And these are the results of the truth • Sivan Rahav Meir's column

March 14, 2015   

 We are a country with an attention deficit disorder. Topic followed topic in this election, and all at record volume. The topic didn't change every day here, but several times a day. The pace won the attention. If both Eli Ohana and Barack Obama are headlines — what is the difference between them? The important and the marginal have mixed up, and the high and the low. It seemed that there was no difference between the corruption investigation in Yisrael Beitenu and the Likud video with the Hamasnik. הכל "שערורייה", הכל "פרשה", הכל מסעיר, אבל לכמה רגעים בלבד, עד לסערה הבאה. תזכרו רגע כמה אמוציות עוררו בנו הנושאים הבאים, וכמה מהר הם התנדפו: דו"ח מבקר המדינה. העימות בין המתמודדים. מושיק גלאמין. יאיר גרבוז. הנאום בקונגרס. פרס ישראל לספרות. קלטת הרב עובדיה יוסף. נתניהו בשוק מחנה יהודה. הבקבוקים הממוחזרים. ארגון וי־15 . כשסף הריגוש כה גבוה, הכל נבלע חיש קל במעמקי הפיד, לטובת ה"שתפו" החדש. בתוך כל הבלגן הזה, גם סרטוני הישראלי המכוער נראים כמו סרטוני בחירות. עם זיכרון ציבורי כל כך קצר, מה הפלא שלפיד מדבר בכנסים שלו על הישגים שלא היו? לפני שבועיים פגשתי ח"כ של "יהדות התורה" והחמאתי על כך שלפחות הם חוסכים מאיתנו גימיקים. "כן", הוא אמר, "אנחנו מפלגה אידיאולוגית, חברתית, חרדית, עם קול צלול, מי צריך שטיקים כאלה?". כעבור יומיים החלה גם מפלגתו להפגיז בסרטונים משעשעים משלה.  התקשורת עצמה הפכה לנושא. בעבר היא רק סיפקה מועמדים. בפעם הקודמת עברו מהעיתונות לכנסת יאיר לפיד, עפר שלח, מיקי רוזנטל ומרב מיכאלי, והפעם אלה שרון גל, זוהיר בהלול וינון מגל. אבל אט־אט הנושא המרכזי הפך לתקשורת. היא לא מדווחת על דברים, היא הדבר עצמו. האם היא שמאלנית או ימנית? אובייקטיבית או בעלת אג'נדה? נתניהו לא מציג את עצמו כמתמודד מול בוז'י, אלא מול התקשורת. הרבה פוליטיקאים באו הפעם לאולפנים, מראש, כדי לריב עם המראיין (ואז להעלות את הסרטון מהר לפייסבוק). בניגוד לתפיסה שהכל קורה ברשת, התברר שהתקשורת הממוסדת עדיין כאן.  גם היהדות והציונות עדיין כאן. לא סתם מפלגת השמאל קראה לעצמה "המחנה הציוני" ומפלגת הימין "הבית היהודי". בלי ציניות, אלה מותגים ששווים הרבה. יהדות וציונות הן דברים שרוב הציבור הישראלי רוצה להזדהות עימם, בימין ובשמאל. משעשע היה לעקוב אחרי התלונות ההדדיות של המפלגות: הבית היהודי עתרה נגד השימוש בשם המחנה הציוני בטענה כי מדובר במפלגה אנטי־ציונית. בתגובה הוגשה עתירה משמאל לפיה הבית היהודי קיצונית ואינה מייצג את ערכי היהדות האמיתיים. ומי שישב ודן בעתירות האלה, וכמובן גם דחה אותן, הוא השופט הערב-ישראלי סלים ג'ובראן.  Youth is alert. Contrary to what is often said about it, Israeli youth were very interested in the elections. Most of the headlines came from high school panels. Most of the interesting events took place before the eyes of captivated teenagers. One candidate who moved between high schools told me that the sound he will remember from this race is the sound of the school bell.  שכחנו שזו זכות להצביע. השבוע פגשתי את חברי המפלגה הגדולה בישראל — הלא מצביעים. הם יותר מ־30 אחוז מהאוכלוסייה. אם יקימו מפלגה הם יוכלו להקים ממשלה, אבל הם לא באים לקלפי. ביום שלישי בערב הנשיא ריבלין זימן אליו קבוצה כזאת, כדי לשכנע שכל קול קובע. כשיצאתי מבית הנשיא, נזכרתי בטקסט שהובא כאן גם ערב הבחירות הקודמות. משפחת אלפרט שלחה לי אז את יומנו של הסבא, משה יקותיאל אלפרט, חרדי מהיישוב הישן של ירושלים, שהיה ה"מוכתר" של כמה שכונות לפני קום המדינה. השנה היומן יצא לאור כספר, "יומנו של מוכתר בירושלים" בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן. אלפרט מתאר שם את הבחירות הראשונות לכנסת בשנת 49'. הנה הקטע, שמזכיר כמה זה לא מובן מאליו ללכת ביום שלישי הקרוב להצביע, במדינה יהודית ודמוקרטית בת 67 : "בשעה 05:35 , בבוקר השכם, קמתי אני ואשתי ואחי ר' שמעון לייב, וגיסי ר' נתנאל סלדובין ובני דב. אחרי ששתינו קפה, הלבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה. כי זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו. כי אחרי שנות אלפיים שנה גלות או יותר, ואפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית, וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. בני דב הלך מהבית בשעה 05:45 , והלך כאשר הלך, כי הוא אוהד גדול לרשימת האצ"ל, ולא בא כל היום וכל הלילה . "ואני ואשתי וגיסי הלכנו לקלפי באזור רחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה וכל הדרך הלכתי כמו בשמחת תורה בהקפות עם ספר תורה, כי הפנקס זהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיה לי. השמש הביא את תיבת הקלפי, והיו"ר קרא אותי ואמר 'והדרת פני זקן', ואמר לי שהיות ואני איש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים. ברטט של קדושה ובחרדת קודש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי, וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי. וסגן היו"ר רשם את שמי בנייר, ונתן לי את מספר אחת. מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר השני, ששם היו מונחים כל הפתקאות מכל הרשימות . "וביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ב', רשימת האיחוד־הדתי, ושמתי אותה לתוך המעטפה שקבלתי אותה מידי היו"ר. ונכנסתי שוב לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו הרגע שלא זכו האבא שלי, ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע קדושה וטהרה כזו. אשרי לי ואשרי חלקי. בירכתי ברכת 'שהחיינו', ושמתי את המעטפה בתיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן ויתר חברי הוועדה ויצאתי משם. חיכיתי במסדרון לאשתי כי הייתה השנייה, ואחריה אחי מספר שלוש, ואחריו גיסי נתנאל סלדובין מספר ארבע, ובשעה 06:28 שבנו הביתה, והלכתי להתפלל. יום חג גדול".

Jewish status: 

 ""It is a bad sign for a party if it thinks that only with it is the source of life of all wisdom and all honesty, and that everything else is vanity and evil spirit" (Rabbi Avraham Yitzhak Hacohen Kook) • The column is published in Yedioth Ahronoth