ראש הישיבה: ‘המלחמה לא בצפון ובדרום. היא פה בארחות תורה’ 

הגאון רבי ברוך דב דיסקין, ראש ישיבת ארחות תורה בבני ברק, נשא ביום רביעי האחרון משא חיזוק והדרכה למאות בני הישיבה – לאחר ש’זמן חורף’ נפתח מוקדם, כדי להגן על כלל ישראל בלימוד התורה.

מתמודדים עם חרדה? תמיכה טלפונית, כלים להורים וסרטוני הסברה • כנסו

וכך אמר:

“שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך, צריך לבוא לבית ה’ ‘בשמחה’, מתחילים את הזמן. אמנם הסיבה שהתחילו את הזמן, לא כל כך שמחה, אבל אחרי שמתחילים, צריך לבוא “בשמחה” שאפשר לשבת ביחד ללמוד, להתפלל ביחד, “להתחזק”, זה שמחה. המהרש”א אומר על זה: נאמר שמחתי באומרים לי, בית ה’ נלך.

ידוע מה שהרב מבריסק היה אומר, הוא אמר את זה בוילנא כשהיה שם בזמן המלחמה, והיו שם קשיים גדולים –  הוא אמר: כתוב בפסוק אצל יעקב “כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל”. ואומר רש”י עם “עשו ולבן”. שואל הרב מבריסק: הוא עוד לא פגש את עשו, וכבר הוא אומר שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל?

ואמר הבריסקער רב לבנים שלו: המלחמה היא לא פה, המלחמה היא מלחמה “רוחנית”, ואם הוא ניצח את השר של עשו, אז המלחמה כבר הוכרעה.

הגרמ”ד סולוביציק מביא את זה בספר, וכתוב שם בלשון כזה: כן הוא בכל צרה שבאה עלינו, שיש לנו לעשות כל חובתנו בעניני “שמים”, ואם כלפי שמיא נהיה בסדר, אין לנו עוד מה לירא ולדאוג ממה שקורה כאן.

ובמקום אחר כותב הגרמ”ד סולוביציק שזה “הסיר ממנו דאגה”, ברגע שהוא הכניס לעצמו את הדבר הזה.

וזה נוגע לנו כעת, לדעת “שהמלחמה היא פה” המלחמה לא בצפון ולא בדרום, רק כאן בארחות תורה, “כאן המלחמה”, אם אנחנו נתחזק, אנחנו לומדים, אז “המלחמה מוכרעת”, אם ח”ו מתרשלים – צריך הרבה רחמים.

>> לכל העדכונים מהיום העשירי למלחמה בעזה

שמעתי מאחי הגאון רבי אליהו שהביא עוד מקור לדבר הזה. כתוב בגמרא בברכות שמי שרואה את האבן שישב עליה משה, מברך ברוך שעשה לנו ניסים במקום הזה. האבן לא היתה במקום שנלחמו, שהרי האבן היתה בראש הגבעה, והם נלחמו “למטה”, אז מדוע הוא אומר שעשה ניסים לאבותינו “במקום הזה”.

התשובה היא: המקום של הנס, זה “במקום שמשה התפלל”, שמה היה הניצחון! אחר כך זה כבר תוצאה, הניצחון זה איפה שלומדים, איפה שמתפללים.

ועיקר החיזוק זה “בתורה”. כתוב במדרש רבה באיכה, תני ר’ שמעון בן יוחאי אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר על מה אבדה הארץ, ויאמר ה’ על עזבם את תורתי.

ומביא המדרש שרבי שלח את רב אסי ורב אמי שיתקנו את הקרייתא, את הערים בארץ ישראל, והם הגיעו ליישובים, ושאלו איפה הם “הנטורי קרתא” שומרי העיר, הביאו להם את קציני הבטחון, ריש מטרתא וסנטרא [קציני הבטחון], אמרו להם אילין נטורי קרתא, אילין “חרובי קרתא”. שאלו מי הם הנטורי קרתא? אלו סופרים ומשנים, שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה, “הם השומרי העיר”.

למה הם נקראים “חרובי” קרתא, אלה ששומרים בפועל? ‘המתנות כהונה’ אומר שם, שהם עסוקים בהבלי העולם ובבנינו, הם עסוקים בעולם הזה, הם לא השומרים.

ויש שם עוד פירוש למה הם נקראים חרובי קרתא, כי “סומכים עליהם”, סומכים עליהם שהם יעשו והם ילחמו, וזה “חורבן”, זה חרובי קרתא! זה שסומכים עליהם, זה חרובי קרתא. אינני יודע אם הם אשמים בזה, אבל זה המציאות, שזה גורם לחרובי קרתא. נטורי קרתא זה אלה “שיושבים ולומדים”.

ואחרי זה מובא כמה דברים במדרש, וצבא תנתן על התמיד בפשע אין צבא אלא מלכיות, שנאמר יפקוד ה’ על צבא מרום, התמיד אלו ישראל דכתיב והגית בו יומם ולילה, בפשע בפשעה של תורה וכו’, כל זמן שישראל משליכין דברי תורה לארץ, המלכות גוזרת ומצלחת.

מדוע קורים להם תמיד, ישראל נקראים כאן “תמיד”, מה שלא מצינו בשום מקום שישראל נקראים תמיד, רק כאן כתוב שישראל נקראים תמיד. אך הביאור תמיד, כיון שהם “יומם ולילה יושבים ולומדים”, והתמיד הוא השמירה על ישראל.

נמצא שעיקר “התפקיד שלנו עכשיו” זה “לשבת וללמוד בהתמדה”, ולהתחזק! אלו נטורי קרתא, “פה המלחמה ופה השמירה”, אם אנחנו נשב ונלמד פה, אז “המלחמה מוכרעת בכל מקום שהוא”, המרחקים זה לא מה שקובע, המלחמה היא “למעלה” כמו שאומר הבריסקער רב – “ברוחניות”.

וכל אחד צריך לדעת, לא צריך לזלזל בכל חיזוק, “בכל רגע” של תורה.

הגמרא אומרת בקידושין: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. אחרי זה הגמרא אומרת ר’ אלעזר ב”ר שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת “אשריו” שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה.

בפשוטו הגמרא קשה מאד: למה שהאדם יחשוב שהעולם בדיוק חצי חצי, ומצוה אחת שלו תכריע את כל העולם, זה סיכוי “אחד לכמה מליארדים”, שבדיוק העולם חצי חצי, והוא עכשיו יכריע.

יתכן שהכוונה כאן כך: כתוב בגמרא בבבא קמא חמשה שישבו על ספסל אחד, ואחר כך בא אחד וישב ונשבר [באופן שהם לא יכולים לקום] אז הוא חייב על הכל. למה הוא? כיון שעכשיו שבר את הספסל.

הגממרא מבארת לנו מה הוא כוח של מצוה: לו יצוייר שהעולם היה עומד על חצי חצי, ואדם אחד עם מצוה אחת עם חיזוק קטן, עוד “דקה” של גמרא, יכול להכריע את “כל העולם כולו”, אז זה לא נפקא מינה אם העולם נמצא בכזה מצב או לא, אבל “הכח של המצוה לא משתנה”,

זאת אומרת שאדם יש לו “כח עצום” של מצוה, שהוא יכול בכוח הזה “להכריע את כל העולם”, אי אפשר לתאר את הכוח, וגם לצד השני ח”ו. ממילא זה התפקיד “להתחזק להיות בבית מדרש”.

כתוב במשך חכמה, בפרשת בשלח דאף על פי שנתבעין על עבירות של עבודה זרה, גילוי עריות וכיו”ב יותר מאשר מחלוקת ולששון הרע וגזל שאפילו אין מלקות עליהם מכל מקום זה רק ביחיד, אבל בציבור נתבעין על השחתת המדות כמו לשון הרע וכיו”ב יותר מאשר עבירות חמורות, ולכן המרגלים שהיה על לשון הרע לא נמחל להם אף שעל חטא העגל נמחל.

ובבית שני שהיה שנאת חינם מבואר שהיה יותר מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שהיה בבית ראשון, כי במדות התביעה על הציבור יותר מאשר על היחיד.

ממילא צריך להתחזק. דבר ראשון – “להיות בבית מדרש לשבת וללמוד”, מקווים שח”ו לא יהיה הפרעות, אבל אם יש איזה משהו, צריך להיות או בביהמ”ד או בפנימיה, לא להסתובב! זה סכנת נפשות, לא להסתובב, פשוט סכנה.

כשיש איזה אזעקה או משהו “בבית מדרש זה מוחזק”, ככה “מוחזק כאן בכל העיר”, שעוד סומכים על מרן שר התורה רבי חיים זצ”ל שנשארים במקום ולא מפסיקים באמצע הלימוד, אבל להסתובב בחוץ זה “סכנה”, לא על הגג ולא בחוץ, רק להיות איפה שצריך.

דבר שני, היצר של “הסקרנות” עכשיו גבוה מאד, מן הראוי היה שכל אחד יקבל על עצמו “לא לשמוע את החדשות” מה שנעשה, זה גם חיזוק וגם לבריאות הגוף והנפש, זה מכלה את הבן אדם.

אם בחורים מרגישים שקשה להם לעמוד בזה, אז אולי שיעשו בינם לבין עצמם קבלה בענין זה “כמה ביחד יתאגדו”, אפילו לכמה ימים זה גם חשוב, זה גם חיזוק בתורה, וזה גם בריא יותר.

וגם כמו שאמרנו בציבור כמה שאפשר להתחזק בלשון הרע, במדות, הדברים האלה זה דברים שתמיד צריכים חיזוק, וזה “זכויות” בימים אלו, החיוב שלנו עכשיו זה “להרבות בזכויות” עשה מצוה אחת יכול להכריע עולם שלם.

הקב”ה יעזור. התחילו את הזמן שנוכל להמשיך אותו “בלי הפרעות” עם חיזוק בתורה, וכמו שאמר הגרמ”ד סולוביציק בשם אביו זצ”ל, שלא צריך לדאוג ולא צריך לפחד, צריך רק לדעת “שאנחנו בסדר”, אם אנחנו בסדר, אז בעזהת ה’  נוכל לשבת “בהשקט ובשלוה” על התורה ועל העבודה, בלי שום הפרעות.