ולדכדוך מדינת ישראל! קשה להפריז בחשיבות המסך המפוצל במשואות

1.

קשה להפריז בחשיבותו של הפריים המפוצל בחדשות 12 בליל יום העצמאות. זה אירוע מכונן, ולא רק בעולם התקשורת.

מעולם התמונה לא הייתה ברורה ומזוקקת כמו ביום העצמאות ה־76 למדינה. למעשה, אפשר לומר שמדינת ישראל מתפצלת עכשיו לשני מחנות: מחנה מדליקי המשואות ומחנה מכבי המשואות.

יודגש מיד: החלוקה היא לא סימטרית. להפך, הדבר שהכי מקומם במסך המפוצל הזה הוא האשליה האופטית. המניפולציה כאילו יש כאן שני אירועים בעלי אותו משקל. שני מחנות שווים. הו, כמה הם לא שווים.

ועוד הדגשה חשובה לפתיחה: אני לא חושב שטקס המשואות הוא אירוע קדוש. אם לדבר בכנות, כשהסתכלתי במסך המפוצל לא מצאתי את עצמי לא בריבוע הימני ולא בשמאלי, להבדיל (מותר להגיד להבדיל על טקסים?).

כן, יש לי הרבה מה לומר גם על הסגנון והתוכן של הטקס בהר הרצל. השנה ובכל שנה. למעשה, כמו רבים, גם אני מעדיף לציין את כניסת יום העצמאות לא בצפייה במצעדי דגלים ובנאמברים מושקעים על קברו של הרצל, אלא בתפילת ערבית חגיגית עם פסוקי הודיה מרגשים לקדוש ברוך הוא. נס כן היה לנו.

אגב, שמתם לב כמה פרק ק”ז בתהילים, הפרק שפותח את תפילת יום העצמאות, מתאים לסיפור של החטופים בעזה, “יושבי חושך וצלמוות אסירי עוני וברזל”? הלוואי שנזכה בקרוב להתגשמות הפסוק “ויזעקו אל ה’ בצר להם – וממצוקותיהם יוציאם”.

2.

ואחרי ההסתייגויות, החלוקה של מדליקי משואות לעומת מכבי משואות חוצה את החברה הישראלית כולה, והיא בפירוש רלוונטית גם למי שלא צפה מעולם בטקס. וכן, גם למי שהתפלל תפילת ערבית רגילה לגמרי בליל יום העצמאות ואפילו אמר למחרת תחנון בכוונה.

השאלה היא האם אתה חי כאן במדינת ישראל, או אפילו בעולם הזה, בתודעה של מדליק משואה או של מכבה משואה.

הדימוי חזק כל כך שזה כבר על גבול הקיטש. כאילו, לא יכלו לסדר לנו משל פחות מפורש מ”מדליקי משואות” מול “מכבי משואות”? כנראה שלא. בכלל, אנחנו חיים בתקופה שבה הכול מתברר בצורה קצת מוגזמת. לא צריך להסביר יותר מדי, רק להתבונן במציאות.

אתם יודעים מה, אנסה ללכת על משל קצת פחות מפורש ממדליקים מול מכבים: השאלה היא, במבט מלמעלה, איזה כיתוב יוצרות כל תהלוכות החיים שלנו, על הטוב ועל הרע שבהם. האם הכול מתחבר בסוף למילה “הפקרה”, או שעם כל הצער (וההפקרה!) אפשר להרים את המבט ולהסתכל על המציאות קצת אחרת.

כמובן שאני לא מתייחס כאן למשפחות החטופים שנטלו חלק במיזם. אין לי שום יכולת לשפוט אותם, חלילה. אני מדבר על מי שבציניות פוליטית לקח אותם – ואיתם מנסה לקחת מדינה שלימה – למקום הנפשי המכובה והמכבה הזה.

3.

נדמה לי שהרגע הזה של המסך המפוצל גרם להרבה ישראלים – שעד עכשיו אולי קצת התבלבלו בתקופה המורכבת שבה אנחנו נמצאים, שלא ידעו למי בדיוק הם שייכים – לקבל הכרעה. לא הכרעה פוליטית.

הרבה יותר מזה: הכרעה זהותית. אני בטוח, אני מקווה, שרבים אמרו לעצמם השבוע (לעיתים בשקט, בלי שאף אחד ידע): אם ככה נראה הצד השני, ביום העצמאות, אז אני יודע איפה אני נמצא. או לפחות איפה אני לא נמצא. ואתם יודעים מה? גם זה סוג של יציאה מחושך וצלמוות.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’