האם ניתן להגיש תביעה ייצוגית נגד המבזים ומשפילים את החרדים?

בטור בשבוע שעבר נכתב, כי למרות ההשמצות ודברי הבלע של רבים בתקשורת הישראלית כנגד הציבור החרדי. במצב החוקי כיום, אין ליחיד מהציבור החרדי אפשרות להילחם בתופעה, וזאת משום שחוק איסור לשון הרע, מחריג פרסום לשון הרע על ציבור מאפשרות הגשת תביעות אזרחיות.

אשר על כן, הפתרון המוצע היה שח”כים ממפלגות הקואליציה יתקנו בתיקון בזק את הליקוי בחוק איסור לשון הרע.

אך הנה, השבוע התפרסם כי אנשי שמאל שוקלים מתוך מטרה “לשים סוף להסתה” (כלשונם), להגיש תביעה ייצוגית כנגד ערוץ 14 על השמצות (לדבריהם), כנגד מחנה השמאל. (השמצות הדומות במהותן להשמצות שניתן לשמוע יום יום בערוצי אחרים נגד הציבור החרדי).

נסביר: תביעה ייצוגית היא בעצם תביעה פרטנית של אדם, המייצג בתביעתו תובעים פרטניים רבים. בדרך זו, ייתכן ומנסים אותם אנשי שמאל לעקוף את ההסתייגות בחוק לשון הרע המחריג ציבור מלהגיש תביעת לשון הרע, וזאת בטענה כי אין מדובר בציבור לא מוגדר שהגשת תביעה חסומה בפניו,  אלא באוסף של יחידים, אשר הדרך להגשת תביעה, פתוחה בפניהם.

אך מבחינה משפטית, ניסיון זה לא אמור להצליח בשל הסיבות הבאות:

ראשית, מדובר בניסיון להכניס דרך החלון משהו שהמחוקק הוציא מהדלת.

שנית, הרציונאלים לקיום תביעה ייצוגית לא מתקיים. הורתה ולידתה של התביעה ייצוגית, היא בשל רצון המחוקק, לעודד תביעות במקרים בהם מתקיימים עוולות אזרחיות,  אך קיים חשש שלא יימצא תובע שיתבע את אותם מעוולים, דבר העשוי לגרום שהמעוולים ימשיכו לעוול באין פוצה פה.

לכן יצרו את הכלי המשפטי של “תביעה ייצוגית”. בה, גם התובע לא משלם שכר טרחת עורך דין, ובנוסף, הוא עשוי לקבל ככל והתביעה תתקבל, תשלום נכבד מהנתבעים (לעיתים בשיעור 10% מהתביעה שאושרה). צירוף הדברים הנ”ל אכן מעודד תובעים להגיש תביעות כנגד מעוולים.

הסיבות שלא יימצאו תובעים יכולות שיהיו,  או בשל שיקולי עלות תועלת, במקרים בהם הנזק נמוך מהעלות המשפטית הנדרשת להשבת הנזק, כדוגמת המקרים הקלאסיים של גבייה ביתר בסכומים מזעריים. או כאשר עלות הוכחת הנזק גבוהה מהנזק, כדוגמת מקרים בהם יש צורך להגיש חוות דעת מקצועית. או במקרים בהם תובעים פוטנציאלים יחששו מהגשת תביעה פרטנית, בשל חשש מהתנכלות הנתבע, כדוגמת תביעות נגד רשות מקומית, או נגד מעסיק חזק וכיו”ב. ולכן הם יעדיפו להסתתר מאחורי תובע אחר.

רציונאלים אלו לא מתקיימים כאן. שהרי המחוקק בפירוש רצה למנוע את תביעת הלשון הרע כנגד ציבור, ואשר על כן אין כל עניין משפטי לעודד באמצעים עקיפים הגשת תביעות מסוג זה.

אך, למרות ואכן מבחינה משפטית טהורה, תביעה ייצוגית זו ככל ותוגש, אמורה להידחות על הסף. לא מן הנמנע שבתקופתנו, תקופת ה-“משפט ופוליטיקה”, התביעה כן תתקבל.

וחמור מכך, מתוך רצון  למנוע מקבוצות אחרות  באוכלוסיה כדוגמת המחנה החרדי להשתמש אף הוא בשיטה זו ולהגיש תביעה ייצוגית כנגד שדרנים ומגישים אשר פוערים פיהם בדברי בלע כנגד הציבור החרדי, ידאג בית המשפט ליצור בידולים אשר ימנעו מקבוצות אחרות אשר ירצו אף הם לשים סוף להסתה, מלהסתמך על אותה תביעה ייצוגית ככל ותוגש.