הימים האחרונים של מרן הרב אדלשטיין זצ”ל: עדויות מצמררות

יממה לאחר פטירתו של מרן הגרי”ג אדלשטיין זצ”ל, נחשפות  ב’יתד נאמן’ התמונות והעדויות מרגעיו האחרונים במחלקת טיפול נמרץ.

ממכרת: כל מה שאתם צריכים לדעת על הנזק של סיגריות אלקטרוניות

בליל חג השבועות יצא מרן ראש הישיבה לבית הרפואה ‘מעייני הישועה’, וזאת על פי הכרעתו האישית שקבעה כי חייו תלויים על בלימה וכי הוא במצב פיקוח נפש.

אחרי כמה שעות מרגע הגעתו, מצבו הרפואי התייצב. לקראת בוקר, אמר לנוכחים כי באפשרותו להתפלל שחרית במניין – ואכן הגיעו מנין תלמידים והתפללו יחד עמו.

הבדיקות והמדדים היו יציבים. מרן היה שרוי במנוחת הנפש וישוב הדעת לאורך כל יום מתן תורה ואחר כך בשבת. הוא התפלל ולמד בחדרו, לשם הביאו את הסטנדר והכיסא. בהסכמת הרופאים ירד מהמיטה לכיסא, להתפלל וללמוד.

הבנים, החתנים ונכדים שהצליחו להיכנס פנימה לרגע אחד, יצאו ואמרו כי מרן מתנהל כבימים כתיקונם, למרות המצב הרפואי השברירי – שהיה מודע לו באופן מוחלט.

ביום ראשון בבוקר אמר הגרי”ג כי ברצונו למסור את השיעור היומי. תוך רגע שקע במעמקי הסוגיה הנלמדת בישיבה, ובאישור הרופאים התיישב להכין את השיעור במהלך שעות הבוקר, וכדרכו – העלה את הדברים על הכתב.

לקראת השעה 12.00 הגיעו לבית הרפואה המשיבים שבישיבת פוניבז’, שהם אלו שהיו חוזרים על השיעור ששמעו מפיו תדיר, דבר יום ביומו, כדי שגם היום תהיה להם אפשרות להעביר הלאה את הדברים.

“היה זה מחזה מפליא לראות כיצד יותר משהתלמידים רוצים לינוק, מרן רוצה להניק ולהרוות את צמאונם של התלמידים ששופכים צקון לחש להחלמתו המהירה, וליצוק מדבשו וחלבו תחת לשונם”, מספרים הנוכחים בחדרו.

המשיבים לא פתחו את פיהם לשאול ולהתווכח, מחשש שמא הברען הפנימי יזיק לו. הם נוכחו לראות כי למרות חולשת החומר, הרוח איתנה ונושבת ורק הנשמה מדברת. למחרת, בשיעור של יום שני, כבר הייתה הסכמה רפואית שאפשר לשאול ולהתווכח.

ביום שני בבוקר שוב התיישב מרן על מקומו, והחל להכין את השיעור היומי, כשהוא מחובר למשקפי החמצן שנועדו להקל על קצב נשימותיו שכבדו עקב מצוקת הלב.  הוא ביקש בהחלטיות להגיד גם היום את המשך השיעור מאמש. ליבת סוגיית השיעור הייתה במסכת סנהדרין דף ו’.

התלמידים רבי ישעיהו גינזבורג ורבי צבי הירש ליפקוביץ סיפרו ל’יתד נאמן’: “השיעור נאמר באותה בהירות, צלילות ועומק העיון בו נאמרו השיעורים בשנים האחרונות. גם כששעון הגוף כבר תקתק בקצב שאין ממנו מנוס, הוא לא יכל למנוע את צלילות הראש לאורך הזמן האמיתי שבו אין לשום טרדה דריסת רגל. מרן שקע בעומק העיון, עם המפרשים, ראשונים ואחרונים, וכשהעקוב היה למישור, עלתה על פניו נהרה”.

התלמידים מספרים: “ביום שני נכנסנו בשעה 12.30. מרן ישב על הכורסה הרפואית, לבוש בבגדיו, וענוב בעניבה – כדרכו, לכבוד התורה. כיון שהוראת הרופאים היתה שאפשר לשאול שאלות, לכן לא פחדנו לשאול. תוך כדי הלימוד, לא היה נראה שקשה לו, למרות שהגוף כבר לא קיים והנפש והרוח בלבד הם המדברים. הגנרטור הגשמי כבוי לחלוטין ורק בטריית הרוח היא שהתניעה את השעה הגדולה. מרן היה נראה שרוי בתכלית האושר כשהוא שוחה במעמקי העיון, בצלילות הדעת, בהיקף כל הסוגיות.

“תוכן השיעור היה המשך. ומרן דן בעומק העיון . השיעור נמשך כרבע שעה, ואחרי שהרחיב אמר: ‘עד כאן הכנתי’ – והשיעור הסתיים”.

הגאון רבי מאיר קסלר, רבה של מודיעין עלית, שהשתתף גם הוא בשיעור התערב פעמים בשאלות ונענה, ובעת סיום השיעור אמר בקול: “כי הם חיינו ואורך ימינו” – כפי ה”כי הם חיינו”, כך הם ה”אורך ימינו”.

הרב אדלשטיין שתק שתיקה רווית משמעות.

נינו חביבו הרב מרדכי פלאי שאל: האם ראש הישיבה יאמר גם דברי חיזוק?

ראש הישיבה שתק ואז אמר בשלווה ובחי חיוך עגום של פרידה: “עכשיו הרי אני צריך חיזוק”.

השומעים יצאו. הרופאים שעמדו כל העת בפתח, נכנסו.

ביום שני אחר הצהרים עוד הכניסו למרן שאלות דחופות, שהמתינו להכרעתו, מרן השיב והכריע. אחרי הצהרים למד בחברותא עם הנכד רבי יחזקאל לוי, איתו הוא למד בחברותא בקביעות במשך כמה שנים את הדפים יום יום על סדר הש”ס, והם המשיכו שלושה דפים נוספים במסכת נדרים בפרק נערה המאורסה.

אחרי תפילת מעריב שוחח בטלפון עם המשגיח הגה”צ רבי דן סגל.

ביום שלישי בבוקר התפלל בהשכמה כדי להספיק להכין במתינות את השיעור. המצב החמיר, זה כבר היה באמצע מלחמתם של אראלים ומצוקים, אבל מרן זצ”ל לא ויתר. מרן שכב במיטת חוליו וכתב את המשך השיעור בראשי פרקים, בעודו שוכב על מיטתו כשהוא מושך בקולמוסו – ובפתאומיות  נפטר.