עכשיו, כשהמבצע מאחורינו... מבצע עליו שילמנו מחיר הרבה פחות מבצעי, אבל הרבה יותר יקר.
דווקא עכשיו, בשקט שאחרי הסערה... או לפני, תלוי את מי שואלים... או לא שואלים.
זה הזמן לשחרר את המחשבות הכלואות בתוך המדים, אי שם בין הדסקית האפרורית לספר התהלים, בין כרטיס החוגר לדף המקופל ברישול והנושא תפילה לשלום חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו ימים ולילות ללא גבול - מגבול הלבנון ועד חורבות סג'עייה.
שלטים שהודבקו בחיפזון תחת כל עץ ומעל כל תמרור עטפו באהבה את חיילי צה"ל והפכו את כבישי הדרום לשטיח אדום ארוך, בו מצדיעים בהוקרה לכל לובש מדים באשר הוא – מג"ד או מח"ט תא"ל או רא"ל. תחנות ריענון לחיילים שבדרך לשם או משם, אוהלי ענק שהוקמו בידי אנשים עם לב ענק כדי לחלק לכל חייל מארז ענק, דוכני מזון מהיר ופריטי לבוש התמלאו והתרוקנו ברוטציה מופתית לאורך היום, ומעל כל אלו ריחפה סיסמת המבצע, גולת הכותרת: "תודה למי שמגן עלינו"!
***
בד בבד עם ההכרזה על הפסקת המבצע הנוכחי בעזה (הפסקת אש זה בטוח לא), נהרו רבבות בחורי ישיבות חזרה אל ספסלי בית המדרש. מזוודות כבדות לצד קופסאות בורסלינו או ברנדולינו, שקיות תפילין לצד קולבי חליפות, כל אלו נערמו ברחובות הערים – מעידים על התחלתו של זמן חדש – זמן אלול.
בחודש הקרוב, כמו גם בחודשים שאחריו, כמו גם בשנה שאחרי זו, ישבו רבבות בני תורה מול הסטנדרים, יתנדנדו בקצב אחיד במין כוריאוגרפיה סוחפת ומלהיבה, ישתקעו בתוך דפי הגמרא המצהיבים והמדיפים ריח של פעם, ניחוח של בית אבא וסבא וסבא רבה, ועם זאת יש להם – לדפים הללו – טעם של עוד, עוד הרבה... יום ולילה לא ישבתו.
לא צו 8 ולא שירות סדיר, לא פקודות מטכ"ל ולא מ"פ קשוח מבע, שום דבר מאלו לא גורם לאותם נערי חמד לדבקות במטרה העליונה ולחתירה אל תוך עומק הסוגיא. בשקט בשקט, בלי דוברים וללא כתבי שטח, בלי תקציב ביטחון אבל עם הרבה אמונה, בלי מעיל רוח וללא שרביט קסמים. רק בשקט בשקט יעשו הם את המוטל עליהם – הגנת המולדת, העם והארץ.
לא ראיתי שלטים מקושטים שהעידו על הוקרה והערכה לאלו שמגנים עלינו בתורתם, לא הבחנתי בתחנות ריענון שסיפקו להם צרכים מינימליים כמי שהולכים לשבועות ארוכים מחוץ לביתם, גם לא נתקלתי באנשים טובים שמילאו מארזים או לפחות כריכים כצידה לדרך. לא... לא ראיתי.
***
בכל מקום אליו הגעתי בימי המילואים ראיתי את החום והאהבה המורעפים על החיילים, ולו רק מעצם היותם לובשי מדים. וזה לא שהמדים עושים את לובשיהם טובים יותר, מחונכים יותר, בעלי מידות תרומיות או כאלו שכולם מחפשים את קירבתם.
בניגוד ללומדי התורה – אותם התורה מחנכת, משפצת, משדרגת, מלטשת ומצרפת.
ואנחנו, המשפחה והחברים, הרבנים והעסקנים... האם העזנו להרים שלט אחד מול קו 402 או 450, באותו יום ראש חודש אלול, עליו היה נכתב "תודה למי שמגן עלינו" או "באהבה למי ששומר עלינו"?
האם עלה בדעתנו להסתובב עם סלים עמוסי כריכים, פחיות קרות, ממתקים והפתעות, ולחלק ללובשי השחור-לבן טרם נסיעתם, תוך שאנו מחייכים אליהם ומודים להם?
ובכלל... האם כשראינו אותם עומדים בתחנות, עצרנו לרגע את הרכב והצבענו לעברם, תוך שאנו מפטירים לילדינו: "תראו את הגיבורים האלו שמוותרים על פינוקים, כבוד וחיי רווחה והולכים ללמוד תורה"?
מסתבר שלא.
חומר למחשבה לפני שנתקומם על יחס התקשורת והחברה הישראלית כלפי לומדי התורה בכלל ובחורי הישיבות בפרט.
אנחנו לא עושים זאת טוב יותר!
הנחש הזועם: נחש שהגיע לביקור בעיר התורה והחסידות, נלכד ברחובות בני ברק, לאחר מאמצים ממושכים של לוכד נחשים, בסיוע עוברי אורח.
העוברים ושבים ברחוב טבריה פינת הרצוג בבני ברק, נדהמו לגלות נחש שחור וארוך, החוצה את הכביש. התושבים מיהרו לדווח למוקד העירוני, ששלח לזירה לוכד נחשים.
לוכד הנחשים הגיע, וניסה שוב ושוב ללכוד את הנחש, אך ללא הצלחה. הנחש היה חמקמק מידי, ויצא פעם אחר פעם מהשק אליו הוכנס.
בבני ברק, כמו בבני ברק, התגודדו במקום סקרנים רבים, אך אחד התושבים שעבר במקום, נחלץ לעזרתו של לוכד הנחשים, הוציא בקבוק ממיכל המחזור הצמוד, ויחד עם כליו של הלוכד, הצליחו השנים להשתלט על הנחש ולהכניסו לתוך השק.
לוכד הנחשים אמר לחרדים10, כי הנחש הוא מסוג זעמן שחור ומצוי בעיר. "למרות אי הנוחות שבקרבת נחש כזה, הרי שהוא אינו מסוכן ואינו ארסי". הלוכד הוסיף: "יש בו אפילו תועלת בכך שהוא מחסל עכברים וחולדות".
אם הוא חביב, מוכן תמיד לעזור, ויש לו מצלמה ביד, כנראה שהוא אלימלך גרסטל.
או בכינויו הבלתי מעורער – מיילך.
•
אל נופה המשכר ורווי הוד הקדומים, אווירה הצלול, בתי האבן וסמטאותיה הצרות של העיר צפת, תוסיפו מעתה את דמותו הצעירה, השאפתנית והמורכבת של מיילך גרסטל.
במרכזו של פסיפס אנושי רחב - חוצה תרבויות וקהילות – תושבי העיר וסתם מבקרים, בולט במיוחד מיילך, ש"רק הגיע לבקר", הוקסם מהעיר וקבע בה את מושבו.
"יש לי הרבה מה להגיד לך", מצהיר מיילך בשיחה הראשונה שערכתי עמו. פעילותו הרבה למען העיר צפת, ריצותיו הבלתי נלאות במסדרונות העירייה, ומעורבותו בכל תחום הקשור לקהילות החרדיות בעיר, מהוות כר נרחב לשיחה שכולה עשייה, רצון טוב ואכפתיות.
מיילך גרסטל, בן 28, ממשפחה המשתייכת לחסידות גור, משמש בימים אלו כעוזרו האישי של חבר מועצת עיריית צפת, ישי מימון. אבל זהו רק תפקידו הרשמי. לא איש כמיילך יגביל עצמו תחת תפקיד כזה או אחר. הוא אמנם עוזר אישי, אבל מסתבר שהוא עוזר באופן אישי לכל אחד שרק יפנה אליו.
אני פונה אל מיילך בניסיון להבין את נקודת ההתחלה של פעילותו הענפה, אבל מתחיל דווקא מהסוף:
קמת בבוקר ויצאת מהבית... לאן?
"ברוב המקרים אני הולך לצלם. אני מצלם אירועים עבור עיתונים מקומיים, ארציים ואתרי חדשות. אלו יכולים להיות אירועים שקבעו לי מראש זמן להגיע אליהם, אבל יש גם אירועים לא צפויים כלל, חלקם טובים וחלקם פחות.
בנוסף, אני מתפקד כעוזרו האישי של חבר המועצה מטעם סיעת הליכוד בעיר צפת, ישי מימון. זה האחרון שימש כראש העיר לפני שתי קדנציות, כאשר בקדנציה האחרונה, הרבה בזכות עזרתי ותמיכתי, הוא נכנס כמספר 2 ברשימת הליכוד".
•
מיילך מגדיר את עצמו 'עצמאי'. סדר יומו, העמוס יש לומר, מורכב ומשולב לעייפה. הוא מוצא את עצמו רץ מצילום אירוע לישיבת מועצה דחופה בעירייה, ומטיפול בנושא חשוב העומד על הפרק, ועד לסיוע למשפחה שנתקעה בעיר ואין לה בדיוק לאן ללכת.
"אני מכיר את כל צפת כמו את כף ידי", מדגיש מיילך בתחילת השיחה – מה שעוזר לו לעזור לאחרים. "אני משתמש בזה כדי לעזור לתושבי העיר הזקוקים לסיוע, או למבקרים ותיירים שנתקעו או איבדו דרכם".
• ספר קצת על עצמך, איך הגעת לצפת?
"נולדתי בלונדון. בשנת תשנ"ט, כשהגעתי לגיל 13 עלתה המשפחה שלי לארץ בהוראת האדמו"ר מגור. התמקמנו בתחילה בשכונת הר-נוף הירושלמית ואני נכנסתי ללמוד בישיבת 'דארג' בבני ברק, שם שהיתי שנה וחצי.
"באחד הימים", ממשיך מיילך לשרטט את נתיב הגעתו לצפת, "נסעתי עם חבר להילולת האר"י הקדוש שהתקיימה בתאריך ה' באב. הייתה זו עבורי תקופת 'משבר', כפי שמכונה בפי נערי העשרה, והרגשתי צורך עז להתרחק ולהתאוורר. אל תשכח שהייתה זו שנתי הראשונה בארץ חדשה, והעובדה שלמדתי במקום רחוק מבית הורי השפיעה על מצב רוחי.
התפללתי על ציון האר"י בבית הקברות העתיק של צפת ומשם המשכתי עם החבר לעבר העיר העתיקה. שמעתי הרבה על האזור הזה, על ייחודיותו וקסמו הנדיר ורציתי לחוש בעצמי את האווירה עליה כולם דיברו.
באחת הסמטאות נתקלתי בשלט שהיה תלוי בכניסה לבית. על השלט נכתב 'להשכרה'. דפקתי בדלת ובררתי אם אכן הדירה פנויה ואם אוכל לקחתה לעצמי. מכאן ועד הגעתי לצפת הדרך הייתה קצרה. בראש-חודש אלול, מספר ימים לאחר ביקורי הראשון בעיר, כבר הייתי בצפת. הפעם כתושב מן המניין".
• ביקרת, נדלקת, נשארת?
"ממש כך. החבר שהיה איתי בביקור הראשון בצפת לא האמין שבאמת אעלה לצפת כדי לגור בה. הוא חשב שזו התלהבות רגעית שתחלוף.
משפחתי, כמו גם חברים, ניסו להניא אותי מהצעד: 'איך תסתדר? זה מידי רחוק, מה תעשה שם?' אבל אני החלטתי שזה המקום הכי טוב עבורי ועשיתי את הצעד הזה, כשאני שלם עם עצמי לגמרי".
מיילך, להזכירכם, היה אז נער כבן 13 שסלל לעצמו דרך חדשה בבטחה ובעצמאיות ראויים לשבח. הדקות הראשונות שישבתי לידו כבר סיפקו לי את התובנה על עצמאותו ואחריותו של מיילך לעתידו.
נראה כי ההחלטה שהחליט לפני 15 שנה, יש שיאמרו בפזיזות, היא אשר סללה עבורו את הדרך להצלחה והגשמה עצמית. הייתי סקרן לשמוע את ההמשך:
• אז התעוררת בבוקר הראשון שלך בצפת ו...?
"ויצאתי לצלם. מגיל 9 אני זוכר את עצמי עם מצלמה ביד. זה התחיל כתחביב והפך מהר מאוד למקצוע. גם ביומי הראשון בעיר החדשה יצאתי מהבית על מנת לצלם כל מה שרק יחייך אלי. הייתי מסתובב עם מצלמת פילים, אם אתה זוכר מה זה" - הוא מתבדח איתי - "כאשר בד בבד עם פיתוח התמונות אני מפתח גם את הקריירה שלי.
עם הזמן מצאתי עבודות מזדמנות בצילום, וככל שהתקדמתי בתחום הזה, כך החלטתי להתמקד אך ורק בזה.
הייתי חי במציאות את מה שכולם מדקלמים: תמונה אחת שווה אלף מילים. ראיתי בתמונות משהו הרבה מעבר למסגרת שלהן. התמונות שצילמתי ידעו להביע, לספר, לתאר.
באותה תקופה לא היה מקצוע הצילום כל כך מפותח כמו היום. מה גם שכיום מספיק שיהיה לך סמארטפון לצלם בזמן אמת וזהו, כך שהייתה זו הזדמנות בשבילי לבנות את עצמי בתחום שגם היה לו ביקוש וגם מאוד אהבתי".
• היו לך תחומי בלעדיות בצילום?
"בוודאי. ראשית, כל אישיות תורנית כאדמו"ר או רב שהיו מגיעים לצפת, אם לנופש ואם לביקור בקברי צדיקים, הייתי הראשון שיודע מזה. ככל שחלף הזמן התחברו אלי מערכות עיתונים מקומיים וארציים וביקשו תמונות שצילמתי. מאוחר יותר אף היו שולחים אותי לצלם עבורם אירועים.
הייתה זו תקופה בה כולם ידעו כי יש כתובת אחת בצפת בכל מה שקשור לצילום ותמונות. עד היום, כשמתרחש אירוע באזור, אני מקבל מיד פניות מקומיות וארציות לשליחת תמונות".
•
כשמיילך מדבר על אירועים - אותם תיעדה עדשת מצלמתו - הוא חי את הרגעים ההם ממש. ההתלהבות וההתרגשות עד כדי זכירת כל פרט, ולו הקטן ביותר מאותו אירוע - צפים בזיכרונו ומחזירים אותו לשם. לא פלא, אפוא, כי תמונותיו מלאות הבעה וחוויה. הזווית בה צולמו התמונות מעידה יותר מאלף מילים על הבנה אמיתית של המקצוע והתחביב.
• ספר לי על חוויה מרגשת במיוחד!
"לפני שנתיים אירעה התאונה המחרידה של משפחת אטיאס במורדות טבריה, בה נהרגו שמונה מבני המשפחה. דקות ספורות לאחר שהחלו להגיע דיווחים על זהות ההרוגים, כבר קיבלתי פניות ממערכות עיתונים בארץ בבקשה שאספק להם תמונות.
מכיוון שאבי המשפחה, שנהרג אף הוא, היה מנהל בית הספר באזור צפת, הייתה באמתחתי תמונה שלו בכנס מנהלים שתיעדתי בעבר. מבירור שערכתי התברר לי כי עדיין לא כל המשפחה מעודכנת בפרטי התאונה ולכן המשטרה אוסרת על הפצת תמונות ההרוגים. כמובן שלא הסכמתי לפרסם את התמונה שהייתה בידי, עד שאקבל 'אור ירוק' מהמשטרה.
כשנערכה ההלוויה הודיעה המשטרה כי אין רשות לצלם ולסקר, לפי בקשת המשפחה. היחיד שהורשה אז לסקר היה הכתב אהרן גרנות. בסיום הלוויה הצלחתי להגיע עד קרוב מאוד לקברים הטריים וצילמתי, תוך שדמעות ממלאות את עדשת מצלמתי.
זו אחת התמונות שלא יוצאת מראשי עד היום. מאות אנשים צובאים על ערימות החול הרטובות, כנראה מדמעות, וממאנים לעזוב את הקברים שזה עתה נחפרו".
הבעת פניו המתרגשות של מיילך מתחלפת בהבעה רגזנית משהו. הסיפור של משפחת אטיאס משמש עבורו רק כדוגמא אחת מיני רבות לזלזול הנוראי מצד נבחרי הציבור.
"איך יכול להיות?" - מותח מיילך ביקורת כנה - "שנבחרי ציבור שמכירים את המשפחות, שלא עלינו עברו אסון, מתעלמים באופן גס מטקסים כמו אזכרות או אפילו ניחום אבלים? כולם יודעים לבוא לגזור קופון ולהופיע מול ההבזקים של המצלמות, אבל כולם נעלמים מיד כשההבזקים כבים. ראיתי את זה לאחר האסון של משפחת אטיאס ואני רואה את זה כל הזמן".
תגיד - אני שואל ביומרנות של תושב המרכז - צפת היא עיר שמספקת כותרות?
"ברור" - עונה מיילך בלי להיפגע. "לפעמים חיוביות, לפעמים שליליות, אבל בהחלט מספקת.
"אם ניזכר בימים בהם גבול הצפון מתחמם, לעתים עד כדי מלחמה, הרי שצפת עולה לכותרות הראשיות בעל כורחה. תוסיף לזה את הפצועים מהמלחמה הסורית היומיומית שמגיעים לקבל טיפול בבית החולים 'זיו' בעיר. ועל כולנה, המבקרים והתיירים הרבים המגיעים לצפת כל ימי השנה, בעקבות הכלייזמרים או קברות הצדיקים הרבים שפרושים באזור, כמו גם כאלו שסתם מגיעים לנפוש וליהנות מאווירה הצח של העיר, הרי שקיבלת כותרות לעייפה.
אבל אגיד לך משהו נוסף: בצפת יש מלחמה שקטה מתחת לפני השטח. יש בעיר את המכללה ואת הפקולטה לרפואה שהוקמה למגזר הערבי, בה לומדים מספר לא מבוטל של ערבים מהאזור, כאשר הסטודנטים הערביים גרים במעונות ובדירות ברחבי העיר. מצד שני, צפת מלאה ב'נוער הגבעות' שקיבלו צו הרחקה מרחבי יו"ש והם מגיעים לתקופת ההרחקה לעיר צפת - מה שמוביל לחיכוכי 'תג מחיר' על בסיס קבוע.
אני חושב שאם תעשה אחד ועוד אחד תקבל הרבה כותרות, שאמנם הן לא רועשות, אבל הן רוחשות וגועשות מתחת לפני השטח".
• בימי המלחמה שנפתחה מגבול הצפון, היית טרוד בצילום ובהעברת עדכונים מהשטח?
"לא כל-כך. בימים כאלו אני נפרד מהמצלמה והולך להתנדב ולעזור בכל מה שרק אפשר. צפת זקוקה בימים של מלחמה להרבה ידיים עוזרות ובעיקר להרבה לבבות חמים, שנותנים מעצמם לרווחת התושבים גם בימים טרופים.
לא אחת מצאתי את עצמי תחת טיל שעבר מעלי בקול מצמרר. אני תופס מחסה ומחכה לשמוע את הנפילה, על מנת לצאת ולהמשיך בסיוע למי שזקוק לו".
• מהי צפת בשבילך?
"צפת היא השראה. אני מכיר הרבה אנשים שלו רק יכלו היו עוזבים הכול וקובעים את משכנם בעיר. חוץ מהם, יש את אלו שמגיעים מפעם לפעם, אפילו מספר פעמים בשנה, כדי 'להיטען' מחדש ולחזור לשגרה הצפופה והדחוסה בערי המרכז.
צפת היא גם סמל. העיר הזו מקבלת בזרועות פתוחות את כל מי שבא בשעריה. בלי ועדות קבלה וללא מסגרות של 'אני כן ואתה לא'. כל מי שייכנס בשערי העיר ירגיש כבן בית בה.
תושבי העיר עצמם הם מהסוג הזה ש'כולם מכירים את כולם', ממילא גם כולם עוזרים לכולם. הריחוק מהמרכז בשילוב האוויר הצח יוצרים אווירה של קירוב והדדיות בין מי שנמצא כאן. מה זה אם לא סמל?"
• מתי התחלת להיות מעורב בפוליטיקה המקומית?
"מאז ומתמיד. רוב הזמן זה היה מאחורי הקלעים ובשקט. בבחירות האחרונות הייתה לי אפילו כוונה להתמודד למועצת העיר ברשימה עצמאית משלי, כשמטרתי הייתה חדה וברורה - להילחם עבור מה שמגיע לתושבים החרדיים גם בלי מלחמות. כרגע המצב הוא שכדי לקבל את הברור ומובן מאליו במגזרים אחרים, הרי שהציבור החרדי בעיר צריך להילחם על זה.
זה לא שאין חברי מועצה חרדיים שהם נבחרי הציבור ששלח אותם. יש גם יש. אלא שמכאן ועד לדאגה לשולחיהם הדרך ארוכה, עקומה, ומלאת מהמורות. ברוב המקרים מעדיפים שלוחי הציבור 'לענות אמן' אחרי רצון ראש העיר, מבלי לצעוק ולהתנגד".
• למשל...?
"חברת האוטובוסים הזכיינית בעיר היא 'נתיב אקספרס'. אתה יודע שהחברה הזו מחללת שבת? אתה חושב שמישהו משנס מותניים להילחם בתופעה הזו, או לפחות פוצה פה לאות מחאה? לא ולא.
היחיד שהנושא מעניין אותו זה חבר המועצה, ישי מימון, שאני עצמי דחפתי אותו לחזור למועצת העיר, לאחר שכיהן בה כראש העיר בקדנציה אחת.
ודווקא הוא, המשמש כחבר מועצה מטעם סיעת הליכוד, מוכן להילחם עבור הדברים החשובים לציבור החרדי כמו שמירת הסטטוס קוו בעיר. לא שזה מפריע לחבר מועצה חרדי לטלפן אליו ולהתלונן 'למה אתה מעלה את נושא חילול השבת בעיר לכותרות?'
תבין, 60% מאוכלוסיית צפת הם חרדים, כאשר במועצה יושבים 9 חברי מועצה חרדים ודת"לים. למרות הנתונים הללו לא עולה מועמד חרדי לראשות העיר כי חברי המועצה מרוויחים יותר כשהם לא במפלגת השלטון. זה מאוד מקומם".
• ואיפה אתה בסיפור?
"אני הראשון, וכולם יודעים את זה, שמוכן לעזור ולסייע לכל מי שרק יפנה אלי בכל נושא שהוא, במיוחד אם זה נושא הקרוב לליבי כמו העקרונות של התושבים החרדים בעיר.
אבל אני הראשון, וגם את זה כולם יודעים, שיצעק וימחה כשהכול עובד בצורה של פויילשטיקים וקומבינות, רק כדי לשמור על הכיסא הרחב והנוח".
• מה מצאת במימון, חוץ מחבר אישי?
"מצאתי בו דבר ראשון את האדם היחיד שמוכן להפשיל שרוולים עבור התושבים החרדים בעיר.
מעבר לכך, בתקופת כהונתו כראש העיר הייתי מגיע הרבה על מנת לעזור לו, מבלי לצפות לשום תמורה על כך. יש דברים שזקוקים לטיפול ורק מי שבא על מנת לעזור, בלי שום אינטרסים אישיים, יוכל באמת לעזור.
מימון לא נרתע גם מלצאת נגד התקשורת המקומית או הארצית כשהיה צריך. הייתה מחלוקת לפני זמן מה על בית הכנסת של חסידות לעלוב בעיר. ישי מימון נלחם עבורם כדי שיקבלו את המגיע להם, למרות שהתקשורת תקפה אותו על קבלת שוחד וכדומה. האדמו"ר חיזק את ידיו ואמר לו שלא יאונה לו כל רע, ואכן כל העלילות שקטו בקול ענות חלושה".
•
אולי חלק מן הקוראים מכירים את מיילך גרסטל דווקא משטח פעילות שונה לגמרי. מיילך נחשב אחד האנשים המעודכנים ביותר בתחום החברתי-תקשורתי. לא מן הנמנע שגם בתוכנת המסרים הכל-כך נפוצה היום, הוא שולט ביד רמה. אם תרצו, תרתי משמע.
מיילך... וואסט-אפ?
"מעולה" - הוא משיב בחיוך, ומפרט בהרחבה:
"אני מפעיל כיום מספר קבוצות וואטס-אפ פרטיות, ופעיל בעוד ארבעים! קבוצות שונות, חלקן פורומים והחלפת מידע וחלקן חדשות ועדכונים".
תוכנת הוו, לטעת מיילך, מככבת כמספר 2 (מספר 1 הוא המחשב) להעברת מסרים בציבור החרדי. "אם פעם המגזר שלנו היה מעביר מידע מפה לאוזן" – הוא מסביר – "הרי שהיום המידע עובר מהמקלדת של פלוני למסך של אלמוני".
• וואטס-אפ טוב ליהודים?
"אני דוגל בהעברת מסרים חיוביים. לצערי, ישנה תופעה לא פשוטה בכלל שאני מכנה אותה 'נוער המקלדות', כאשר נערים מסוגלים לשבת, ללכת, לעמוד, לשכב ולאכול כשאצבעותיהם מתקתקות עוד ועוד מסרים שליליים יותר ושליליים פחות. בעיקר יותר.
לדוגמא, לפני מספר שבועות איבדה משפחת טוויטו את אחד מבניה בתאונת דרכים. התאונה התרחשה בשעת לילה, כאשר במשך הלילה התמלא הוואטס-אפ בניחושים על זהות ההרוג. מלבד האיסור החמור לפרסם שמות לפני אישור המשטרה, מחשש שמא לא כל המשפחה מעודכנת עדיין, "הרגו" באותו לילה לפחות חמישה אנשים שונים שישנו באותו זמן על מיטותיהם בשלווה.
אין ספק, הוואטס-אפ טוב כאשר יודעים להשתמש בו בצורה הראויה ולא עבור ספקולציות ודברי בלע".
מיילך מסתובב באופן קבוע עם מטען בכיס, לכל צרה שלא תבוא והסוללה תיגמר. כאיש המעודכן ביותר באזור הצפון, ואולי אף מחוצה לו, אין למיילך את הפריבילגיה להישאר עם מכשיר כבוי.
לפני הראיון ביקש מיילך "סליחה מראש" למקרה שהצפצופים לא יחדלו. "זה בסדר", הנהנתי לו בהבנה, "כל עוד המסרים חיוביים".
הוא חייך בספקנות כמי שאומר: "לו יהי".
• מסרון אחרון...?
"אל תמהרו להיות הראשונים שהפיצו מידע, במיוחד כשמקורו מניחושים והשערות. יש הרבה דברים ראויים יותר להיות ראשונים בהם".
ההודעה התקבלה!
ניצחו אראלים את המצוקים.
את אבני המחאה וצמיגי הנגף שהונחו-נזרקו בואכה עיר דוד, החליף שטיח אדום וארוך שנפרש לכבודו. ארוך - כאורך הגלות. הוא הגיע והוא כבר כאן. שוב כופה הנצרות עצמה על היהדות, רק שהפעם בדרכים דיפלומטיות.
לא מרתפים חשוכים של אינקוויזיציה אפלה יש כאן, לא גירוש המוני או הבערת בתי כנסת וספרי תלמוד, וגם לא עלילת דם זדונית מלאת ארס ושנאה. משהו אחר יש כאן. מכעיס יותר. מרתיח הרבה יותר.
פרנציסקוס, ה-266 במצעד האפיפיורים, יוצא מחומות הוותיקן כשפניו ירושלימה. מזכיר במשהו את סיפורי התנ"ך על עליית סנחריב או טיטוס לכבוש את ארץ הקודש. רק שהפעם לא צחצחו חרבות ולא סגרו על בריח את חומות העיר. להיפך, השערים נפתחו והחרבות הונפו כלפי שומרי החומות.
הוכחה נוספת לגלותנו במגרש הביתי שלנו.
•
ימים מועטים עברו מאז בערה בעצמותינו אשו המחממת והזוהרת של התנא רבי שמעון בר יוחאי. אש, שגציה ימשיכו להדליק את חשכת הגלות עד ל"ג בעומר הבא. עד הגאולה השלימה. הראשון מבניהם.
רבבות יהודים - מהארץ ומחוצה לה - שמו בצד את עייפות החיים ועלו לפקוד את ציון התנא הקדוש. מידי שנה חוזר הסיפור על עצמו. מידי שנה חוזרים הרבבות לפקוד את הציון בערגה, בתשוקה לאיש אלוקים קדוש, לספריו ולפועלו.
שלוש עשרה שנים התחבא במערה רחוקה מפחד הרומאים ששלטו אז ביד רמה בארץ הקודש. שלוש עשרה שנים של אכילת חרובים ולימוד תורה ללא הפסק.
הכול החל כשעמד בוויכוח עם חבריו, אז טען כי כל מה שהרומאים עשו, בנו, תיקנו, לא עשו אלא בשביל עצמם. הוא לא חשש להגיד את האמת.
למעלה קרוב ל-2000 חלפו מאז. מאות דורות של יהודים עולים ביום פטירתו להדליק את האש שהייתה בוערת בו בחייו ובוערת עוד יותר במותו.
•
עתה, ימים ספורים לאחר ששוב עלו רבבות ישראל להפגין געגועים לתורתו הנצחית של רבי שמעון, מגיע לארץ הקודש צאצא של אותם רומאים - בגללם ברח רשב"י למערה והתחבא בה 13 שנה.
לא שטיח אדום ולא חצוצרות, לא מפגן דגלים ולא חיוכים, שום דבר מהטקס מלא החנפנות לא קרב ולו באלפית האחוז לכבוד והיקר שרחש עם ישראל למי שהאיר את העולם, לא לפני שנה או עשור, אלא לפני קרוב ל-2000 שנים.
ועכשיו, פרנצי, בוא ספר לי מה עלה בגורלם של אבותיך? כמה מבני עמך עולים מידי שנה לקברם של 265 אפיפיורים שקדמו לך?
אם כבר באת, טוב היה אם היית מגיע לפני שבוע ורואה בעיניך את עשרות אלפי היהודים – אלו שאבותיך רדפו עד אימה – עולים במסירות ובאהבה לפקוד את קברו של רבי שמעון – זה שאבותיך ביקשו את נפשו.
אבל לא באת, פרנצי, לא באת.
איחרת!
בערל'ה יעקובוביץ.
"השם הזה מוכר לי מאיפשהו" – "נו ברור. זה ההוא מהכיבוי אש" - "ראיתי אותו בעצרת המיליון עם אמבולנס" - "זה לא ההוא מזק"א?" – "אהה, אתה מתכוון לחסיד הזה שמתנדב במד"א?" – "ברור שאני מכיר. זה הבחור עם הפאות הארוכות, לא?"
זה האיש וזהו אופיו. מוכר ולא מוכר. כולם מכירים אותו, אבל אף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה. אישיותו הקורנת למרחקים, בקושי מגלה טפח, אבל בהחלט מכסה שניים.
הוא תמיד נמצא שם, ברגעים הקשים, הכואבים, המדממים. מבעד לאורן המסנוור של הסירנות הכחולות-אדומות, בין אפודים כתומים וזוהרים לקסדות צהובות וקשיחות, מתחת לגלגלים ומעל הגגות, יופיע בערל'ה בשיא קומתו - חיוור ומיוזע.
גם בשקט שלאחר הסערה, כשדממת הלם תשרור באזור, הוא עדיין יהיה שם. מחפש, מנגב, מנקה, מגרד, מחלץ. רק בסוף, כשהעשן הסמיך יתפזר והריחות החרוכים יפוגו, רק אז ירשה לעצמו לנשום עמוק ולנגב את הזיעה. את הדמעה. את שניהם יחד.
ובשקט, בשקט, יעזוב את המקום. ייעלם. כמו העשן, כמו הריחות.
את השיחה עם בערלה – תושב בני-ברק, בן 27 – העדפתי לקיים בשעת ערב שקטה, במקום שקט עוד יותר. ידעתי כי קשה יהיה לנהל שיחה רציפה עם מי שבחגורתו תלוי מירס של מד"א, עוד אחד כזה של זק"א, ומכשיר סלולרי אישי - שלא מפסיקים לעדכן, לצפצף, להתריע, לזעוק לעזרה.
בערל'ה ירד מהרכב, צעד לעברי והתיישב לידי כשבשפתיו חיוך מרוח מאוזן לאוזן. מפאה לפאה. על פניו לא ניכרו כלל סימנים המסגירים במשהו את עיסוקו היומיומי. שלווה מוזרה שרתה עליהם. אם חשבתי לפגוש באדם שבור ורצוץ, יגע ומדוכדך, התבדיתי.
"מה כבר יש לספר?" - פתח הוא ראשון. "מקדשים שם שמיים, מתחזקים באמונה ומשתדלים לעשות טוב עד כמה שאפשר" - הפטיר בפשטות שכל-כך אופיינית לו.
אני, יותר מהכול, רציתי לדעת את סודו של היושב מולי. את סוד קסמו. את התשובה לשאלה שבערה בי זמן רב – "איך... תסביר לי רק איך אפשר להמשיך לעוד יום אחרי כל מה שאתה רואה?"
בערלה בבית משפחת שעאר ברחובות
בערלה מוציא מכיס מכנסיו ארנק תפוח. בזה אחר זה שולף הוא כרטיסים המעידים על רוח ההתנדבות והעזרה לזולת הממלאים את כל ישותו.
"תראה" - הוא עורך לי היכרות עם הפלסטיקים - "זו תעודת מתנדב שקיבלתי לאחר הקורס במד"א, זה כרטיס שיש לי מתוקף היותי מתנדב בזק"א - חסד של אמת, וזה עוד כרטיס המעיד על השתייכות ליחידה הבינלאומית של זק"א".
כשמונה כרטיסים מוצגים בפניי, כאשר המילה 'התנדבות' חוזרת על עצמה בכל כרטיס, על שורשיה והטיותיה: "הנה, זו תעודת מתנדב בארגון הכבאות הארצי, זו שייכת ליחידת הצוללנים בזק"א, זו של ארגון 'ידידים' וזו של פיקוד העורף".
הרבה כובעים יש לו לבערל'ה. אבל הרבה יותר מזה - אפודות. לכל ארגון אפודה משלו, לכל אפודה צבע משלה. העברתי את המבט מהכרטיסים לכיוונו של בערל'ה, והשאלה כאילו יצאה מאליה:
מה גרם לך לרתום את עצמך למגוון כה רחב של ארגוני התנדבות?
"אבא שלי!
"אבי שיחיה, ר' יענקל יעקובוביץ, עוסק כבר למעלה מ-35 שנה בשמירה על כבוד המת. עוד בטרם הוקם ארגון זק"א היה אבי עוזר ומסייע לכל מי שפנה אליו בבקשת עזרה. אנשים היו מגיעים אל ביתנו בכל שעה, בימי שבת וחג כבימי חול, כאשר אבי היה משתדל להקל ולעזור בכל דרך. כנראה שזיכרונות הילדות האלו השפיעו עלי והפכו להיות חלק ממני".
מתי הייתה הפעם הראשונה בה השתלבת בארגון כמתנדב?
"אתה שואל מתי הייתה לי הזכות להתנדב?" - משדרג בערל'ה את השאלה ומתאים אותה לתחושה המלווה אותו תמיד.
"יש לי את הזכות להתנדב בארגון זק"א כבר 9 שנים. בתחילת דרכי בארגון נעזרתי רבות במפקד מרחב בני ברק, ר' מיכאל גוטויין, שנהג בי עין טובה וצרף אותי לאירועים שהיה יוצא אליהם. עם הזמן הרגשתי יותר ויותר בטוח לצאת בעצמי. הייתי חייב לדעת שיש בי את היכולת הנפשית לצאת לאירועים, ללא הכתף התומכת של גוטויין, וכשהרגשתי זאת התחלתי לצאת לאירועים לבדי.
כשהייתי מגיע למקום תאונה או פיגוע רח"ל, הייתי צריך להמתין שיפנו את הפצועים ויתנו למתנדבי זק"א להיכנס לעשות את עבודת הקודש שלהם. לא אחת קרה שהגעתי ראשון למקום כזה ופשוט עמדתי בצד וחיכיתי לכוחות ההצלה. הייתי מתוסכל מהעובדה שאני שם, מבלי יכולת לעזור. זה מה שהוביל אותי לחשוב על התנדבות במד"א.
איך אומרים תודה בעברית. ילדי האיטי נפרדים מבערלה
למדתי בקורס עזרה ראשונה והוכשרתי כחובש במד"א. בחנוכה תשע"א מצאתי את עצמי באסון הכרמל כמתנדב זק"א ומד"א. גם כאן, במהלך השריפה שהתרחשה מספר ימים, הייתי בשטח בעיקר בכוננות לפינוי פצועים או חלילה טיפול בהרוגים כגיבוי לזק"א-צפון. שוב חשתי בפספוס על כך שאין לי היכולת לסייע גם בכיבוי הלהבות. עם שובי למרכז החלטתי לעבור לשלב הבא – מתנדב בארגון כיבוי האש וההצלה.
לפני 3 שנים, בעיצומה של תפילת שחרית של ר"ה באומן, נכנס מישהו לאהל התפילה וזעק להצלה דחופה באגם הסמוך. רצתי למקום יחד עם חבריי לארגון, עמדנו על שפת האגם - שבו מקיימים את מנהג התשליך - ולא יכולנו להיכנס. בין המתפללים היה בוגר יחידת הקומנדו שייטת 13 אשר נכנס ללא היסוס לאגם והוציא את הטובע. לצערי, מאוחר מידי. תחושת החמצה מילאה אותי שוב. העובדה כי הייתי שם ללא הכלים הנכונים להתמודד עם האירוע ולעזור לאותו אדם, הובילה אותי להשתלב ביחידת הצוללנים של זק"א.
זה היה רק עניין של זמן עד שאמשיך ואתקדם ליחידה הבינלאומית של זק"א. מכיוון שחלק מההכשרה ליחידה הזו עובר דרך פיקוד העורף של צה"ל, מצאתי את עצמי גם כמתנדב פיקוד העורף בזמני חירום".
ספר על היציאות שלך לחו"ל מטעם היחידה הבינ"ל של זק"א.
"אספר לך על העיקריים שבהם: בשנת 2010 התרחשה רעידת האדמה המפורסמת בהאיטי. למשלחת צה"ל שיצאה לאזור מוכה האסון הצטרפה גם היחידה הבינ"ל של זק"א.
אל משרד החוץ בירושלים הגיע טלפון ממשפחתו של איש עסקים ששהה במלון בהאיטי בעת האסון. המשפחה הייתה מודאגת ולא ידעה מה עלה בגורלו של יקירם. משרד החוץ יצר קשר עם זק"א על מנת שיסייעו באיתורו. עם נחיתתנו בהאיטי נסענו לעבר המלון שקרס תחתיו מעוצמת הרעידה. לאחר חודש של מאמצים איתרנו את גופתו של האיש ודאגנו להביאה לקבר ישראל.
מלבד הסיפוק על ההצלחה שבהבאת יהודי לקבורה תוך שמירה על כבוד המת, היה כאן גם עניין של התרת עגונה מכבליה – אשתו של איש העסקים היהודי שלא ידעה מה עלה בגורל בעלה.
וכמובן שלא ניתן לשכוח את הפיגוע בשנת 2012 בבורגס שבבולגריה, בו התפוצץ מחבל באוטובוס מלא תיירים ישראליים וגרם להרג חמישה יהודים. תוך שעות ספורות מעת הפיגוע כבר נחתנו על אדמת בולגריה. למרות השעות הרבות שעברו מפיצוץ האוטובוס עדיין שכבו גופות ההרוגים הי"ד על הכביש כשהם אפילו לא מכוסים. התערבותו של מפקד היחידה הבינלאומית של זק"א, מתי גולדשטיין, הצליחה לחדור את העקשנות הבולגרית וניתן לנו האישור להיכנס לזירה ולכסות את ההרוגים אחר כבוד".
נותרו לפליטה. בערלה מחזיק בתפילין ששרדו את הפיגוע בבורגס
עם כל כוחות הנפש והתעצומות שבך, זכור לך אירוע שבכל זאת הצליח לשבור אותך מבחינה נפשית?
"האירוע הראשון שעולה לי לראש בהקשר הזה הוא הפיגוע הנוראי ביישוב איתמר. בשנת 2011 חדר מחבל לביתם של בני משפחת פוגל והרג בדם קר חמישה מהם. הורים על ילדיהם. תוך שאני מתעסק בפינוי הגופות הרגשתי שאני קורס נפשית. עזבתי הכול ויצאתי החוצה. התיישבתי על המדרכה בפתח הבית, הרכנתי ראש ונתתי לדמעות להשתחרר. המראה הקשה של הילדים הצליח לשבור אותי ברמה כזו שהייתי זקוק להפוגה. לאחר מספר דקות ביקשתי מאלוקים שייתן לי כוח להמשיך בעבודת הקודש וחזרתי פנימה".
ספר קצת על ההתמודדות האישית שלך בשטח האירוע.
"אגלה לך משהו... לא אחת אני מוצא את עצמי, במיוחד באירועים מהסוג הקשה והנדיר, מזמזם בלחש שירי רגש. ייתכן שזה גורם לי להסחת דעת מהמראות הנוראיים, אבל זה בעיקר מעניק לי כוחות להמשיך.
אתן לך דוגמא: יש שיר של החזן צודיק גרינוולד, מתנדב זק"א אף הוא. השיר נקרא 'אב הרחמים', והוא לקוח מהתפילה שאומרים מידי שבת בבית-הכנסת לאחר קריאת התורה. השיר מלא רגש גם במילותיו וגם בלחנו, במיוחד לאור העובדה שהמילים נסובות על הנספים בקידוש השם.
שיר נוסף שייך לשדרן הרדיו הידוע, ר' דודי שוומנפלד. השיר נקרא 'קדיש' והוא פותח במילים 'בחייכון וביומיכון'. כשמדובר בילדים רח"ל, אני מפזם את השיר 'עלה קטן' של ישי לפידות".
תוך כדי שבערל'ה מגלה לי טפח מהרגש היהודי החם הפועם בו בעוצמה, הוא מחפש במכשיר הסלולר שלו את השירים עליהם דיבר. הוא מניח את הסלולרי שלו על השולחן ונותן לי להאזין, כאומר: "הנה, כנס לאווירה".
בקושי עברה חצי דקה מהשיר ובערל'ה ממהר לכבות אותו ולעבור לשיר הבא. הוא לא מסוגל יותר מזה. כל ניגון כזה מזכיר לו מראות שהיה מעדיף לא לראות מלכתחילה.
[youtube url="https://www.youtube.com/watch?v=_Z-xLRQl6B8" width="600" height="400" responsive="yes" autoplay="no"]
סייעתא דשמיא פלאית מלווה את בערלה בזמנים כאלו. קורה הרבה שמתקבלת קריאה לצאת לאירוע כשבמיכל הדלק נותרו טיפות בודדות. בערלה לא חושב יותר מידי. הוא מתניע את הרכב ונוסע. "מעולם לא קרה" - מחדד לי בערלה תוך שהוא מרים את אצבעו - "שנתקעתי בדרך לאירוע או ממנו בגלל חוסר דלק. גם לא כשנסעתי עם נורה מהבהבת".
אתה מצליח לישון בכלל בלילות? – אני שואל את השאלה הכל-כך מתבקשת.
"אחרי אירועים ממש קשים, אני יוצא עם מספר חברים, מתנדבים אף הם, לקברות צדיקים. שם אנחנו מתפללים ויושבים עם גיטרה, מנגנים, שרים ומשוחחים על מה שכואב לנו. כל אחד פורק את המטען שלו".
קורה לך שאתה נזכר בתמונות קשות במיוחד?
"בהחלט!
כשאני נוסע בכבישי הארץ יוצא לי לעבור אינספור פעמים ליד מקומות בהם אירעו תאונות או פיגועים. זה מיד מחזיר לי את המראות הקשים שראיתי אז.
מעבר לזה, כשאנחנו, המתנדבים, מדברים בינינו וצריך לכוון מישהו למקום מסוים, זה נשמע בערך כך: 'אתה זוכר את התאונה בכביש...? תפנה שם שמאלה', או: 'בכיכר שהתהפכה משאית של חברת... תפנה ימינה'. אתה מבין? זה כבר נהיה חלק מאיתנו".
בטח יש לכם הומור משלכם, לא?
"אכן. הרי לא שייך לקחת את הדברים בצורה קשה כל הזמן. זה עלול לפגוע בנו. חייבים לדבר על זה בצורה משחררת יותר. למשל, אני יכול להגיד למישהו: 'רד למטה, אני בא לאסוף אותך', או 'חכה לי, אני בא לקחת אותך'.
כשאני לא בנסיעה לאירוע אני משתדל לעצור במקומות בהם יש טרמפיסטים. אני כבר רגיל לראות אותם מתרחקים מהרכב. באותו רגע אני חושב לעצמי: 'מעניין... הרי יש אנשים שמתים לנסוע איתי'. אין מה לעשות, זה הומור שמתפתח בהתאם לשגרה".
תגיד, כל-כך הרבה אתה תורם ומתנדב. חשבת פעם להתגייס לצבא?
"המחשבה הזו עברה בראשי הלוך ושוב. אבל תראה, בצבא מן הסתם אתגייס לשרות שקשור לתחומי ההתנדבות שלי. אם ככה, אני מעדיף לעשות אותו דבר בצורה עצמאית ולא תחת חוקים ומגבלות. אני עושה הרבה יותר כשאני עצמאי.
חוץ מזה שאני לא אפגע באדמו"ר שלי. לא מזמן הוא הגיע לארץ ודיבר בטיש שערך בסעודה-שלישית על גזירת הגיוס. הוא ממש בכה וראו שכואב לו הנושא הזה מאוד".
יישר כוחך. עם הנשיא פרס
באותו עניין, כמי שבא מהשטח, לא פוליטיקאי ולא עסקן חצר, יש לבערל'ה הרבה מה לומר ללפיד, או ליתר דיוק על לפיד: "תגיד לי, מה חושב את עצמו מר לפיד? מי הוא שיגיע פתאום משום מקום ויצעק לחרדים שהם אוכלי חינם ופרזיטים?
אני מסכים שזה דבר גדול להתגייס לצבא, להעניק מעצמך 3 שנים לביטחון היהודים במדינת ישראל. להיות רחוק מהבית. לשכב על חולות בשמש יוקדת או לעמוד במחסום בלילות קרה. אבל מכאן ועד להיטפל לחרדים הדרך עוד ארוכה. אני, כמו גם כל מתנדב מכל ארגון, נותנים את עצמנו 24 שעות ביממה במשך כל השנה. אנחנו עוסקים בדברים שלא הרבה היו מוכנים לעשות זאת במקומנו, העיקר להביא כל יהודי לקבר ישראל, ועד שהוא יגיע לשם לטפל בו גם בכבוד אחרון.
אז מגיע אדון לפיד וקורא לי 'פרזיט'? גם אם הייתי כבר על מדים הייתי פושט אותם וזורק לו אותם בפרצוף. זה לא סוד שהרבה חרדים שנמצאים שם או כאלו שהיו בדרך לשם, מתחרטים על זה. לפיד נטע בהם את ההבנה כי הם לא רצויים שם.
במקומות מסוימים עבדנו כתף אל כתף עם חיילי צה"ל. אף אחד לא הרגיש שהוא עושה יותר מהשני. אדרבה, היה שילוב כוחות מדהים שכל כולו לטובת כלל ישראל. אז למה להרוס את זה? למה לפגוע בכוונה תחילה?"
לסיום... בערלה לאן?
"כשהייתי קטן תמיד אמרתי שכשאהיה גדול אני רוצה להיות כמו קרליבך. לאהוב כל יהודי ולקרב את כולם. אני מקווה להיות תמיד בדרך לעזור לעוד ועוד יהודים, והעיקר לקדש שם שמים!"
בערלה אוסף את חפציו. רגע לפני שהוא טומן עצמו חזרה ברכב הלבן הגדול, עליו מתנוסס שחור על גבי לבן, בעיקר שחור – חסד של אמת, מבקש הוא להפטיר:
"רק עוד דבר אחד חשוב: דע לך, ששום דבר מהמעט שסיפרתי לך לא היה קורה לולא האנשים הגדולים העומדים מעלי, מסייעים, מכוונים וסוללים לי את הדרך, הלא הם מייסד זק"א ר' יהודה משי-זהב, ור' אהרן גרטנר, האיש והחסד".
עכשיו אני יודע.
"החלבן" - כך כינתה אותו כל העיירה.
לא קשה לנחש במה הוא עסק. עם הופעתן של קרני שמש ראשונות, היה מעמיס כדי חלב טרי על גבו ועובר מבית לבית בעיירה, עד שמכר את כל החלב שברשותו.
מכיוון שלא היו לו מתחרים, והתקנות בעיירה הקלו במיסים על עסקים קטנים, אך פשוט הוא שהרוויח האיש הון רב ממכירת החלב. כסף רב נצבר באמתחתו, עד שהחליט כי הגיע זמנו ליהנות מעושרו. הוא ארז מיטלטליו ויצא אל עבר הנמל - שם יעלה על סיפונה של האנייה לטיול ברחבי העולם.
בדרך לנמל עצר האיש אצל חלפן כספים, כדי שזה ימיר לו את חבילות השטרות במטילי זהב בודדים – עימם קל יותר להיסחב בדרכים, וכשהוא שמח וטוב לב הגיע אל האנייה. אל החופש.
שעות ההפלגה הראשונות היו נעימות. הרוח התבדרה על פני השטים, ריחו המלוח של הים מילא את ריאותיהם, ושיחת חולין של סוחרים ותגרים העבירה להם את זמנם בנעימים. לפתע, החלה הרוח לשרוק בסערה. היא טלטלה את האנייה מצד אל צד ואיימה להטביע אותה על יושביה.
כשכמעט והגיעו מים עד-נפש, החליט החלבן כי לא נותרה עוד ברירה, וכדי להציל עצמו מטביעה יהיה על כולם לזרוק את מיטלטליהן אל הים הגועש – כך יופחת כובדה של האנייה והיא תיזרק מגל אל גל עד כי ינוח הים מזעפו. יושבי האנייה הסכימו עימו פה אחד.
מיודענו החלבן לא היסס. כמו כולם השליך אף הוא את חפציו אל המים. כן... גם את מטילי הזהב היקרים שהיו בצרורו.
חברו, שידע על תכולת מזוודתו של החלבן, ניגש אליו והביע בפניו את תמיהתו על הקלות בה זרק את כל כספו אל המים, מבלי להניד עפעף ומבלי למצמץ.
הביט החלבן בפני ידידו, חייך במרירות, והפטיר לו במשפט אחד: "הכסף הגיע מהמים ועכשיו הוא חוזר אל המים." (- להזכירכם: הוא מכר "חלב").
•
בימים טרופים אלו, כאשר אנייתנו מיטלטלת מצד אל צד בין הגלים. מגל כלכלי חונק אל גל ביטחוני עכור, כשברקע נשמעים קולותיהם של "חלבנים" האמונים על מכירת חלב - הבה ונבדוק מה באמת הם מציעים: האם חלב בריא ומרווה מוכרים הם לנו, או שמא מערבבים הם בחלב כמות לא מבוטלת של מים, רק כדי להתעשר על-גבינו ולהרוויח עוד כמה מטילי זהב.
אני חושב שאחזור על טור זה לפני הבחירות הבאות – אלו שנראות כבר באופק.
לא שזה יעזור, אבל לפחות אוכל להגיד – אמרתי לכם!
קצב החיים נעצר באחת.
מצאתי עצמי בלב ליבו של כביש תל אביבי סואן. סחטתי את דוושת הגז בתקווה להספיק את הירוק ברמזור המהבהב, טרם יתחלף לאדום ויגזול ממני דקות נוספות בעיר בה אין דקות נוספות.
ואז היא הגיעה.
כמו משום מקום נשמעה לפתע הצפירה הישראלית המסורתית. מה שלא הצליחה דוושת הבלם, עשתה הצפירה. האטתי, ועצרתי את רכבי.
היה זה מחזה מפעים.
תנועה אדירה של כלי רכב נעצרה באחת. העיר כמו קפאה על מקומה. בצדי הכביש נעמדו הולכי רגל בפוזה שמזכירה את התיאורים ממכת-חושך. על הכביש עצמו נעמדו נהגים על יד רכבם בדממה מופתית ומוזרה משהו לתרבות המקום. הרמזור נצבע בירוק שוב ושוב, אך הנהג הישראלי הטיפוסי עשה עצמו כעיוור צבעים. "לו יכלו הרמזורים לדבר" – גיחכתי.
נעמדתי כמותם.
אולי מחשש חילול-השם, אולי מחשש חילול שמם של הנספים. כך או כך, נעמדתי. המחשבות שחלפו בראשי לא עמדו לרגע.
רכבות משא - המלאות בדרך כלל בבהמות - עמוסות בני אדם בדרכם האחרונה. ילדים נחטפים באכזריות מהוריהם. הורים נקרעים ברשעות מילדיהם. יהודי ישיש מופל ארצה ומושפל יותר מהעפר עליו הופל, כשברקע קול צחוקו של השטן. גדרות תיל ארוכות מקיפות שלדים חיים – כאילו יש בכוחם לברוח. כאילו פועם בקרבם הרצון לברוח. כביש האספלט עליו עמדתי, מעולם לא היה שחור יותר.
חצי דקה של דומייה עברה. חצי דקה נותרה.
חשבתי לתעל את הסיטואציה שנוצרה על מנת להפיק לקח. ללמוד מוסר השכל. מה מוטל עלי לעשות כעת - האם להחוויר ממחשבות העבר או דווקא להסמיק מצפונות העתיד? האם להתמקד בקרבנות השואה שאינם כבר בינינו, או שמא בקרבנות השואה שעדיין איתנו?
ואז הכתה בי ההכרה.
היטיב להגדיר אחד מרבותינו הראשונים את חיינו כאן כ-"סוס שוטף במלחמה". אותה בהמה אשר דוהרת קדימה בעת מלחמה כאילו אין מולה חייל וחרבו שלופה בידו.
שגרת ימינו דוהרת ואצה קדימה. סליחה אדוני, לאן? – "לא ממש חשוב". למה? – "למי אכפת". כמה? – "נו באמת..." עד מתי? – "עכשיו כבר ממש הגזמת עם השאלות".
אנשים נחפזים. אצים. רצים. נוהרים. דוהרים. חוטפים מכל הבא ליד. לא מישירים מבט. עצירה, ולו לשנייה אחת, תגרום לנו לדרוך על עקבותיהם של חברינו, שכנינו, ידידינו – חלילה.
דקה דומייה עברה.
שניות מועטות יחלפו והחיים יחזרו למסלולם. צפירה נוספת נשמעה, הפעם של נהג מרוגז. טוב נו, עקפו אותו. אפשר להבין. טרטור מנועים מילא את החלל. הריצה ממשיכה בדיוק מהיכן שפסקה לפני דקה.
מיאנתי להיכנס לרכבי ולהמשיך בנסיעה, בריצה. הבטתי בשעוני במאמץ לגייס לי ולו דקה אחת נוספת של עמידה באמצע החיים. כמה רציתי להמשיך לחשוב, להתבונן, להתייעל.
"אלוקי, חייב אני כעת להמשיך בדרכי" – נשאתי תפילה חרישית – "אך אנא, תן לי הזדמנויות נוספות שכאלה במרוץ החיים הפרטי שלי".
הייתה זו תפילת-העמידה שלי.
וחוזר חלילה: בימים האחרונים החלה חברת 'אגד' להציג באוטובוסים את מספר הימים בהם אוחזים ב'ספירת העומר' - אלא שלאחר ארבעה ימים העדכונים הופסקו.
המיזם החדש והאקטואלי מאוד לימים אלו, הוצג כשירות לנוסעים בתחבורה הציבורית של 'אגד', בקווים הפנימיים בירושלים - במסכים התלויים בקדמת האוטובוסים, והמופעלים באמצעות מערכת נצ"ר (ניהול ציי רכב).
לחץ, שכנראה הפעילו גורמים שונים על החברה, גרם להפסקת הפרסומים באופן מיידי.
מחברת 'אגד' נמסר:
"מדובר אכן בפרסום שנעשה באמצעות מערכת נצ"ר, המשמשת בעיקר את מפעילי האוטובוסים ומסייעת להם בכל הקשור למסלולי הנסיעה, התחנות, זמני הגעה ליעדים וכדומה.
"היה צורך לערוך ניסוי טכני במערכת, ולכן בחרנו להציג משהו אקטואלי בימים אלו, שאינו פוליטי או מסחרי. ברגע שהניסוי נגמר - הופסקה גם הפעילות הזו".
קבוצת בחורי ישיבה שנכנסו למסלול נחל דרג’ה איבדו את דרכם. הוריהם המודאגים יצרו קשר עם מוקד זק”א שעירב את יחידת החילוץ ‘מגילות’. הנערים נמצאו סמוך לשעה 21:00 כשהם בריאים ושלמים.
•
דרמה בנחל-אוג שבמדבר יהודה: חמש בנות נעדרו בסיום המסלול אותו ערכו קבוצת בנות סמינר ממודיעין עילית. לאחר חיפושים נרחבים בסיוע יחידת החילוץ מגילות וכוחות משטרה, אותרו הבנות כשהן בריאות ושלימות.
•
בחורי ישיבה חולצו ביום שישי האחרון לפנות בוקר במדבר יהודה לאחר שכמה מהם התמוטטו וסבלו מהתייבשות ותשישות מתקדמת.
•
סמוך לשעה 02:00 בלילה התקבלה קריאה במוקד 'איחוד הצלה' מקבוצת בחורי ישיבה אשר טיילו במסלול שדה בוקר שבדרום הארץ ובעקבות החשיכה לא מצאו את דרכם חזרה. קמב"צ יחידת חילוץ הר הנגב הצליח באמצעות הטלפון להנחותם במדויק כיצד לצאת מהמסלול בשלום.
•
בין הזמנים.
בחורי ישיבות רבים יוצאים לנפוש, להחליף אווירה ולאגור כוחות לקראת ה'זמן' הבא. ההיצע הוא גדול. לפעמים גדול מידי - גדול עליהם.
נחלי מים שוצפים בגליל העליון, מסלולי הליכה נדירים ביופיים במדבר יהודה בואכה ים המלח, טיפוס מצוקים וירידת עמקים, שחייה בכינרת ודהירה על טרקטורונים – כל אלו מזמינים אליהם את אוהבי האקסטרים וחובבי האתגרים, מיטיבי הלכת וגם כאלו שלא.
"קודם יוצאים" - אמר לי בחור אחד, הלומד בישיבה מפורסמת במרכז הארץ, תוך שהוא מעמיס את עצמו לתוך הרכב השכור. "כשנגיע לצפון 'נזרום' כבר".
אז זהו, ש'הזרימה' הזו יכולה לשבש תכניות. הסכנות הטמונות בחיק הטבע לא תמיד 'זורמות' עם המטיילים.
המדבר לא מצופה באספלט
"כשכולם בחופש אנחנו עובדים", אומר לחרדים10 נועם אלדן, מפקד יחידת החילוץ 'מגילות' בצפון מדבר יהודה.
יחידת חילוץ 'מגילות' היא יחידת מתנדבים שהוקמה בשנת 1994 על ידי מחלקת הביטחון במועצה האזורית מגילות ים המלח, אך רק כעבור ארבע שנים התמסדה היחידה כגוף מקצועי, וכארגון המעניק מענה בתחום הטג"ח (טיפוס, גלישה וחילוץ), איתור נעדרים, חילוץ בשיטפונות, חילוץ ימי ותאונות-דרכים.
היחידה פועלת באירועי חילוץ ממקומות בהם גופי החירום השונים - משטרת ישראל, כיבוי אש ומד"א - לא יכולים לתת מענה.
את היחידה מרכיבים כ-50 מתנדבים מקצוענים בתחומי החילוץ השונים: מים, מקומות גבוהים, ואדיות ועוד. "כולם אנשים עובדים ולכולם יש משפחה בבית", אומר אלדן, "אבל כשיש אירוע - עוזבים הכול ומגיעים לחלץ".
וכשהוא אומר "עוזבים הכול", הוא מתכוון שזה יכול להיות באמצע העבודה, בפגישה חשובה, ואפילו בסעודה משפחתית נעימה.
למד אותנו על הסכנות שיכולות לשבש כל טיול, ביקשתי.
"דבר ראשון, תאונת דרכים. תחשוב שג'יפ או טרקטורון, אפילו רכב משפחתי, מתהפכים, מתרסקים או נופלים מגובה, הרי שבלי שום קשר לעוצמת הפגיעה ואיכות התאונה, עצם התאונה במקום כזה הופכת את האירוע למורכב ומסובך הרבה יותר.
"המדבר לא מצופה באספלט", הוא מסביר. "אם בכל תאונה בעיר יכולים תוך דקות ספורות להופיע כוחות ההצלה, הרי שכאן זה יכול לקחת שעות ארוכות שמאוד קריטיות במצבים כאלה. מעבר לזה, גם כשכבר הגיעו לחלץ ומעמיסים את הפצועים על רכבי השטח, אין אפשרות לנסוע במהירות עד למקום המפגש עם האמבולנסים. נסיעה מהירה כזו יכולה לגרום לפציעה להחמיר הרבה יותר. זו הסיבה שבחלק מהמקרים אין ברירה אלא להזמין מסוק.
"גם טיול אופניים יכול להיגמר באסון. התשתיות המדבריות הן לא מה שרגילים אליהן בתוך העיר. בקלות ניתן להתהפך או להתרסק עם אופניים, וזה קורה המון".
טיול עם נעלי עקב
מתי עדיף לצאת לטיול, ביום או בלילה?
"ברור שביום", הוא קובע. "אני יודע שאנשים אוהבים לצאת בלילה ולטייל לאור הירח, אבל אנחנו ביחידת החילוץ ממש לא אוהבים את זה. אנחנו יודעים איך טיול לילי שכזה יכול להיגמר".
איך?
"תראה, אנשים מתחילים את המסלול בלילה במטרה לסיים אותו עד הבוקר – מה שברוב המקרים לא קורה. המטיילים מוצאים את עצמם באמצע המסלול, כשהבוקר מתחיל והשמש החמה של המדבר קופחת על ראשם, ומגלים שאין בידם מספיק מים כי הם תכננו כבר להיות בסוף המסלול. מכאן ועד להתייבשות הדרך קצרה".
ובטיולי יום?
"ליום יש סכנות משלו. הכול תלוי בתכנון שלפני היציאה לטיול ובהכנת הציוד הדרוש. לברר קודם את אורך המסלול, מידות החום או הקור במקום, דרגות הקושי שבו: עליות, ירידות, סולמות, חבלים וכו'. חשוב לדעת קודם כל לאן יוצאים והאם משלבים מסלול מים בטיול. אם כן, לוודא שכל המשתתפים יודעים לשחות. קורה שמגיעים למקום שצריך לחצות מים ומתברר שאחד לא יודע לשחות. מה עושים אז?
"בנוסף, לקחת מספיק מים לשתייה ולהתלבש בהתאם. אנשים מגיעים למסלול מדברי עם נעלי בית, וכבר יצא לנו אפילו לחלץ בנות שהגיעו עם נעלי עקב. מעבר לזה, לצאת למסלול עם האנשים המתאימים. לא לקחת מבוגרים שקשה להם ללכת למסלול הליכה מפרך, ולא לקחת ילדים שלא יודעים לשחות למסלולי מים.
"עוד דבר שנתקלנו בו הרבה, זה יציאה לטיול מבלי לקחת תרופות למי שזקוק להן. קרה לא פעם שחולי סכרת ואחרים נתקעו וחיכו לחילוץ. מלבד הסכנה שיש לכל אחד שזקוק לחילוץ, אצלם הסכנה גדולה יותר כשמגיעה השעה לקחת תרופה והם צריכים לחכות שעות עד שיגיע החילוץ".
עד כמה שזה נכון, אני חושב שרוב האנשים פשוט לא מודעים לדברים האלה.
"תראה, זו לא סוגיה מורכבת. כל מה שאני אומר לך זה אחד ועוד אחד. היגיון פשוט ושיקול דעת נכון שצריך להפעיל לפני יציאה לטיול.
"למשל, ברוב המסלולים הידיים צריכות להיות פנויות, מכיוון שנעזרים בהם במהלך ההליכה או הטיפוס. לכן צריך להגיע עם תיק גב ולא עם שקית. בנוסף, להשאיר ברכב או במקום האיסוף את הדברים שלא נחוצים למסלול עצמו. אין צורך לסחוב בגדי החלפה או מכשירים שונים, אם הם לא חלק מהמסלול.
"ויש את הדברים היותר הגיוניים: לא לרדת משבילים מסומנים, להתייחס להוראות ולשילוט בדרך, ולא להחליט פתאום להמשיך את המסלול לבד".
מה לעשות כדי למנוע מצב של ניתוק מוחלט באמצע שום מקום?
"חשוב מאוד להשאיר בבית את כל המידע על הטיול. לפני שיוצאים ליידע את מי שנשאר בבית על מסלול הטיול, מי המשתתפים בו, מספרי הטלפונים של היוצאים לטיול וכו'. הדברים האלו נעשים בכמה דקות ויכולים לחסוך אחר-כך כאב ראש של הרבה שעות. כמו כן, להצטייד במספרי טלפונים של מוקדי החירום: משטרה, מד"א, מכבי אש, ארגוני ההצלה ויחידות החילוץ הפועלות במקום.
"אין לצאת לטיולים עם קבוצת אנשים לא מוכרת. לצאת רק עם אנשים מוכרים או קבוצה מאורגנת. קרה לא מזמן שמיניבוס הסעות עבר בעיר מסוימת ואסף אנשים לנסיעה מזדמנת לאחד הנחלים באזור. הם סיכמו על מקום מפגש ושעת הגעה אל היעד. כשהם סיימו את המסלול התברר שאחד חסר. כמובן שאף אחד לא מכיר אותו ולא יודע לאן הלך.
"לכן, לצאת רק בחברת אנשים מוכרים שיוכלו לסייע בנתינת פרטים אם חלילה קורה משהו".
לא להצטלם, לא לדבר
לכל אורך השיחה חוזר בפניי נועם אלדן – המשמש כבר שבע שנים כמפקד יחידת החילוץ 'מגילות' - על דגש חשוב: "גם אנשים שלוקחים בחשבון את העלול להתרחש, כמו תאונות או פציעות, עדיין, רובם פשוט שכחו את העניין העיקרי שגורם להכול להיות כל-כך מורכב.
"נניח שמטייל נפצע ויש לו 'רק' נקע. אם זה היה קורה לו בתוך העיר, תוך דקות ספורות הוא כבר מקבל את הטיפול שהוא זקוק לו. במקום כמו מדבר ובמסלולים רחוקים, אפילו פצע פשוט או תאונה קלה מורכבים ומסובכים הרבה יותר – רק בגלל שהם אירעו במקום כזה.
"ההמתנה לחילוץ – כשכבר הצליחו להשיג אחד כזה, ברוב המקרים בלי מספיק מים, בחום שגורם מהר מאוד להתייבשות – הם אלו שעושים את העניין הרבה יותר קשה עבור המחלצים ובטח שעבור הפצוע.
"תבין, יכול להיות שקבוצת מטיילים בת מאה איש לא תהווה מקור דאגה בשבילנו כמו מטייל אחד. הכול תלוי באיכות האירוע. חילוץ מטייל בודד שנפגע באופן קשה מורכב יותר מחילוץ מאה מטיילים שעומדים על הרגליים ובסך הכול איבדו את הדרך".
במקרה שחלילה אירעה פציעה או תאונה. מה לעשות, וחשוב לא פחות – מה לא לעשות?
"דבר ראשון במקרים כאלו זה להשיג את החילוץ. הנטייה הטבעית היא להתקשר למד"א ולארגוני הצלה כאלו ואחרים, אבל זו טעות. הרי יחידות החילוץ מאומנות לחלץ משטח שאין ארגוני ההצלה הרגילים יכולים להגיע אליהם.
"במידה ואין בהישג יד טלפון של יחידת חילוץ, כדאי להתקשר למשטרה ולבקש שישיגו את החילוץ בשטח. בשום פנים ואופן לא להאריך בשיחה עם המשטרה או עם מד"א.
"נטייה נוספת שיש במקרים כאלו היא להתקשר למשפחה ולחברים ואפילו להצטלם. זו טעות מסוכנת שיכולה לעלות אפילו בחיי אדם. הטלפון חייב להישאר זמין ופנוי עבור יחידת החילוץ. הם הראשונים שיגיעו לזירה. לפעמים גם לא שמים לב והבטרייה אוזלת – מה שיגרום לחילוץ להתעכב שעות נוספות.
"אנשים צריכים להבין שבשטח יש מוגבלויות. אין שקע להטעין את הסלולרי. לכן, במקרה של פציעה לדאוג להשיג את יחידת החילוץ ואז לשמור את הטלפון פנוי עבורם – לא לדבר ובטח שלא להצטלם.
"דבר חשוב נוסף: לא להתפזר. אין שום סיבה שמטיילים יתפזרו במטרה להזעיק עזרה. ברוב המקרים, הם נאבדים וגם אותם צריכים לחלץ. במקרה שאין אפשרות לבקש את יחידת החילוץ, כגון שאין בטרייה בסלולרי וכדומה, כדאי שילכו שני אנשים יחד לחפש עזרה. בשום פנים לא ללכת לבד.
"ולהיות אמינים בדיווחים. אין שום עניין "לנפח" את האירוע כאשר מדובר באירוע קל, או להחסיר פרטים כשקרה אירוע חמור. צוות החילוץ שיוצא לדרך חייב להיות מעודכן ברמת דיוק גבוהה על מצב האנשים.
"ולזכור תמיד שאנשי החילוץ הם מתנדבים שעוזבים הכול על-מנת לצאת להציל חיים. על המטיילים מוטל להקל עליהם כמה שאפשר. המחלצים כבר יגיעו ויעשו את העבודה שלהם על הצד הטוב ביותר".
אין חתונות ואין מוזיקה, רק זיפים וחצאי זקנים. גם דוכני חנויות הספרים מציגים לראווה מבחר עצום של ספרי הלכות, מנהגים, שיחות וליקוטים לימי הספירה.
כן, לימי ספירת העומר סממנים משלהם. עם זאת, בשנים האחרונות נוסף סממן מובהק לימי הספירה – השיר הווקאלי.
אי אפשר לומר שאין מוזיקה. די לפתוח רדיו, לשמוע את השיר שמתנגן, לסנן בשיניים חורקות "איך ייתכן שהרדיו הזה משמיע שירים בימי הספירה?", ורק אז לשמוע את צליל האסימון הנופל – "אהה, זו מוזיקה ווקאלית!".
אז מה זה בעצם ווקאלי, למה היא נועדה, והאם יש לה שימוש נוסף בעולם מלבד כאן, במדינת היהודים, בימי ספירת העומר..?
מקור המוזיקה הווקאלית
השם "מוזיקה ווקאלית" נגזר משם התואר האנגלי VOCAL – שפירושו: קולי.
מוזיקה ווקאלית היא סגנון מוזיקלי בו מרכז הכובד של המוזיקה נשען על קולו של הזמר, או החזן, ולא על כלי נגינה. מוזיקה זו מתבצעת על ידי קול אדם בלבד או בשילוב קול אדם יחד עם ליווי אינסטרומנטלי (-חלק בשיר בו יש כלי נגינה בלבד). למרות השתתפותו של כלי הנגינה, תיחשב המוזיקה כווקאלית כל עוד קול האדם הוא זה שייתן את הנפח המרכזי. ראוי להדגיש, כי מוזיקה ווקאלית בעלת קול אדם בלבד וללא ליווי של כלי נגינה נקראת א'קפלה.
ככל הנראה, סגנון זה הוא העתיק ביותר בהיסטוריית המוזיקה מכיוון שהוא אינו דורש דבר מלבד קול האדם. זו גם הסיבה להימצאות סגנון זה בכל התרבויות.
המוזיקה הווקאלית אינה המצאה של תאבי מוזיקה אשר 'טיפסו על קירות בימי ספירת העומר'. מקורו של סגנון זה מגיע למרבה ההפתעה מהנצרות. בעקבות ההגבלות שהיו בימי הביניים על שימוש בכלי נגינה בתוך בתי התיפלה שלהם, נאלצו הנוצרים להשתמש בז'אנר הווקאלי על מנת ליצור מוזיקה שונה.
גם אצלנו ניתן לומר כי המוזיקה הווקאלית נכנסה בעקבות - להבדיל - ההגבלה בימי ספירת העומר, בהם חלים מספר דיני אבלות.
מוגבלות הקול האנושי
למרות קיומם של אנשים בעלי קולות מיוחדים ונעימים, עדיין, אינו דומה קולו של זמר בליווי כלי נגינה לקולו בלבד ללא ליווי תזמורת. ההבדל נעוץ בעובדה שלקול האנושי – עד כמה שהוא ערב - יש מגבלות.
על מנת להתגבר על מוגבלות הקול האנושי, מציבים כותבי המוזיקה הווקאלית במקהלה אחת אנשים בעלי גבהי קול שונים. מלבד זאת, הם אף מתמחים בכתיבת מוזיקה מתאימה לזמרים וסולנים בעלי סוגי קול שונים.
אם בתחילה הכילה המוזיקה הווקאלית קול אדם בלבד, הרי שהיום - אודות להתפתחויות טכנולוגיות בתחום הסאונד - ניתן להפיק חיקויים מוצלחים של כלי נגינה בעזרת קול האדם בלבד.
המוזיקה הווקאלית בעולם
המוזיקה הווקאלית קיימת בתרבויות רבות ושונות בעולם.
סגנון ווקאלי היה ועודנו חלק חשוב במוזיקה הטורקית והמזרח תיכונית. מוזיקה כזאת הייתה קיימת עוד מלפני המאה ה-13, וכנראה עוד לפני שנת 900. בנוסף, הצאצאים של שבט קונג והחמולות בדרום אפריקה מנצלים טכניקות דומות במוזיקה המסורתית.
מוזיקת הפה - היא טכניקה סקוטית המבוססת על חיקוי חמת חלילים, כינורות וכלים אחרים, ששימשו את המוזיקה המסורתית של סקוטלנד. מהגרים סקוטיים בצפון אמריקה הפכו מוזיקה זו לפופולרית והיא שולבה בצורות רבות של מוזיקה אמריקאית.
במוזיקה היהודית, כפי שכל אחד מכיר מסעודת שבת, שבע ברכות, ואפילו מ"לכה דודי", משתמשים הרבה בניגון שיר ללא מילים, שבו משובצים צלילים כמו: "בים-בם-בום", "אי-אי-אי" וכו' מלווה לעתים קרובות במחיאות כפיים קצביות ותיפוף על השולחן.
ווקאלית בספירת העומר
המוזיקה הווקאלית קיימת בשירות היהדות הרבה מעבר לימי ספירת העומר. בעקבות האיסור של חכמים להשתמש בכלי נגינה בשבתות וימים טובים: "גזירה שמא יתקן כלי שיר", מבוצעים כל קטעי החזנות בבתי הכנסת ללא ליווי של כלי נגינה בשבתות וחגים.
אחד מהפולמוסים הראשונים של הרפורמה ביהדות (-ריב ההיכל) נסוב בחלקו על נושא הכנסת עוגב לבית הכנסת. "ריב ההיכל" הוא הכינוי שניתן למחלוקת בין המתקנים היהודים המודרניים (משכילים) ובין היהדות האורתודוקסית על גווניה. המחלוקת פרצה בקהילות היהודיות בגרמניה, במאה ה-19.
כידוע, על פי ההלכה אין לשמוע מוזיקה בזמני אבל, לא רק הפרטיים רח"ל, אלא גם אלו שנתקנו עבור הציבור, כמו ימי ספירת העומר ושלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב.
אלבומים רבים של מוזיקה ווקאלית חסידית יצאו על מנת לאפשר האזנה למוזיקה גם בימים אלו. מקהלות מפורסמות כמו פרחי-מיאמי וזמרים יחידים הוציאו דיסקים ייעודיים לימים אלו. למרות זאת, ישנו פולמוס נרחב, האם מוזיקה ווקאלית מותרת בימי אבל כאלו או לא.
המצדדים בהתרתה מציינים את העובדה, שהאיסור הוא שמיעת קול זמר ואילו המוזיקה הזו אינה כוללת כלים כאלה. לעומתם יש הטוענים, שטעם האיסור הוא מכיוון מוזיקה משמחת את הלב ומוזיקה ווקאלית אינה שונה בזאת מכל מוזיקה אחרת. לכאורה, נוטים רוב הפוסקים לומר, שעדיף לא לשמוע מוזיקה ווקאלית בימי אבל.
עובדה מעניינת היא, לתשומת ליבם של חובבי סגנון המוזיקה הזה, שכיום אף ניתן להשיג תואר ראשון במוזיקה ווקאלית. תכנית הלימודים כוללת מקצועות כמו קולקוויום, סדנת אופרה, שיעורי איטלקית ועוד.
"מיודענו" - כך אני קורא לו.
כשאני קורא לו.
מיודענו הלז מפורסם בקהילה כמי שמחמיר על קלה כחמורה. בכלל, המילה "קולא" על הטיותיה ושבעת בנייניה - זרה לו.
ואם כך בכל ימות השנה, הרי שבפסח מוסיף מיודענו חומרות על חומרותיו. עם התקדש ראש חודש ניסן, נכנס מיודענו לבועה שכולה נרווים ודקויות. בני משפחתו של מיודענו מורגלים בימים אלו, טרום חג הפסח, להתרחק מאביהם ד' אמות - לחומרא, כמובן. "הוא אלרגי לחמץ" - יבהירו לעצמם.
וכך עוברים הימים ומתקרבים לחג הפסח. מיודענו ניקה היטב כל דבר שזז בבית. כל גרגר אבק בתריסים ומתחת למיטות כבר הוכשר לפסח.
בזה אחר זה מוצאים מכנסיו של מיודענו מהארון אל המרפסת. במיומנות וחריצות ראויים לחיקוי, שולף הוא כיס אחר כיס ומבריש כל תפר וכל חוט סורר עם מברשת השיניים. את המברשת הוא מנקה באמצעות מברשת נוספת, ואת האחרונה שורף בשריפת חמץ עם הלולב של סוכות והפתילות של חנוכה.
שעון הקיר התלוי במטבח - מעוטר באיורי חיטים ושיבולים - מובל אחר כבוד אל קרטון החמץ. זה שיימכר עוד מעט לאחמד. או מוחמד. או מחמוד. לא ממש משנה לו, העיקר שלא יהיה אחמד בן שרה.
ליל בדיקת חמץ הגיע. מיודענו מפשיל שרוולים, מדליק את הנר, אוחז בנוצה, מברך, ובכריעת ברך - שלא הייתה מביישת את ה"כורעים ומשתחווים" ביום כיפור - גוחן לעבר הרצפה וזוחל אל החורים ואל הסדקים.
את מכירת החמץ בבוקר שלמחרת, עשה אצל המו"ץ הליטאי, הדיין הספרדי והפוסק החסידי. כמו בקריאת "זכור", גם במכירת חמץ נוהג מיודענו שלא לקפח אף עדה. "מה שבטוח" - מרגיע את עצמו.
ליל הסדר.
"הא לחמא עניא" מתחיל מיודענו לקרוא את ההגדה, כשבאותה נשימה מבהיר הוא לילדיו ש"לחמא" הכוונה ל"מצה". "לבטל כל אסוציאציה של חמץ" - נימק בתבונה והיגיון בריא.
את הקטע "בכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה" שב"מה נשתנה" - היה מעדיף לצאת בשמיעה מבנו הגדול. "הס מלהזכיר שם חמץ" - ידעו מקורביו.
כמי שכפאו שד ברך "המוציא לחם" על המצה. אם היה מיודענו אחד מחז"ל, אין ספק שהיה קובע לברך "על אכילת מצה" כל ימי החג. גם בברכת המזון עברה בו צמרמורת כל פעם שהזכיר "נותן לחם לכל בשר".
בכל ימי הפסח נזהר מיודענו שלא לאכול במקום אחר. בקושי את הרוק היה בולע כששהה מחוץ לביתו.
פעם אחת קיבל מיודענו מברק בעיצומו של חול-המועד.
השולח היה חברו הוותיק שהיגר לחו"ל לא מכבר. את המכתב קרא בהנאה מרובה, כשלפתע האדימו פניו. את מילותיו בחר הידיד החו"לי לסיים במילים - חמ"ץ שמח. מיודענו כמובן ניתק מיידית קשר עם "החו"לון הזה" - כהגדרתו. לא הועילו כל הסבריה של אשתו כי החבר התכוון בעצם לראשי תיבות של "חג מצות שמח".
"איייי" - נפלטה זעקת שוד ושבר ממיודענו.
החג השני של פסח, או השביעי של פסח, יצא לפני שעה קלה. הכוויה בערה בידו וגרמה לו לשמוט מידיו את שקית הלחמניות שהספיק לחטוף בחיפזון של יוצאי מצרים.
מיודענו, כבר הבנתם, הוא מאלו שמתפללים את תפילת ערבית של מוצאי החג ברחבת המאפייה השכונתית. בלהיטות של קדושה, לאחר שבעת ימי המחסור בחמץ - במחשבה, בדיבור ובאכילה, הרשה לעצמו להביא אל ביתו, אל קרבו ואל כרעיו, לחמניות חמות וטריות שנזרעו, הושקו, נקצרו, נערמו, נטחנו, ונאפו לאחר הפסח.
אולי התיאורים כאן על מיודענו לא היו ולא נבראו. אבל הכוויה הייתה. נבראה. ומשאירה צלקת כל שנה מחדש.
המימונה הוא חג עממי הנהוג במוצאי שביעי של פסח, באסרו חג (בישראל בכ"ב בניסן ובחוץ לארץ בכ"ג בניסן).
-
מקור המנהג הוא בעיקר במסורת יהדות מרוקו.
-
אחד ההסברים לקיומו של חג זה היא הזהירות היתרה שהייתה מקובלת במהלך ימות הפסח שלא לאכול איש אצל רעהו, בשל שוני במנהגים הקשורים להימנעות מחמץ וכיוצא בו. לכן, מיד לאחר פסח היו מארחים איש את רעהו, כדי להראות שמה שלא אכל אצלו בפסח לא היה בגלל איבה אלא בגלל חומרה, והנה עתה הם אוכלים איש ממאכלי רעהו.
-
בשנים האחרונות נושאות חגיגות המימונה בישראל גם אופי פוליטי - נשיאים, ראשי ממשלות, שרים ופוליטיקאים משתתפים באירועים הנחגגים ברחבי הארץ.
-
מקור השם נובע משיבוש המילה העברית "אמונה". החג נקרא כך משום שעל פי המסורת הסיכוי לגאולה ביום זה רב יותר, על פי מאמר התלמוד "בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידים להיגאל" (תלמוד בבלי, ראש השנה י' ע"ב), ובחג זה הציבור מביע את אמונתו בגאולה העתידית.
-
סברה אחרת היא שמקור השם נובע מהמילה הערבית "מימון" שפירושה מזל, והחוגגים מאמינים כי יום זה הוא יום סגולה לפרנסה ולזיווג.
-
יש הסבורים כי השם "מימונה" נובע משמו של אבי הרמב"ם, הרב מימון בן יוסף, שיום המימונה חל ביום פטירתו.
-
ליל המימונה מתאפיין בהשארת דלת הבית פתוחה (כל עוד בני הבית נמצאים וערים) כדי להזמין את כל מי שרוצה להיכנס, ולאו דווקא בני משפחה, מכרים או מוזמנים מראש.
-
הכיבוד שמונח על השולחנות הוא ברובו המכריע מתוק, כנראה כדי להדגיש את התקווה למתיקות בשאר תחומי החיים. מוגשים ממתקים וריבות מסוגים שונים, שהוכנו כולם על ידי בעלת הבית במהלך הפסח. משום כך, כל המעדנים המתוקים הללו חייבים להכיל רק מרכיבים כשרים לפסח, דהיינו: תמרים, בוטנים, שקדים, אגוזים, סוכר וכו' – אך ללא קמח או מרכיבי חמץ אחרים.
-
את המופלטות, מאכלים העשויים קמח וממאפייני המימונה, מכינים דקות ספורות בלבד לפני ההגשה.
-
נהוג לברך את האורחים בברכת "תירבחו ותסעדו", ומקובל לפרשו כ"תרוויחו ותצליחו", אך פירוש זה מוטעה. הטעות צמחה בקרב מרוקאים שנולדו בארץ, אשר מפרשים את הברכה כהזמנה לאורחים ליהנות משפע המזון. הברכה הנכונה היא "תרווחו ותסעדו" ומשמעותה שקודם יהיה לכם רווח (רווחה) ואחר כך תוכלו גם לתת סעד (עזרה לזולת). הברכה המקורית לא מתייחסת לאוכל אלא לרעיון חברתי, למרות שמבטאים אותו בצורת ארוחה חגיגית.
-
יש הזורים מעט קמח על האורחים בהיכנסם להתארח.
קיץ בריא, פורה, מהנה ומועיל לכל בית ישראל.
נעים להכיר
הדבר הבסיסי בהיכרות עם מישהו הוא לדעת קודם כל את שמו, ואם יש לו כמה שמות רצוי להכיר את כולם, שכן בסופה של הקריאה תכירו אולי טוב יותר את ים-סוף, אבל לא תדעו כלום על הים האדום.
אז הנה, נחסכה לכם קריאתה של כתבה נוספת. ים סוף הוא הים האדום בכבודו ובעצמו. אם כן, מה מקור שני השמות הללו?
ובכן, ים סוף זהו שמו העברי של הים. בכל מקור קדום אחר לא קרוי הים בשם זה שקראה לו התורה. לעומתו, לשמו השני – הים האדום – יש מקורות נוספים.
הסיבה העיקרית נובעת מהגוון האדמדם שמצוי במים. יש הטוענים כי גוון זה, שאינו מצוי בימים אחרים, מקורו בבקטריות מסוג מסוים הנמצאות במי הים ומשוות לו מראה אדמדם. לעומתם, יש הטוענים כי הגוון האדום של הים נובע דווקא מהשתקפות ההרים האדמדמים שממזרחו, היכן שממוקמות ירדן וערב הסעודית.
ים סוף מהווה מוקד חשוב לתיירות מרחבי העולם. מזג האוויר הנוח בעונת החורף, החופים היפים, הים הצלול ואתרי הצלילה המרהיבים לחופי סיני, מצרים, וסודאן הופכים את חופי ים סוף ליעד תיירות מבוקש. ראס מוחמד והחור הכחול בסיני, ידועים כאתרי צלילה מהמרהיבים בעולם. מאז הסכם השלום בין ישראל ומצרים פיתחה מצרים מאוד את התיירות לאורך חופי ים סוף, במיוחד בסיני, ובנתה עשרות אתרי תיירות ומאות מלונות וכפרי נופש.
ים סוף, או כפי שכבר למדנו – הים האדום, הוא שלוחה של האוקיינוס ההודי והוא מחובר באופן מלאכותי לים התיכון באמצעות תעלת סואץ. לחופי ים סוף שוכנות מדינות ערביות רבות כמו: ג'יבוטי, אריתריאה, סודאן, מצרים, ירדן, ערב הסעודית ותימן, ומדינה יהודית אחת בלבד – ישראל.
חוצים את התעלה
אם הזכרנו את תעלת סואץ, אי אפשר שלא להקדיש לה 45 שניות של קריאה:
תעלת סואץ היא תעלת מים מלאכותית העוברת במצרים, ממערב למדבר סיני, ומשמשת למעבר אניות ממזרח אסיה, האוקיינוס ההודי וים סוף, לים התיכון ולאירופה. אורכה 162.5 ק"מ והיא נמתחת בין הערים פורט-סעיד ופורט-פואד מצפון, אל העיר סואץ מדרום. רוחבה של התעלה נע בין 100 ל-200 מטרים, ועומקה בין 10 ל-20 מטרים.
חשיבותה הגדולה של התעלה היא מתן האפשרות לספינות הנעות בין אסיה לאירופה להימנע מהצורך להקיף את אפריקה דרך האוקיינוס האטלנטי הסוער, ובכך לקצר ולהוזיל משמעותית את הדרך.
התעלה מהווה כיום את קו הגבול בין יבשת אסיה ליבשת אפריקה. בין מלחמת ששת הימים (1967) ועד לנסיגה הישראלית מסיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים (1980-1982) הייתה התעלה גם קו הגבול בין ישראל למצרים.
עכשיו אפשר להמשיך לשחות בים סוף, שהוא המלוח ביותר, אגב, מבין הימים הפתוחים.
אורכו של ים סוף הוא כ-1,900 ק"מ ורוחבו המקסימלי הוא כ-300 קילומטר. עומקו הממוצע כ-500 מטר ועומקו המקסימלי כ-2,500 מטר. לים - מדפי יבשה רחבים הידועים במושבות האלמוגים שבהם, וביצורים הימיים הרבים השוכנים לאורכם. טמפרטורת פני המים שלו נעה בתחום צר שבין 26-20 מעלות צלזיוס, ומעט מתחת לפני המים הטמפרטורה היא כ-21 מעלות במשך כל ימות השנה. הראות מתחת לפני המים טובה מאוד, כשלעתים אף ניתן לראות לטווח של 200 מטר.
ים סוף, אם תהיתם, ואני בטוח שכן, מוקף מדבריות מכל צדדיו. הוא גם הים היחיד בעולם ששום נהר או נחל איתן, לא נשפך אליו.
התורה והמדע בים סוף
כמו בכל נושא בו המדע מתערב ומנסה להוכיח כי מאורעות התנ"ך אינם ניסים או מופתים, אלא לכל מאורע ישנו הסבר מהטבע, הזוי ככל שיהיה.
חוקרים רבים ניסו למצוא הסבר ריאלי למאורע. יש שהצביעו על תופעת הגאות ושפל כהסבר אפשרי, משום שכאשר הגיעו בני ישראל אל שפת ים סוף הוא היה במצב של שפל קיצוני – מה שאפשר לעם ישראל לחצות אותו. לאחר מכן - בדיוק לאחר שעבר האחרון שבהם והמצרים החלו להיכנס - חזר הים למצב של גאות והטביע את המצרים.
ונניח שזהו ההסבר המדויק – האין זה נס שבדיוק כשאחרון הישראלים עבר בים נכנס הים למצב של שפל? ומעבר לכך, אם חז"ל העידו כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, מן הסתם לא היה שם רק גאות ושפל.
כהמשך לחקירת הפלא הגדול של קריעת הים, ניסו חוקרים ומדענים רבים לצלול אל הסוגיה השמימית הזו ולנסות לדלות ממעמקיה תובנות. כלומר, היה או לא היה. עפרא לפומיה, כמובן.
ולמשל, שני מתמטיקאים רוסים קבעו כי בני ישראל חצו את ים סוף על גבי שונית אלמוגים. רוח עזה הסיטה את הים לפרק הזמן שנדרש להם לחצות ומפלס המים היה באותו זמן נמוך בהרבה. ספסיבה להם!
עוד מוסיפים הרוסים, כי לפי חישוביהם, אורך הזמן שדרוש היה לבני ישראל - שמספרם עלה על 600 אלף איש - לחצות את הים עמד על כארבע שעות שאורכה הוא כ-6.7 קילומטר, מחוף לחוף. לדבריהם, אחרי כחצי שעה המים אמורים היו לעלות חזרה – מה שכנראה גרם לטביעת הצבא המצרי.
עם הזמן התרבו גם ההשערות לגבי המיקום המדויק בים סוף, בו עברו בני ישראל.
בשנת 1978 צלל חוקר בשם רון ואייט באזור שכפי הנראה התרחשה בו חציית ים סוף. הוא מצא שם חלקי מרכבות שהיו כבר מכוסים בשכבת אלמוגים, ונדרש טיפול זהיר בהם כדי לראות אותם. עם זאת, האלמוגים סייעו כנראה לשימורם כל השנים.
בקרקעית הים נמצאו גלגלים בעלי 4, 6 ו -8 חישורים, רון הוציא מהמים ציר מרכבה - אליו היו מחוברים 8 חישורים של גלגל, והביא אותו לבדיקה בקהיר אצל מנהל עתיקות ידוע. הלה בדק את חלק המרכבה ומיד הודיע שמדובר בממצא מהשושלת ה-18 של מצרים העתיקה, שידועה כתקופת שיעבוד עם ישראל במצרים.
ב-מאי 2000 נערכו צלילות מחקר על ידי קבוצות חוקרים שונות בראשותו של מארק קראסברג מנורווגיה ובין הצוללים היו חוקרים ידועים כמו: רוס פטרסון מאוסטרליה, ויוקה פונטן משבדיה, מייקל רדמן ואהרון סן מבריטניה ותור לארסן, אף הוא מנורווגיה. במקום, הם פגשו בחוקר נוסף בשם ד"ר לנרט מולאר, כשברשותו מצלמה תת-ימית משוכללת עם שלט רחוק והוא הצטרף אליהם. כמו כן הצטרפו אליהם עוד חוקרים עם ציוד משוכלל לחקר תת-ימי.
הם שטו עם סירתם לכיוון ערב הסעודית וצללו עם "אקסקליבר 1000" - מכשיר שמאפשר לגלות מתכות אפילו 2 מטר לתוך קרקעית הים.
בצלילה אחת בעומק 28 מטר, התגלו שרידים מכוסים אלמוגים בצורת גלגל, בדיוק בגודל של גלגלי מרכבה, וניתן היה לראות בברור את ציר המרכבה וששת החישורים של הגלגל. בבדיקת הגלגל התגלתה קריאה חיובית במגלה המתכות. כמו כן, התגלו עוד המון חלקי מתכות מכוסים אלמוגים.
בסופו של דבר, ככל שמתעמקים ויורדים למצולות הים, מגלים את מה שכל ילד יהודי לומד בגן. אנחנו לא צריכים הוכחות.
"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – זה כבר מסכם עבורנו את הכול.
יש הרבה דברים חשובים בחיים. חשובים יותר וחשובים פחות, אבל עדיין – חשובים.
חלק מאותם דברים חשובים מגיעים איתנו עם לידתנו, כמו: הורים, משפחה מורחבת, ואפילו המידות, האופי והאישיות הטבועים בנו. חלקם, נרכוש עם הזמן, כמו: חברים, מחנכים, טיפוח האישיות והמידות איתם נולדנו, והחשוב מכל – שם טוב.
במהלך החיים ניתקל בעוד ועוד דברים שחשובים לנו, באופן ארעי או מכאן והלאה באופן קבוע. לכל אחד גם סולם עדיפויות משלו לדברים החשובים בחייו.
"העיקר הבריאות" – תגיד הסבתא שארון התרופות בביתה לא מבייש בית מרקחת. "קודם נעשה קצת כסף" – יתרברבו הצעירים שעובדים בשביל לחיות וחיים בשביל לעבוד.
בראש מסדר החשיבויות נמצאים שני דברים החשובים באמת. לכל אחד. כל הזמן. שני הדברים הללו ממלאים את סדר היום של האדם מרגע שנולד ועד בכלל. בכוחם להעניק אושר, שלווה ורוגע – מחד, טרדות, קשיים ועצבות – מאידך.
חייו של כל אחד סובבים סביב שני הדברים האלו לאורך כל הדרך, לפניהם, תוך כדי ואחריהם.
הזיווג והפרנסה.
חכמינו כבר נתנו דגש לאופיים של שניהם וקבעו כי "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", כמו גם "קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף".
"כולם מתחתנים בסוף", יאמרו הציניקנים, שגם אם יש צדק בדבריהם, השאלה מה יעברו "כולם" עד שאכן יתחתנו.
תקופת השידוכים היא מקור בלתי נדלה לחוויות. עם כל הקושי הכרוך בתקופה הזו, הרי שהמשכיל לקחת את הדברים בצורה נכונה ובראייה נבונה, כמו כל דבר בחיים, אין ספק שהיא תהיה אחת התקופות היפות ביותר בחייו של האדם. קשה אבל שווה.
ממש כמו קריעת ים סוף.
אזרתי אומץ, כמעט כמו בן-עמינדב, והתקשרתי בעיצומו של חול-המועד למספר שדכניות דגולות – אדריכליות של ממש בהקמת בתים בישראל ועיצובן – על מנת לשמוע מהן עד כמה באמת יכולה להיות קשה ויפה התקופה הזו.
כף גדושה של זכות
הפגישה האחרונה שלה הייתה בסוכות. בפגישה הקודמת הבחור הציע להזמין שתיה. היא, כרגיל, הסתפקה במים ואילו הוא ביקש מהמלצרית אשכוליות דיאט. היא התפלאה נוכח ההעדפה הדיאטטית, אבל שתקה וסברה שזה עניין של טעם.
בפגישה הבאה היא הזמינה קולה. הוא אמר שאינו רוצה לשתות.
"מה זאת אומרת?" - טענה - "לא נעים לשתות לבד!"
"לא. אני לא יכול לשתות בגלל הסוכר" – ענה.
היא נבהלה. הפגישות מתקדמות ואף אחד לא טרח ליידע אותה על קיומה של סכרת. היא חשה נבגדת, אבל ניסתה להעביר את הפגישה כמה שאפשר.
אדהכי והכי, יצא להם שוב לחזור לנושא של שתיה, כשהבחור אומר "אני לא יכול בגלל הסוכה" - פתאום היא קלטה את הטעות הגורלית בחילופה של אות אחת שכמעט הביאה לנטרול קיומם יחד.
ומי שכבר היה שם יודע שחוץ מחיוך, מצב רוח טוב וכוונות עוד יותר טובות, צריך לקחת לפגישות גם כפית גדושה של כף זכות. לא משנה כמה צבעונית תהיה הצללית שתימרח על העיניים במשך שעה לפני הפגישה – המבט יהיה תמיד אפור.
לפעמים גם נוטה לשחור.
לא כל הנוצץ – אדום
פגישה מתקדמת. רביעית או חמישית. היא קולטת מזווית עינה משהו אדום מציץ מכיסו הפנימי של הבחור. "כנראה שושנה אדומה. בא להציע לי נישואין" – הרהרה ונלחצה.
הפגישה ממשיכה. סוף הפגישה ו... שום דבר. הבחור הלך לביתו בלי הצעה ובלי שושנה.
הם התחתנו. היא מספרת לו על זה והוא רק צוחק וצוחק. כשנרגע, הראה לה את הכיס הפנימי של החליפה. הבטנה בצבע אדום.
את הסיפור הבא ביקשתי לשמוע מהבחור עצמו. קיבלתי את המספר שלו, בלי לדעת אפילו את שמו והוא הסכים לשתף במה שקרה לו כשבועיים לפני החג.
"קבענו להיפגש, המדוברת ואני, לפגישה שלישית. לבשתי את החליפה של שבת ולקחתי קצת כסף. את התתעודת זיהוי שלי לא חשבתי לקחת. בעצם, למה שאקח?
הגעתי למקום בו אנו אמורים להיפגש, כשלפתע אני מוצא את עצמי מחוץ לאותו מקום ואת הבחורה בפנים. מסתבר שכדי להיכנס צריך... תעודת זהות! השומר אומר לי: "אתה לא יכול להיכנס בלי תעודת זיהוי".
בעודי מתלבט מה עושים במצב כזה, מתקשרת השדכנית לשאול אם פגשתי את הבחורה. עניתי לה שכן, רק שיש בעיה קטנה - היא בפנים ואני בחוץ. ברגע הראשון היא לא הבינה את כוונתי ואז סיפרתי לה שצריך תעודה כדי להיכנס.
"תן לי לדבר עם השומר" – ביקשה השדכנית.
"בלי לחשוב פעמיים אמרתי לשומר שיש לו טלפון. הוא לקח את הפלאפון, דיבר עם השדכנית והרשה לי להיכנס".
לחם צר ומים לחץ
ההתרגשות, המבוכה, הרצון להרשים, גורמים לפעמים בדיוק את ההיפך. לו רק יכולנו להיות טבעיים באותם רגעים. להיות פשוט אנחנו.
מלון קונטיננטל בתל אביב. ריגושים של פגישה ראשונה.
כמקובל, הוא הזמין שני בקבוקי קולה ופתח לעצמו את הבקבוק. היא הסתבכה עם הבקבוק שלה ונתנה לו לפתוח את הפקק. בשמחה ובהתלהבות יתרה הוא פתח.
ובכן, הוא אמנם פתח, אבל כנראה התרגש יותר מידי מהכיבוד - כל הגזים ניתזו לעברה. היא חיפשה מקום לעמוד להתייבש. הוא – התייבש כבר מספיק.
ג' השדכנית התעקשה שהסיפור הבא אמיתי: "אם היית מכיר את הבחור, היית מבין למה הוא מסוגל".
ואני, שלא מתמודד מידי יום עם עשרות פרצופים ודעות - כמוה, נטיתי להאמין.
הם נפגשו בפעם השלישית במטרה להתקדם לחתונה. הבחור הציע לה לאכול משהו, והיא שהייתה רעבה – הנהנה לאות הן. הבחור הוציא מכיסו לחמנייה עם פסטרמה, מלפפון ועגבנייה, והחל להכין לה סנדוויץ'.
"אם את רוצה בית של תורה, את צריכה להתחיל להתרגל לזה" – אמר והמשיך למרוח.
תחנה סופית
היא נפגשה עם בחור פגישה ראשונה בבית ופגישה שניה במלון. חשבה להגיע לפגישה השנייה עם הרכב, אבל הוריה היו צריכים אותו למשהו בלתי צפוי. נסעה לבסוף באוטובוס ובאחת התחנות עולה... הבחור.
שניהם מתעלמים זה מזה עד סוף הנסיעה. היא פתחה את החלון שלצידה, אבל עדיין לא היה לה יותר נעים. הם ירדו באותה התחנה והתחילו את הפגישה כאילו זה עתה ראו לראשונה.
הפגישה, מציינת השדכנית, הייתה הרבה יותר מוצלחת מהנסיעה.
ואם כבר מדברים על תחנה, הנה סיפור שממחיש שהתחנה האחרונה היא לא תמיד גם הסופית:
"הייתי בפגישה" – מספרת ר' מירושלים – "והערב הסתיים מהר מאוד. זה ממש לא התאים. שנתיים עברו ואני המשכתי שוב במרוצת הפגישות.
"בשנייה הראשונה שראיתי אותו קלטתי שכבר יצאנו. הייתי בשוק כל הערב וניסיתי לראות אם הוא קולט כי לא אמרתי כלום. מסתבר שהוא לא זכר.
"רק בשיחת טלפון אחר כך עם השדכנית הוא גילה זאת. והכי מעניין... היום אנחנו נשואים. כנראה נפגשנו שנתיים מוקדם מידי".
אין ספק שספר המתאר את הסיפורים בתקופת הפגישות יעפיל מהר מאוד לפסגת ה"רב מכר". מעבר להיותו מצחיק ומביך הרי שהוא מציג ראי לכל אחד ואחת.
"על זאת יתפלל אליך כל חסיד לעת מצוא" – כבר דרשו חז"ל את הפסוק על שידוכים. כי אין משהו אחר. רק תפילה. גם אם זו תפילה בלילה בתוך הכרית ספוגת הדמעות. בשביל שייקרע הים, צריך להירטב מעט. זו בדיוק הסיבה שנחשון קפץ למים.
לעבור את הים בביטחון
ויש גם את עמוקה.
מי שנסע לשם וחווה על בשרו את פיתולי הכביש במורד ההר עד למקום הציון, כבר עשה חצי דרך מקריעת ים-סוף הפרטית שלו. וכשיוצאים משם לאחר תפילה זכה ואמיתית ניתן להרגיש איך כל הג'וקים שהפריעו לנו להסתכל נכון על הדברים – נשרפים. בדיוק כמו אצל התנא הקדוש, שכל עוף שעבר מעליו היה נשרף.
וכעם סגולה, יש עוד המון סגולות ומסורות וברכות צדיקים והבטחות וישועות שרואים בחוש, אבל אחרי הכול צריך לזכור – קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.
הקושי יהיה. הוא חייב להיות. השאלה היא איך כל אחד יקבל אותו, איך יעבור אותו. והכי חשוב – באיזה מבט יסתכל עליו.
"זו תקופה מאוד קשה לשני בני הזוג" – מסכמת ל', שדכנית מפורסמת ובעלת קבלות – "אבל רק אלו שעוברים בתוך הים בביטחון מלא, יוכלו להבחין בדרך בכל הדברים היפים והרגעים הטובים".
בדיוק כמו בקריעת ים סוף.
זה התחיל ב"הא לחמא עניא" הידוע. ה"דכפין" כבר הגיעו מזמן, ה"דצריך" - גם.
במרכז השולחן נערמו הגדות כמספר יוצאי מצרים. הגדות עבות כרס לצד חוברות מאוירות, מתנת המכולת השכונתית בקנייה מעל סכום שמכסה כמה מאות חוברות כאלו.
כולם – מלבד הילדים שהחליטו כי עכשיו זה הזמן המתאים להתחבא בארון המכור לגוי, האימהות שרדפו אחריהם בניסיון להושיבם על הכיסא הפנוי ליד אבא, והסבתא ש"רק מסיימת לשים את החריין ואני באה" – כולם, חוץ מהם, כבר היו מסובין סביב שולחן הסדר העמוס במצוות הלילה.
"קדש" ו"רחץ" עברו ללא תקלות. הזאטוטים ערים ומעורים ועיניהם כלות אל שקית האגוזים המונחת על ברכיו של הסבא בחשיבות של תינוק על ברכי הסנדק. האחיין מכיתה ה' שואל בקול "למה לא מברכים על הנטילה?" ולסבתא בא הנחת, ועל הורי הילד חיוך של גאולה.
תורו של ה"כרפס" הגיע. מקצוות השולחן נשמעו אנחות רווחה על ההזדמנות להכניס סופסוף משהו לפה. "צריך להיזהר שלא לאכול יותר מכזית כרפס", נשמע קולו של הדוד המלומד – זה שמולו שלושה סוגי הגדות ושני עלונים מבית הכנסת – והרס בהבל פיו את התקווה לעוד שטיקאלע קארטאפל.
החלק של ה"יחצ" ליכד את ילדי המשפחה.
אבא,אני רעב
באגף השמאלי של השולחן התקבצה חבורת-המצוות העליזה, עוקבת בדריכות אחר המצה האמצעית, בעוד הילד האחראי – זה שחוגג בר-מצווה באסרו-חג – מסמן את המטרות ומחלק לכל אחד תפקיד, במנהיגות שמזכירה את הגיבור מסיפורי הקוזקים ביערות. אבות המשפחה שלא חשו בינתיים בסכנה המרחפת על האפיקומן, הניחו אותו אחר כבוד בתוך הבד הלבן, עליו רקום באותיות של זהב – בלי טיפת אסטרטגיה אבהית ואחראית - "אפיקומן".
שירת ה"מה נשתנה" נתנה את האות לפתיחת ה"מגיד". בזה אחר זה נעמדו הבנים בעלי הקוקו לצד הבנות בעלות הקוקו - שרו, זייפו, התביישו, שרו עוד קצת, התיישבו, קמו, התביישו ושוב שרו, עד לסיום השאלות כולן. מבט לכיוונה של סבתא לימד כי שווה חודש שלם של קרצוף, בישולים וקניות בשביל להגיע לרגע מכונן שכזה.
"אבא אני רעב", נשמע קולו של הינוקא התורן, "עוד כמה זמן אוכלים?" – האבא הרים עיניו לכיוון הסבא לוודא כי השאלה לא הגיעה לאוזניו. רק זה היה חסר לו. הגדה בת 658 עמודים נחה מול הסב בן השבעים שנה, כשבכל עמוד בהגדה מונחים דפים של 'ווארטים' וחידושי תורה – את חלקם הכין בעצמו וחלקם השני שמע בדרשות. בשנה שעברה הוא לא הספיק אפילו רבע ממה שרצה להגיד, אבל זה לא הפריע לו להניח הגדה זו לידו גם השנה.
רבי אליעזר ורבי יהושע ושאר התנאים מהמעשה הראשון בהגדה, הביאו את הדוד המלומד והמחוכם לשאול - "כל אלה רחובות בבני ברק, לא?". הסבא חייך אליו בסבלנות והמשיך לעבר ארבעת הבנים. ב"בן החכם" נחו מבטי האימהות בחמלה על ילדיהם, בטוחות כי עליהם דיברה התורה ותו לא.
קולות הפירורים של המצות
"מה זה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן?" – זרק הגיס הגדול שאלה לחלל קערת הסדר. התשובות החלו להתקבץ כמו בשעת הגאולה מארבעת קצוות השולחן.
"יש לי תשובה", הייתה זאת אחת מבנות המשפחה, "אני אקריא לכם". וכאן החלה להרצות משל דובנאי מיריד לייפציג, עברה למעשה שהיה בזמן הנודע-ביהודה, וקינחה בהסבר של המהר"ל. "בקצב הזה נגמור מחר", רטן מישהו מסוף השולחן.
עשרת המכות חלפו ביעף. גם ה"דיינו" עבר בהצלחה. "רחצה", קרא הסבא, ועיני המסובין אורו. אל השולחן הוגשו קערות לנטילת ידיים עבור בני החורין. בזה אחר זה הסבו היושבים על צד שמאל וקיימו בהידור "מוציא מצה". את קולות הפירורים של המצות החליפו קולות נשימותיהם של המלאים.
"זהו, אני סיימתי להיום", אמר הדוד המבוגר שכל-כך חיכה לרגע הזה. "אל תעליב" - נפגעה אחותו, הסבתא – "הכנתי לך את הקניידלאך שאתה אוהב".
ב"מרור" הפך השולחן את צבעו ירוק. עלי חסה שטופים חולקו לכולם ורק הסבא הושיט ידו לכיוון החזרת. "אבא זה חריף, לא מר" – התפלפל הבן מ"ביס מת'ס". הסב הניף ידו בביטול ומילא פיו בחריפות. ב"כורך" כבר לא היה ממש עם מי לדבר. "מעניין איך היה עכשיו נראה השולחן על יושביו מתצלום אווירי" – הרהרתי. לדבר כבר לא יכולתי.
ל"שולחן עורך" הוקדשו 20 דקות יקרות ערך. "אוטוטו חצות", קבע הסבא, תוך שהוא מוותר על המנה האחרונה למגינת ליבו של הדוד מנתניה.
'חד גדיא' השכיב לישון
כמו כתמי יין על שולחן הסדר צצו לפתע בזה אחר זה הילדים מחבורת-המצוות.
"צפון", הכריז הסב ופתח את טקס הבטחת המתנות.
"סבא, אני רוצה תפילין לבר-מצווה", ביקש-קבע הנכד הגדול. "אני רוצה תיק 'הלו קיטי', הגיע תורה של בת השבע. "אני רוצה מכונית על שלט". "אני שעון מחשב" ו"לי הבטחת שתקנה אופניים" – נשמעו הזאטוטים בהתלהבות.
ההבטחות התקבלו והעסקאות נסגרו. אל השולחן הובאו האפיקומנים האבודים ויושבי השולחן צנחו שוב אל צידם השמאלי לקיים אכילה בהסיבה.
"ברך" עבר בדממה מוחלטת. המברכים התכנסו אל תוך ההגדות, מתאמצים לקרוא מילה במילה. "אני מפוצץ" – הכריז הדוד שסיים ראשון לברך וקם ממקומו.
הזאטוטים שהיו עדיין ערים וניהלו דו-שיח מתלהב על המתנות שהובטחו להם, התקבצו ליד דלת הכניסה, ממתינים לאישור הסבא לפתיחת הדלת לאליהו הנביא. האישור המיוחל הגיע והדלת נפתחה. לקול צחוקם השובב של הילדים נכנס הדוד הנתנייתי ופסע אל הבית – כל שנה זה חוזר על עצמו. הוא מסיים לברך ונעלם. כל שנה אף אחד "לא יודע" לאן.
בכוחות אחרונים ישבו המסובין לאמירת "הלל". לחנים ותיקים לצד להיטים אחרונים נשמעו לכל אורך קטעי ההלל. אפילו "סינגל" חדש היה לבחור מ"עטר'ס" להציע. ב"נרצה" נפלו חלק מהראשים על ההגדות הפתוחות.
"חד גדיא" כבר השכיב את כולם לישון.
"לשנה הבאה בירושלים", איחל הסבא וקולו הולך מסוף השולחן ועד סופו.
"אמן", השיב לו הד עלום ממרחק.
אמן.