•
פעם, כשרצינו לתאר איך זה להשתתף בלוויה קורעת-לב, היינו מתארים את הלוויה במשפט כמו: "לא נותרה עין יבשה!", "קולות של בכי נישאו ברמה!", "כל הקהל געה בבכייה!" היום כולנו גואים בבכייה כל יום, כל היום, כל הזמן. איננו זקוקים ללוייה כדי לבכות, איננו צריכים הספד כדי לייבב, איננו צריכים מישהו שיעורר אותנו וידאג לתזכורת עבורנו. והמשפטים הקיימים בשפה העברית ובכלל, אינם מסוגלים לתאר את מה שאנחנו מרגישים: ברור שכל הקהל גאה בבכי, איך לא? ודאי שעין לא יבשה, כי אין עין כזו בעם ישראל, העם היחידי שכל אבדה בו היא אבדה של קהל העם.•
פעם, כשרצינו להסביר כמה האבדה נוראה, היינו מציינים: "אב צעיר לתינוק רך!", "אב לעשרה", "איבד שניים מבניו", "איבדה את בנה היחיד"! היום כל אבדה היא אבדת עולם ומלואו. כבר אין בית שלא נוגע במת, גם אם לא בתוכו פנימה, אז במעגל הרחב יותר. ככה זה כשהאבדות הן דבר יום ביומו. ושום מילה ומשפט שמנסים לעשות בו שימוש לרגישנו, כבר לא מסוגל יותר לעשות את פעולתו. כי הצער עמוק מיני ים, והאבל רחוק שנות דור מהמשפטים שהיינו רגילים אליהם בימים ההם.•
פעם, כשבאנו לנחם את משפחת הנופל/ הנרצח/ המת - היינו מנחמים במילים הרגילות, ומתנחמים בהן: 'שיבולע המוות לנצח', 'המקום ינחם אתכם ולא תוסיפו לדאווה עוד', 'בנחמת ציון תנוחמו'. היינו חושבים על כל מילה ורואים איך היושב שבעה מקשיב, שומע ומתנחם. היום שום מילת נחמה אינה מספקת. מעבר לחלון מתדפק האבל הנוסף ואין לנו הבטחה אלוקית שזה יהיה המת האחרון. 'שגרת מלחמה' קוראים למצב הקשה הזה. 'שגרת מוות', כי עלה המוות בחלוננו. ובתוך כל זה נראה כי אין נחמה.•
ובכל זאת, אנו לק-ה וליבנו לק-ה, על אף שעיר האלוקים מדממת עד עפר. על אף הכול, ראו אותנו, את כולנו, מרימים ראשינו מתוך האדמה החרוכה, מנגבים דמעותינו ביד רטובה, בולעים רוקנו בתקווה ובאמונה, ועונים בקול של אומה יהודית צרופה: "ואף על פי שיתמהמה אחכה לו, כי בוא יבוא!" וברגע קט הופכת יבבתנו לכוח שבידנו, ואנחנו ממשיכים לגדל את צאצאינו, להיות חיוביים לבני עמנו, לדאוג ולטפל בכל מי שצריך את עזרתנו ולהתפלל בכל רגע לה' אלוקינו, שיעשה מה שרק הוא יכול לעשות ולא כוחנו ומבצרנו.
הצטרפו לדף הפייסבוק של חרדים 10 >>
הצטרפו לדף X של חרדים 10 >>
רוצים עוד נייעס, סרטונים וסיפורים? הצטרפו לערוץ הוואטסאפ של חרדים 10 >>
