רבי ברוך, זה אנחנו פה, עשרות אלפי התלמידים שלך, רבי ברוך

“שולמית, שולמית, זה פה ברוך מדבר, ברוך, ברוך, שולמית”.

ראש הישיבה הגדול שלנו, הרב אזרחי נפטר. עבור כולם הוא היה ‘רבי ברוך מרדכי’ [עם סגול מתחת ל-כ’], לנו, תלמידיו ומקורביו, הוא היה פשוט ר’ ברוך [עם קמץ מתחת ל-ב’].

ואנחנו, אלפי תלמידיו עומדים היום ואומרים, ר’ ברוך, זה אנחנו מדברים מולך, אנחנו, אלפים אולי עשרות אלפים שהכירו אותך מקרוב ולא רק כ’גדול הדור’.

•

הבזקים של תמונות, הרבה מאד תמונות חולפים בראשי כעת: ישיבה קטנה – 32 שנים אחורה. אנחנו מצטופפים עם מאות בחורים בסלון הבית, בחושך הכבד, ראש הישיבה מספר את המעשה המרטיט עם ‘הבית הלוי’ בפרשת וישלח. השמות של הסבא, רבי איסר זלמן, הרב מבריסק, המשגיח רבי מאיר, רבי חצקל סרנא, רבי אהרן כהן, רבי חיים שמואלביץ, רבי שלום שבדרון עולים בחלל החדר, ואתה חש, ליטרלי, פוסע עם דמויות ההוד הללו בליטא, בבריסק, בסלוצק, במיר בקלם, בסלבודקא.

אפשר לנסר את הדממה. דמעות וגם צחוק עולים במהלך השיחה, איך אפשר שלא, אך הם לא יכולים לדממה. הם חוששים לפגום בה. מאוחר יותר, כתלמיד מן המניין בישיבה, הצטרפה השיחה ההיא לסיפור על השדי חמד המשרתת והגביר בקראסו-בזאר, מעשה פנינה וחנה בחודש אלול, האסיר שבחר שלא להימלט מתאו של ‘חובת הלבבות’, הרב מבריסק בירושלים ועוד ועוד.

אינני אוהב לעשות שימוש במילים מפוצצות, אך המונח ‘הוד קדומים’ הוא אשכרה הביטוי המובהק ביותר לשעות הללו.

סעודה שלישית במחנה ‘בני תורה’, רעווא דרעווין, דמדומים של אור, ובמשך שלש שעות מספר ר’ ברוך את המעשה עם רבי יצחק אלחנן [שמאלה]. מאות תלמידי ישיבה וצעירים בעלי כיפות סרוגות מקשיבים ובקושי עוצרים את הדמעות, ונדמה, כשלושים שנים אחרי, שהעולם המטריאלי האינרצי שבו שקועים כולנו היום לא מסוגל בפשטות, להכיל את הימים ההם.

•

ישיבת עטרת ישראל, תשנ”ד, 1995. קאסוטו 20. בניין מגורים שהוסב לישיבה.

אנחנו לומדים בחניון הבניין שהוסב לבית מדרש. ברען אין סופי. שטייגען בלתי נתפס. מסכת מכות. מסכת נדרים. מסכת בבא מציעא. המשגיח הצדיק רבי חיים ואלקין עדיין חי. ארבעה מטרים מהכניסה הרעועה של הישיבה יורדים המדרגות לחצר ושוב עולים לביתו של ראש הישיבה. זהו אינו בית פרטי. אתה רשאי להגיע בכל עת. כך ב-3 בלילה וכך ב-9 בבוקר.

הרבנית עשויה לפתוח ולקרא בקול ‘ברוך’, או פשוט להפנות אותך לחדר הלימוד, במקרה אחר ראש הישיבה יושב בסלון, שומע את הדפיקות וצועק את ה-‘כן’ המפורסם שלו.

“רציתי לדבר בלימוד”, אתה אומר, ואז אתה מדבר. הספרים לפני ראש הישיבה פתוחים בכלל בהלכות כתיבת ספר תורה רמב”ם, אבי עזרי, משנה ברורה, אך אתה מעדיף דווקא לשוחח על ‘תקפו כהן’, הסוגיא הנלמדת כעת בישיבה, או על קושיא בשב שמעתתא שדווקא אינו נלמד בישיבה.

הבהירות, הגאונות, והמהירות שבה ראש הישיבה נכנס לעובי הקורה מפעימה בכל פעם מחדש.

“הראישישיבה, אפשר אולי לומר כך וכך”? אתה מנסה, “לא. אם זה בגדר ‘אפשר’ אז זה אינו נכון. הפשט חייב להיות ‘מוכרח’ כך, זהו ההסבר בסוגיא ואין בלתו. השימוש ב’אפשר’ אינו רלווטי”. ישרות. בהירות. העדר עקמומיות. אין דבר כזה – ‘אולי זה ההסבר בדברי הקצוית’.

השיעור כללי ‘מפחיד’. לא פחות. מי מעז להעלות שאלה מול המסה הגאונית של מי שנחשב לאחד מגדולי ראשי הישיבות. לעתים רבי אליעזר סילבר שליט”א מקשה, לפעמים רבי רפאל פרצוביץ שליט”א, ובשנתי הראשונה בישיבה גם האברך רבי חיים לוי שליט”א. “אם התירוץ שלך היה אמת, הוא היה גם נכון וגם יפה”, אומר לו ראש הישיבה מעל הדוכן, “כעת שהוא אינו נכון, הוא נשאר בגדר יפה”…

דקה אחר כך, שולף חיים המבריק תירוץ נוסף וראש הישיבה אומר לו: “עכשיו הוא גם נכון, וגם יפה”.

המעיין בלתי נדלה. שיעור כללי בעיון, שיעור כללי בבקיאות, שיעור ביום שישי על סוגיא שאינה נלמדת בישיבה, שיעור בליל שבת על נושא כללי, שיחת מוסר שבועית, שיעור על חומש במוסר, שיעור למדני על פרשת שבוע, שיעור ‘קדשים’ לבחורים המבוגרים, שיעור ייחודי לבני ישיבה אחרת, שיעור לקבוצת ‘בר בי רב דחד יומא’, שיעורים בישיבות בארץ ובחו”ל ועוד ועוד. גאונות והספק בלתי נתפסים.

בימים הרחוקים מאד בהם היו לילות, לא רבים, שהתמדתי על תלמודי, הייתי עוקב אחרי האור שבקע מהחדר. הוא היה נכבה סביב השעה 5:00, או 6:00 לפנות בוקר. לפעמים הוא היה נכנס ל’סיבוב’ בבית המדרש, בשעה 2:00, 3:00 מביט ושואל: אתה בטוח שתצליח לקום מחר לתפילה? בינתיים הוא מתכופף ומרים מול עיני הנחרדות בדל סיגריה שבחור חסר אחריות הותיר על הריצפה.

בשעה 7:00 היה מגיע ראש הישיבה לתפילה. יום יום. כשפגש באחד הימים אותי ואת חברי נפתלי מחוץ לישיבה, שאל את האחרון: האם היית בתפילה הבוקר? נפתלי שלא הורגל לשוחח עם ראש הישיבה נאלם דום מעצמת המעמד ומהפנייה הישירה של ראש הישיבה אליו, ולאחר דקה ארוכה הצליח לסנן כי הוא ‘אינו יודע’. הבלבול גמר אותו.

ראש הישיבה חייך ואמר: אני דווקא יודע, לא היית. אנא השתדל להגיע.

•

‘הישיבה’ היא הכל. עולם ומלואו. החיים מחוץ לה, הם חיים מחוץ לעולמו האמיתי והאידיאלי של בן הישיבה.

כשאחותי לא התקבלה לסמינר אשכנזי מוביל בשל העובדה המסוכנת שסבה נולד בארץ ערבית, נדהם ראש הישיבה לשמוע שאני עסוק בסוגייה: “בן ישיבה נדרש להיות שקוע בתורה, ורק בה, אם יש בעיה על ראש הישיבה לסדרה, לא על הבחור. אסור להפריע לו”.

אמר ועשה.

התקשר למנהל הסמינר, רב נחשב, ואילץ אותו לקבל את אחותי. הברען, השטייגען והעיסוק בדברי תורה ללא הרף הם מהותו של בן התורה, ובמילותיו הנצחיות:

בני תורה אנחנו, בנים לכל דבר.
תורה את הורתנו ולנו את משמר.
נפש וגוף את חובקת דופק חיינו רק את.
אל תוך תוכנו חודרת חיים נוטעת לעד.
תורה, אנו בנים לך
ברית ביננו כרותה
כל עוד אנו חוסים בך
אין אנו בני תמותה.

תלמידים שחוו קשיים אישיים מצאו נוחם בשקיעות בלימוד, כאלו שאיבדו את הוריהם הודרכו על ידו להשקיע בלערנען, בניחוח של רבי אלחנן, רבי שמעון, רבי נפתלי, רבי חיים, רבי שמואל, רבי לייב מאלין. לדעת ללמוד. מי שיודע ללמוד הרי שבידו עולם ומלואו. הכל מונח לפתחו. עולם הזה ועולם הבא. מי שנעדר זאת – חסר הכל. עולם הבא הוא הפסיד, עולם הזה בטח שאין לו.

במאמר אקדמי שפרסמתי ניסיתי לאפיין את אחד ממרכיבי ‘הישיבישקייט’ כהערכה, אהבה ואף ערגה וכיסופים ללימוד זה. זו הסיבה, שהלימוד מתקיים בשפה, בעגה, ובטונציה, לעתים אליטיסטית, שמחריגה אותו מקיום מצווה טהורה של ‘לימוד תורה’, והופכת אותו לחוויה תרבותית.

צעיר חרדי הלומד תורה, לא מקיים רק את חובתו הדתית, או מבקש לצבור ידע על מנת להתנהל נכון ברמה ההלכתית בחיי היומיום, אלא הוא הופך לחלק מתרבות חרדית עם סמלים, שפה, ערכים ונורמות, בדיחות ועוד.

כבר אז טענתי שאחד ממוביליה של תופעת ‘התרבות הישיבתית’ או ה’ישיבישקייט’ (‘ההון הישיבתי’) המדובר, הוא אכן ראש הישיבה הרב ברוך מרדכי אזרחי. תלמידי ישיבות רבים, צעירים ומבוגרים, מחקים, לעתים אף ללא שימת לב, את סגנון דיבורו, בגדיו ותנועותיו של הרב אזרחי. כנדרש מכללי הכתיבה האקדמית כתבתי אז, כי הוא נולד בשנת 1929. כעת אוכל להוסיף כי הוא נפטר בשנת 2023.

•

ישובים מסביב לשולחן המפורסם בסלון. ראש הישיבה על כסאו מתחת תמונתו של חמיו המשגיח, רבי מאיר. הוא לא מדבר רק מתבונן. מתבונן בך ועיניו מרצדות בפקחות שלא ניתן לתארה במילים. נוצרה סיטואציה סביב השולחן, והוא מבין אותה משל היה בן גילך. הוא לא צריך לדבר, גם אתה לא מדבר. העיניים הפקחיות שלו אומרות הכל. מה לומר, מה לא לומר, מה אין צורך לומר.

הוא פותח את החומש ואומר: “ויישא אברהם את עיניו”, ”ויילך יעקב חרנה”, “וירם משה את ידו”. מה כתוב כאן? כתוב שאברהם, עם כל ה’אברהם אבינו’ שלו, ינקעב עם כל ה’ינקעב אבינו’ שלו, מוישה עם כל ה’מוישה רבינו’ שלו, עשו חשבון שכלל אין ספור מחשבות תהליכים ומהלכים ואז החליטו להרים את העיניים, להזיז את הרגלים, להרים את היד.

אדם גדול לא עושה תנועות ‘סתם כך’. מדבר כי בא לו. הולך כי מתחשק לו. מרים את היד כי מגרד לו. התנועות מגיעות לאחר מחשבה כי כך צריך לעשות. כי כך ראוי לנהוג.

ראש הישיבה דיבר מדם ליבו. חניך ישיבת סלבודקא בכל מהותו. תלמיד של המשגיח שהיה תלמידו של הסבא. הפראק וההמבורג נקיים מכל רבב. העניבות ססגוניות ויפהפיות. הנעליים מבריקות.

למה נעלי הספורט המגושמות הללו, שאל אותי בכאב פעם. בן ישיבה צריך להיות לבוש כבן תורה ללא רבב. מקפידים על כל תנועה. על כל לבוש. על כל הופעה. לא נושאים את העיניים, מרימים את היד או הולכים לכל אירוע, גם רוחני, בלי לבחון האם הוא הולם את מהותה של הישיבה.

כשהגעתי פעם באישון לילה והוא מתייסר משפעת חריפה, קם ועטה על גופו את חלוק הבית הנאה שלו. “אני בקושי מרים את הידיים”, אמר לי, “אבל חשוב לי שתלמד כי עלי לכבד אותך כבן תורה וללבוש לכבודך את החלוק הנאה, גם אם הדבר עולה עבורי בקושי פיזי”.

•

וההומור. או שמא ‘ליצנותא דעבודה זרה’ המותרת כפי שהיה אומר בפתח הסיפור של פרשת וישלח? ראש הישיבה היה מדבר על עצמו באופן שהיה מותיר אותנו השומעים ללא מילים. מתאר היה אירועים מעברו, באופן בו היית נדרש לצבוט עצמך על מנת שלא לפרוץ בצחוק, והוא, מודע היטיב למתרחש אך גם מודע למסר אותו רצה להעביר.

“ישבתי כילד באוטובוס בדרך מגאולה, ושני הז’ולטאלך המפורסמים נסעו בו גם כן. הגאון רבי יוסף ז’ולטי והגאון רבי מיכל ז’ולטי זכר צדיקים לברכה”, סיפר ראש הישיבה. הם החלו להתווכח בלימוד, הריתחא דאורייתא צברה תאוצה, ועד מהרה שכחו כי הם בנסיעה באוטובוס מלא בנוסעים. ראשונים מחולין מול תוספות בפסחים, סברא של רבי שמעון, מול רייד של רבי משה מרדכי אפשטיין.

הנהג מבקש מהם להרגיע והם מיד מתנצלים. סליחה. סליחה. אלא שאז חולפות אי אלו דקות והריתחא דאורייתא מבעבעת שוב. הנהג שוב מתערב והגאונים שוב מתנצלים.

ראש הישיבה חוזר לימי נערותו וכולנו יושבים איתו באוטובוס, ומאזינים לריתחא דוארייתא של רבי מיכל ורבי יוסף. בנו של רבי יוסף זצ”ל, ר’ אריה ידידי הטוב שנהיה בריאים, יושב לידי ומבקש לומר דבר מה: “כולכם התפעלתם מאבא שלי ומאחיו. אחרים התפעלו מכוחה של התורה ויכולותיה לסחוף עד כדי שיכחת המציאות. אני מתפעל מראש הישיבה, שכילד תפס בראשו שלפניו מראה הוד”.

ראש הישיבה חייך חצי חיוך ואמר: נו, ר’ אריה, אני רואה שאתה יושב פה חצי שעה וכבר הפכת ללמדען.

•

ראש הישיבה שאף. שאף ושאף.

“זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה”. שואל רבי ברוך: מפני מה בוכים הזקנים מצער ומכלימה? אמנם פני יהושע אינם ‘אלא’ כפני לבנה, אך האם ‘פני לבנה’ הינם דבר של מה בכך? מי עוד בכלל זכה ל’פני לבנה’?

ללמדך, אומר הרב, כוחה של שאיפה.

המקסימום האפשרי הוא המינימום הנדרש, אמר פעם בחידוד לשון: למה שלא תפרסם עוד ספר? מדוע בכלל שלא תחלום על עוד הישג שנדמה בלתי אפשרי? אם רק תרצה תגלה כי הוא אפשרי. בינוניות היא אנטי שאיפה. שאיפה היא הכל. אגב, יש ניקוד סגול מתחת ל-פ. עוד שעה, ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה. מהלך חדש בסוגיא. הברקה חדשה של מוסר. איפוס רגעי לפחות של ה’נגיעות’ [נגיעס].\

•

ראש הישיבה, שנחשב לגדול הנואמים החרדים, אולי עם הרב לאו שיאריך ימים, בעשרות השנים האחרונות היה אהוב על בני הישיבות. לא רק תלמידיו מ’עטרת’. על עולם הישיבות בכללותו. הם קראו לו רבי ברוך מרדכי, וחייכו בערגה כשהזכירו את שמו.

קולו הצרוד והגבוה, הכיפה הגבוהה שעל ראשו, הופעתו המרשימה, נאומיו חוצבי הלהבות, הכמיהה והכיסופין ל’תיירה’ ברמתה הגבוהה ביותר הפכו לחלק אינהרנטי ממהותו של בן תורה בעשרות השנים האחרונות.

מותר לומר שאחד ממרכיבי הזהות של בחור ישיבה חרדי, ספרדי או אשכנזי, ישיבה קטנה או גדולה, היא דמותו של רבי ברוך. זו קביעה הנאמרת מתוך ביטחון מלא ושכנוע פנימי עמוק.

מרכיב הזהות הזה נפרם כעת. האיש הזה, שהפך את מהותו של בן תורה לזה המוכר לנו – איננו איתנו, ומשהו בתוכנו נשבר. יש עוד גאוני תורה, תלמידי חכמים עצומים, ידענים מופלגים ואפילו נואמים דגולים.

אין יותר את רבי ברוך.

קשה אפילו לחשוב על כך.

“אני רוצה להודות לך על שהיית אם הישיבה, אני רוצה להודות לך על החינוך שחינכת אותנו”, בכה רבי ברוך על מיטתה של רעייתו שולמית.

ואנחנו רוצים להודות לך הראוישישיבה, על היותך אב, ראש ומנהיג הישיבות במובן העמוק ביותר של המילה, אנחנו רוצים להודות לך על החינוך שחינכת אותנו. את כולנו.

ושם למעלה אפשר לנחש, ממתינים לו הרבנית שולמיס, המשגיח, וגם האלתר והגאב”ד דבריסק. וחבריו מחברון של שנות ה-40 אומרים: הנה, ר’ ברוך בא, אפשר לדבר איתו בלימוד. לשמוע מה הוא אומר על המהלך.