פעם והיום: על קורע לב, זעזוע, הלם בקהילה, ועין לא תישאר יבשה
אינכם אוהבים להתרפק על ברכי הנוסטלגיה? ישנם רבים כמותכם!
ובכל זאת, אולי רק עוד הפעם? בואו נתרפק על ברכי הימים של פעם, כי אמנם אמרו לנו: “רבותי, ההיסטוריה חוזרת”, אבל זה ממש לא נראה בכיוון.
הנה, ראו 4 דוגמאות לכך.
אם יש לכם נוספות, נשמח להתעדכן.
1.
פעם כתבו בעיתונות ובאמצעי התקשורת על מקרה שארע. המקרה היה מזעזע בפני עצמו וכל אחד בחר איך להזדעזע, עד כמה להזדעזע, והזיל את כמות דמעותיו מתוך נהמת ליבו.
אני זוכרת, שככתבת עיתונות, אחד הכללים שהנחו אותי היה: “אל תאמר לאדם שיזדעזע – כתוב את הכתבה באופן כזה שהוא יבין שהדבר נוראי”.
כיום, מילות הכותרת של הידיעות, הכתבות, הטורים והפוסטים הן: קורע לב, זעזוע אמיתי, מראה זוועתי, הלם בקהילה, עין לא תישאר יבשה.
אחרי כל ההקדמות הללו העין כבר כן יבשה, היא מתקשה להוזיל דמעה, כי אחרים עשו זאת במקומה, כי אחרים נטלו ממנה את חיותה, נטלו ממנה את הבחירה המינימלית של כל קורא: איך להצטער על מה שקרה, איך להכיל את הדבר בתוך תוכו, ואיך לקונן על פי מידותיו.
מה שנקרא: “התקדמות רגשית”. או שלא?
2.
פעם, כשכתבו בעיתונות הכללית ידיעה, והדגישו את המילים: “חרדי גנב!” או “חרדי פשע!” קמו מיד אנשים מתוך הציבור החרדי, המדובר, והרעישו עולמות: “חוצפה ועזות מצח לכתוב: ‘חרדי גנב!’ האם אין גנבים אחרים עלי אדמות? ולמה כשחילוני גונב לא כותבים: ‘חילוני גנב?'”
כיום, אנחנו בעצמנו דואגים להדגיש את המילים: “אדם חרדי נתפס כשהוא…” או: “חמישה בחורים בני ישיבה גרמו לפציעתו של שוטר”. “תושב מודיעין עלית, חרדי, חשוד ב…”
מה שנקרא: “התקדמות ופתיחות הכרחיות לחיים”. או אולי: יורים לעצמנו ברגל?
3.
פעם, הזדעזענו בכל נפשנו מקצה קוצה של אנטישמיות, ממשפט מעליב של גוי כלפי יהודי, מיריקה של גוי לעומת יהודי, מהליכה לצד השני של הכביש, כדי שלא לעבור מול יהודי.
כל התנהגות בוטה זעזעה אותנו. כתבנו עליה בעיתונות, שוחחנו אודותיה ברחובות.
כיום, כשאנו בעצמנו, משליכים חפצים על חברים שלנו מישיבתנו, יורקים לכוון מישהו שאינו בן לווייתנו, מתיזים גז מדמיע במריבותינו, מדברים בלי סוף לשון הרע אלו נגד אלו – כבר לא מזעזע אותנו אם גוי ירמוס חפץ של יהודי, או ינתץ מצבה של יהודי בבית קברות.
אם אנו הגענו לדרגה של שפלות רוח כזו, מה נדרוש משונאנו ומאויבינו?
מה שנקרא: “מחלוקת אלימה פרי תקופתנו”. או אולי: כהו חושינו?
4.
פעם, היה די בכך שמישהו יחלה, או יפטר מן העולם בשביל לזעזע את אמות הסיפים.
היום, אם לא ישלח הגוסס את אשתו הנכה, שתבכה מול פני האומה, ואת ילדיו שיסבירו במתק שפתיהם התינוקיות, שאין אוכל בבית – איש לא יעזור.
כדי לרחם באמת על בן אדם, הוא לא אמור רק למות, הוא צריך למות במוות מקורי ובלתי נתפס.
בשריפה שנגרמה מגפרור שהשליך השכן, שהדליק את הסיגריה, שגנב מהפועל הערבי.
או בתאונה שבה נשאר תינוק רך לבדו בעולם, ללא אביו ואמו, כשגם דודו נפטר שנה קודם לכן וגם ודודתו נכה ואינה יכולה לגדלו.
סתם מוות פשוט, כאילו לא מעניין אף אחד מאתנו. צריכים לקשט אותו בקישוטים ציוריים, אחרת הוא יעבור ביעף.
מה שנקרא: למודי אסונות אנו. או אולי: אבוי לנו, מה ארע לנו?
•
אני מנסה לנחם את עצמי בנחמה:
אם היום מגיבים אחרת, מדברים אחרת, מבינים אחרת – אז כנראה גם מרגישים אחרת.
ומיד אני עונה לעצמי: או שלא!
תגובות
אין תגובות