לפעמים צריך להצמיד אותנו חזק חזק אל הקיר, כדי שנודה באמת
לפעמים צריך להצמיד אותנו חזק חזק לקיר, כדי שנודה באמת.
האקדמיה לחרדים: זו הסיבה שכולם נוהרים ללמוד תואר יוקרתי מהבית
זה מה שנראה לי שקורה כרגע.
ראש השנה מתקרב. ימי הסליחות והרחמים. קורונה באוויר, והרבה מאוד בידוד וחופשות.
חום נוראי ובעיקר: חוסר רוגע ובלבול! מה רוצים מאתנו? דברים לא מובנים.
מצד אחד בתי כנסת סגורים, מצד שני אנשים מקרקרים במסיבות ובבילויים.
אנשים לא פוחדים, יוצאים, מבלים, מטיילים, עורכים קניות ללא מורא, נפגשים באירועים ללא חשש. וכל זאת, כשיש הרבה יותר חולים ממה שהיו פעם, כשכל כך פחדו כולם והסתגרו מרצון בבתים.
ראש השנה מתקרב, ובינתיים אף אדם לא יודע מה יהא דינו: האם יצעד לבית הכנסת, כפי שעשה כל ימי חייו, או שיסתגר בשיממון ביתו, כפי שעשה בחג הפסח האחרון.
האם יקנה כרגע קנייה גדולה וענקית של אוכל ומזון לכל צאצאיו שיסעדו על שולחנו, או ימעיט בקניות, כי מלבד משפחה גרעינית, איש לא יגיע לביתו.
הכול מעורפל ומעיב על הרגשתו של האדם.
ובינתיים, שם, בצריח, שבו מקבלים את ההחלטות, זה מבודד וזה מתנדנד על כסאו, מסכות קשורות לפנים, לא מאפשרות לדבר ולהחליט החלטות בצורה מבוקרת, מתקשים לשמוע זה את זה, כל אחד חושב על עצמו.
והציבור כולו בתווך.
הציבור עומד ושואל את עצמו את השאלה המאוסה ביותר, הלעוסה עד חורמה, בחצי שנה האחרונה:
“עד מתי?”
כי איש אינו מבין מה רוצים ממנו.
האם יש להסתגר בבית, כמו בתחילת הקורונה, כי המצב היום לא יותר טוב, לצערנו, אולי אפילו גרוע יותר, או שאין בעיה לצאת מן הבית, ואלו שמזהירים שלא לצאת, עושים זאת מתוך ‘מחדל מחשבתי’ גמור?
לפעמים צריך להצמיד אותנו חזק חזק לקיר, כדי שנודה באמת.
אנחנו עוד רגע קט בראש השנה.
האם מישהו מאתנו מצליח לחשוב על השנה שהייתה, לבקש סליחה מחברו על מה שהיה, לבכות לאלוקיו על מה שפשע?
האם מישהו מאתנו התחיל לנגן לעצמו את נגינות הסליחות, מלבד אלו שאומרים אותן מדי בוקר, מתוקף המנהג.
האם מישהו מאתנו מרגיש ערב ראש השנה זה, כפי שהרגיש בכל שנה?
ממש לא בטוח!
ההרגשה היא שנטלו מאתנו את החיות שלנו, את חופש התפילה והרגש היהודי. חלק מזה נטלה הקורונה בכבודה ובעצמה, אבל הרבה יותר מזה ניטל על ידי גזירות וחוקים זרים.
האם באמת זה הולך לקרות? האם באמת נתפלל בבית בימים הנוראים? על פסח לא יכולנו להאמין, מי מאמין שזה יקרה לנו ממש עוד מעט, בזמן יותר נורא?
מי יכול להאמין, שבזמן שאחרים רוקדים להם יחד במסיבות, בלי מסכה, בלי שמירת מרחק ובלי ציות לשום תמרור, אנחנו, נוותר על בתי הכנסת שלנו?
הבלבול חוגג, ואנחנו ממשיכים להתלונן, להתרעם, להילחם.
והנה הרע הזה כבר אחר פתחנו.
לפעמים צריך להצמיד אותנו חזק חזק לקיר, כדי שנודה באמת:
לא סתם כך חלה עולמנו. לא לשווא נדבק אלינו הנגיף הזה. הכול קרה כדי שנכיר טוב יותר את בוראנו, שנאמר לעצמנו: אם חשבתי לרגע שאני יודע מה יקרה מחר – טעיתי!
אם חשבתי לרגע שאני שולט במה שקורה אתי בחיים – שגיתי!
אם סברתי שאני ואפסי עוד – קיבלתי אגרוף לפנים.
ואחרי שהוצמדנו לקיר חזק חזק, כדי שנודה באמת,
בואו, לכבוד ראש השנה, נודה באמת בצורה גלויה:
לא אנחנו, לא מנהיגי מדינתנו, לא מנהיגי העולם הרחב, יביאו את הפתרון למצב הנוראי שבו אנו שרויים.
רק הוא, שיכול היה להביא שיתוק על העולם כולו ברגע קט, יכול להוציאנו מתוך המצב הזה.
ופתאום, כשנבין זאת באמת ובתמים, נגלה שאנחנו, על אף המצב בו אנו שרויים, בעצם, הרבה פחות מבולבלים והרבה יותר רגועים.
תגובות
אין תגובות