לפני מות • הטור של ידידיה מאיר

 ”את מה שאני רוצה להגיד כאן עכשיו, כתבתי בדיוק לפני שנה, מיד אחרי האזכרה“, פתחה דודתי טובה פרידמן. ישבנו יחד כל בני המשפחה המורחבת באזכרה השנתית לבעלה, שלמה ז“ל, שנפטר לפני שמונה שנים.

אני מאחל למשפחתנו ולעם ישראל כולו רק שמחות – אבל יש משהו משמעותי מאוד במפגש משפחתי דווקא באזכרות. זה לא סתם ”מזל טוב, מזל טוב“ על רקע תזמורת מחרישת אוזניים, אלא ערב משמעותי שבו אתה גם מנהל שיחות יותר ארוכות עם בני המשפחה, וגם תמיד יוצא מלא בתוכן משמעותי על השורשים שמהם צמחת. שמתם לב שכתבתי פה שלוש פעמים את המילה ”משמעותי“? זה כנראה אומר שמדובר בערבים – איך נאמר? – משמעותיים.

אבל באזכרה של דוד שלמה זה משמעותי במיוחד. גם בגלל התזמון (הוא נפטר באלול, מה שהופך את המפגש לסוג של עצרת התעוררות משפחתית) וגם בגלל סיפור חייו של הנפטר שכולו שואה ותקומה, בנייה והרס, ושוב בנייה ושוב הרס.

שלמה, יליד צ‘כוסלובקיה שאיבד בשואה את הוריו ואת ששת אחיו, עלה ארצה, בודד לגמרי, והקים מחדש את חייו עם טובה, אחות סבתי, בת הרב דב כ“ץ, מחבר ספר ’תנועת המוסר‘. השניים חיו בעיר ימית והיו ממייסדי הקהילה הדתית בעיר, וטובה אף ניהלה שם את בית הספר הדתי. הם הקימו משפחה לתפארת, ואחרי העקירה הכואבת מביתם בסיני – פשוט המשיכו הלאה, אל האתגר הציוני הבא: הקמת נווה דקלים שבגוש קטיף. בדיוק שנה אחרי החורבן הזה שלמה נפטר.

 משפחתנו משופעת, ברוך השם, ברבנים חשובים ובתלמידי חכמים, אבל תמיד אחרי דרשותיהם באזכרה השנתית – מדברת טובה. זה מעין מעמד כזה של השבט כולו שבו היא משתפת אותנו בתחושות שלה. נאום ”מצב האומה“ של הדודה טובה. חשבתי פעם להוציא חוברת של שיחות האמונה האלה, ואולי עוד אעשה את זה יום אחד, אבל בינתיים, אני חושב שערב יום הכיפורים, יש עניין מיוחד לציבור במה שהיא אמרה שם הפעם:

”בשנה שעברה, בסיום האזכרה, תגובת הנוכחים הייתה מאוד מעודדת. אמרו לי: ’היה מרגש‘, ’היה מרומם‘, ’מי שלא הגיע הפסיד‘, וכדומה. זכינו שבכל שנה מתרחב ציבור הנוכחים. מגלגלים זכות על ידי זכאי, וכנראה שלשלמה ז“ל יש זכויות, שעושים ערב כזה לזכרו.

“אני מקווה שזה יהיה לעילוי נשמתו. מה אני מבינה בעילוי נשמות שם למעלה?… בכל ימי חיינו אנו צריכים לדאוג שנשמתנו תתעלה כאן, על ידי מצוות ומעשים טובים ועבודת השם. אבל בשלב הפרידה מן הגוף – אין יותר בחירה, אין אפשרות לתקן ואין אפשרות להתעלות. בכל אופן, אומרים חכמים וכתוב בספרים שהנשמה מתעלה עילוי אחר עילוי בעולם הנשמות ולעתיד לבוא בעולם הבא.

“קשה להבין כיצד, ויש הסברים לכך, אבל אין ספק שחלק גדול – ואולי החלק העיקרי שגורם להתעלות הנשמה גם לאחר הפרידה מן הגוף – נעשה על ידי בני המשפחה והידידים שלומדים משניות, מדברים דברי התעוררות ומקבלים על עצמם בלי נדר לעשות תשובה.

”אז כשחזרתי מהאזכרה בשנה שעברה, כתבתי לעצמי דברים שהרגשתי, וחשבתי שאומר אותם בשנה הבאה באזכרה. אבל האמת שעכשיו, כשהגיע הזמן, נבהלתי והתלבטתי. חשבתי שזה לא חכם לדבר יותר מדי מן הלב. אך הקול הפנימי הכריח אותי. ותסלחו לי אם הדברים יישמעו כדברי מוסר. הדברים מופנים אליי – ומי שרוצה ייקח גם לעצמו…

”בימי השבעה הייתה לי הרגשה מוזרה. שבעה ימים דיברו על שלמה דברים נפלאים. הצטיירה דמות מושלמת. ושאלתי את עצמי: האם שלמה היה באמת כליל השלמות? חזרתי ועלעלתי במה שנאמר, ולא מצאתי דבר שלא היה אמיתי.

“כל הדיבורים, הסיפורים, האירועים, הזיכרונות והחוויות היו נכונים, אמת לאמיתה. אלא שבסיכום הצטיירה דמות נקייה. ללא רבב. הרגשה זו חוזרת אליי ביום הזיכרון, וכמובן גם באזכרות של אנשים אחרים.

“איך זה קורה? האם מגזימים? לא, ממש לא! אין ספק שלא. כי הרי הכול אמת. לא ממציאים ולא מדמיינים. ההסבר שלי לעצמי הוא כזה: בכל אדם יש דברים נפלאים, ובוודאי רוב מעשיו חיוביים, וכמובן יש בו גם צדדים פחות נחמדים. השאלה היא רק: על מה מסתכלים? מה מדגישים? במה מתמקדים?

“כמה חשוב לראות את המעלות, את המעשים הטובים, את המידות הטובות ואת הגילויים החיוביים שבאדם ולא רק כמאמר המשפט הידוע ’אחרי מות קדושים אמור‘. לא לתת לאפרוריות חיי היומיום לבלבל אותנו. לא לתת לאבק השגרה לכסות את הברק, כי הברק קיים! ואפשר לראות אותו ואפילו במקומות שזה נראה אחרת. הכול תלוי במבט“.

ודודה טובה סיימה את דבריה כך: ”ידוע שהקב“ה מתנהג עמנו בדרך של מידה כנגד מידה. אולי אם נשתדל לראות את הטוב והיפה בזולת, נזכה שיראה הקב“ה את הטוב שבנו ולא ייפן אל רשענו“.

 ועכשיו לאירוע מרגש שלא הייתי בו. אז קודם כל אני רושם לעצמי ביומן: בעוד שבע שנים פחות שבוע בדיוק, בערב ראש השנה תשפ“ב, להזמין את עצמי לקיבוץ שעלבים, למעמד ”קבלת שמיטה“.

שעורכים מדי שבוע, עורכים בקיבוץ הזה (ואני מניח שגם בעוד יישובים דתיים) בערב שנת השמיטה מעמד של קבלת שבת הארץ.

את האווירה המיוחדת שהייתה שם ניסו לתאר לי כמה מהנוכחים. הם סיפרו איך ראש ישיבת שעלבים, הרב יחזקאל יעקובסון, הודיע שידאג אישית לחברותא לכל חקלאי מהקיבוץ שרק יחפוץ בשנה הזאת ללמוד בבית המדרש. ציטטו את רבה של נוף איילון, הרב גדעון בנימין, שדיבר על דורי דורות שחלמו על ”אכילה של קדושה“ ורק אנחנו זוכים לאכול משולחן גבוה, שולחנו של הקב“ה, את פירות ארץ ישראל הקדושים בקדושת שביעית. ותיארו גם איך כולם אמרו יחד פרקי תהילים ושרו ורקדו ”כי הרבית טובות אליי“.

וכך אמר שם, לסיום, הרב אהרון מרצבך, רב הקיבוץ: ”מצוות עשה לשבות. בספרים שונים מעלים את הסתירה שנראית לכאורה במשפט הזה: מצוות עשה – לשבות. זו מצוות עשה של לא לעשות. כשעומדים במקום הזה, ורואים את שטחי הפלחה שלנו חרושים נקיים וערוכים, אנחנו כאילו אומרים לקב“ה: ’המסדר ערוך ומוכן לפקודתך, המפקד!‘.

”מלבד השטח שבו אנו עומדים כרגע, אנו רואים גם שטח גדול מאוד שם בעמק. הכול יחד כ 600- דונם. תכפילו את זה פי שישה ויותר, כל השטחים הללו שהם של הקיבוץ בכל האזור, מוכנים כעת לקראת שמיטה. כ 3,500- דונם שהפקרנו. זאת מלבד כמה שטחים שזרענו למאכל בהמה במסגרת אוצר בית דין.

”אמרתי השבוע לילדי הקיבוץ, ואני אומר גם לנו המבוגרים: בואו נעצום לרגע את העיניים ונחזור במנהרת הזמן, 63 שנה אחורה. ננסה לדמיין את המקום הזה, את הנקודה שבה אנו עומדים. כמה צעירים וצעירות, חלקם נמצאים איתנו עדיין כאן היום, עלו לקרקע בחודש אב תשי“א. היו כאן אז כמה אוהלים ותו לא. חודש וחצי אחר כך, בשנת תשי“ב, הייתה שנת שמיטה, והם קיבלו על עצמם לשמור את השמיטה על פי דרכו של בעל החזון איש זצ“ל.

“פרנסה אין, השדות מלאים אבנים, והשמיטה – כפסקי החזון אי“ש. באותם ימים בא לכאן גאון ישראל הרב כהנמן זצ“ל, ראש ישיבת פוניבז‘, לחזק את המתיישבים הצעירים. הוא נישק את האדמה ואמר: ’גוט שבת בוימלך‘. שבת שלום עץ קטן. העמק כולו היה אז עדיין בידי הירדנים.

”ועתה נפקח את עינינו – אנחנו עומדים לקבל את פני שבת הארץ העשירית במקום הזה. דור אחרי דור ממשיכים בדרך זו. המקום התרחב לאין ערוך, נמצאים עמנו כאן אנשי קריית הישיבה, אנשי נוף איילון וכעת הקיבוץ גדל והתווספה בו גם שכונת הרחבה. מסביבנו בתים, ובתי ספר, וישיבה, ושדות חרושים מוכנים לשמיטה, ומאות אנשים ונשים מכל רחבי שעלבים באים יחד לקבל פני שבת הארץ. גאולת ישראל הולכת ומתגשמת במלוא עוזה לנגד עינינו ממש, ועל כך אנו מודים לקב“ה.

“צריך לזכור ולהכיר תודה גם למדינת ישראל שתומכת ומסייעת לחקלאים משביתי הקרקעות. זכות גדולה לנו להיות שותפים ברגעים מיוחדים אלה. שנזכה לראות בקיומה של שמיטה מן התורה במהרה בימינו אמן“.

המשתתפים מיהרו להתפזר לבתיהם. מאוד חם בשעות הצהריים בשדות שעלבים, וחוץ מזה צריך להתכונן לשני ימי חג ויום אחד של שבת תשובה. אבל לפני כן, עמדו ושרו כולם יחד ”שיר המעלות בשוב ה‘ את שיבת ציון היינו כחולמים“, במנגינה של ”התקווה“.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’