האישים הבאים: בעלת הבית רות, אחותה ראומה ויצמן, רן כהן ממרצ, גברי בנאי מהגשש החיוור ויעל דיין, אחותו של המנוח. בקיצור, רק גרבוז היה חסר. נוכח הפורום הזה שקלתי להכניס את הציציות פנימה גם בבית האבלים ולא רק בבית הקברות. חתכתי מיד הצדה, אל המרפסת שבה ישב ליאור ידידי, אבל כשסיימנו את הביקור שוב עברנו דרך הסלון, כדי לצאת החוצה. אני לא תכננתי להתעכב שם, אלא שאבא שלי חשב אחרת. הוא נעמד מול האבלים, עבר אחד אחד, והטעים מילה אחרי מילה: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". נגררתי אחריו מפודח, ומלמלתי בחיוך נבוך: "כנ”ל, כנ”ל". ואז שמעתי קול עמוק, קול ששמעתי תמיד ברדיו כשהייתי ילד, אומר דברים נגד כל מה שאני מאמין בו: "רגע, וזה בסדר מבחינה הלכתית שאתה רק אומר ‘כנ"ל’ ולא את כל הטקסט?" זו הייתה יעל דיין, והיא העירה לי, בצדק מוחלט, שבעצם חיפפתי. "תגיד, תגיד את כל המילים האלה", היא אמרה ואז השתתקה, כאילו מחכה. "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד", אמרתי לאט ובביטחון, חושב לעצמי תוך כדי איזה טמבל אני, ולמה חשבתי לנהוג אחרת ולמה התביישתי, ולמה העליתי על דעתי שיש איחול מוצלח יותר לומר, רק כי האבלה היא אייקון שמאל חילוני. "הרב לאו היה כאן אתמול", היא הוסיפה, "הוא אמר לנו את המילים שאמרת עכשיו, ואמר גם פסוק מאוד יפה על נחמה". כאן היא ציטטה כמה מילים מהן הבנתי שהפסוק הוא "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם", והיא המשיכה: "כשחולה או פצוע בא לרופא, הוא יכול לחבוש את הפציעה, לתת תרופה למחלה, אבל את הצער הכולל שנגרם כתוצאה מהפציעה אין לו יכולת לרפא. אלוקים, אמר הרב לאו, מלבד זאת שהוא רופא לשבורי לב, הוא גם ‘מחבש לעצבותם’. רק הוא יכול גם לנחם". בדרך החוצה, בדיוק כשהגיעו בני השבט אתגר קרת ויהונתן גפן, חשבתי לעצמי שלמדתי משהו חדש על אבלי ציון, ירושלים ורמת אביב. • The column is published in the newspaper on Sheva.