הצגת חצות: סליחות נוסח קרליבך

במסגרת טורי השבועי ב’חרדים 10′ פרסמתי בשבוע שעבר את תהייתי אודות החרדים המפגינים אדישות כלפי ה-25 בספטמבר, ראש השנה בשפה היהודית, היום בו יקבע גורלם, כאשר האופציות כולם, מונחות על השולחן. הנה מספר ציטוטים:

רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה. בשעות ספורות, עלול אדם לקבל פסק דין שרק מלקרא אותו ניתן למות. שלא לדבר על המחשבה על ביצועו האופרטיבי. אלא שהרחוב החרדי, רגוע לגמרי. הפחד המתרוצץ על פניהם של מורשעי הולילנד למשל ש’רק’ יכנסו לכלא ישראלי, לא ניכר כמעט על פניו של איש. המשפט העשוי להניב גזר דין מוות איום, מעולם לא היה נראה רחוק יותר. האם זו אמונה?

לא מעט תגובות זרמו אלי בעקבות האמירה הזו, הנה שתים מהם.

אליעזר ערב טוב

רציתי לספר לך מה שסיפרה היום אלמנה חניכת מוסדות ליטאים, שכנה שלנו בבניין, לאשתי. בכל חודש אלול היא לוקחת כמה כדורי לוריבן ביום מרוב לחץ, מאחר שהיא כל הזמן בחרדות מה יהיה בראש השנה?

למזלה, אשתי הסבירה לה את הענין של אני לדודי והרגיעה אותה.

אליעזר אם זה היהדות מה ההבדל בין אלוקים שלנו לשל דעאש? לפחות הם הולכים בדרכו של אותו אל, אנחנו רק משאירים אותו להיות אכזר ואנחנו צדקנים….

אליעזר אם נשארו כמה יהודים נורמאלים גם אותם אתה רוצה לסבך… תחשוב על זה.

[ש. חסיד חב”ד ביתר].

אליעזר שלום

קראתי בעניין את אמירתך סביב החרדים וחרדתם מראש השנה, ואני חלוקה עליך. אני סבורה שהחרדים מאמינים לגמרי במשפט של האלוקים ומודעים היטיב לגודל הרגע, ולתוצאות האיומות העשויות לנבוע ממושב בית הדין בראש השנה.

אז למה בכל זאת קיימת סוג של רגיעה? התשובה פשוטה: החרדים מפעילים תהליך נפשי של הדחקה המכונה בשפה הפסיכולוגית ‘מנגנון הגנה’. בעזרת ההדחקה, מונח אותו טבע אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, הם מתנהגים כאילו הם אינם עומדים בפני אפשרות של גזר דין כל כך חמור.

[א. סטודנטית לפסיכולוגיה אוני’ בר אילן].

לאן יוצאים? ערוצי היהדות, הרשתות החברתיות, ובכלל, כולם ממהרים לדווח על ‘פתיחת הסליחות’ עם הזמרים האהובים וכו’. הכל בנוסח קרליבך כמובן. פסטיבל. חגיגה. יוצאים בזוגות לסליחות.

“לאיזה סליחות אתם הולכים? לא, לנו יש מסורת עם ההוא. אין, הוא מרגש משהו”. הולכים לבקש סליחה על כל הטינופת שעשינו, אבל רק שהגיטרות יהיו מכוונות נכון.

הצגת חצות.