שכר שיחה נאה • רזי ברקאי: אני בעד לכבד את הרגשות של החרדים
דרוקר: אני אצטט לך שיחה שלי עם פוליטיקאי חרדי בכיר. כשאתה שואל אותו למה אתם כל כך רוצים את פסקת ההתגברות הוא אומר לך, למשל אירועי הפרדה מגדרית אנחנו לא נצליח לעשות במימון ציבורי אם לא תהיה לנו אפשרות להתגבר על בג”צ, כי בג”צ לא יאפשר לנו את הדבר הזה.
שרי: רביב, אני רוצה לשאול אותך. אם אני רוצה ללכת לשמוע זמרת בהופעה לנשים בלבד, איך אני יכולה לעשות את זה, אם בג”צ לא מרשה אירוע בהפרדה?
דרוקר: לא, אם האירוע פרטי הכל בסדר…
שרי: למה פרטי? למה אסור לי כאשה חרדית שהתרבות שלי היא ללכת לשמוע הופעת שירה לנשים בלבד, או שחקנית שמופיעה רק לנשים, למה אסור לי?
דרוקר: אבל את תמיד מסבירה לי שהקהילה הזו ממילא מכבדת את הכללים, אז לא יהיה כתוב ‘לנשים בלבד’, וממילא לא יבואו גברים ויכפו את נוכחותם.
שרי: קודם כל, מי אמר, אני לא יודעת. נניח יבוא נוער נושר…
דרוקר: איך זה קורה היום? היום הרי עוד אין חוק.
שרי: אז זהו, שברגע שזה נודע למישהו עותרים, ואז מתחיל בלגאן סביב האירוע. למה? למה אנחנו, שצורכים כל כך מעט תרבות, למה אסור לנו לקבל אירועים שמתאימים לציפור הנפש שלנו? אני במקרה לא הולכת לאירועים, אין לי זמן.
רזי ברקאי: אנחנו הולכים על זה לגמרי!
שרי: רזי, אני חושבת שהגיע הזמן שהשמאל יחליט מה יותר חשוב לו, לכבד את רגשותינו, או שלעולם הוא לא יצליח להרכיב ממשלת פה. אם השמאל רוצה פעם להרכיב ממשלה, וחשוב לו למשל שלא תהיה רפורמה או שהחלק המדיני לא יהיה מתלהם, הוא חייב להבין שלחרדים יש דברים שהם ציפור הנפש שלהם וההלכה שלהם, דברים שאסור להם…
רזי: את יודעת כמה ציפורים יש לנו?
שרי: אז לא יקבלו את החרדים בשום ממשלה שאינה ימנית… אתם זורקים את החרדים לזרועות בן גביר וסמוטריץ’, ואז אתם אומרים הממשלה ימנית ומתלהמת ואבי מעוז ככה וככה, החרדים היו באים אם הייתם מתחשבים בהם.
רזי: מבחינתי לתת לאשה להיכנס למופע רק לנשים זה בסדר. אני בעד.
שרי: אבל לא בטוח שבית המשפט יקבל את זה…
רזי: אני אפילו בעד לוותר בעניין של אכילת חמץ בבתי חולים, מקובל עלי לגמרי.
שרי: לא בכולם, איפה שמנהל בית החולים מחליט.
רזי: מקובל עלי. יש דברים שבהם הוויתורים החילונים מקובלים עלי. הם סבירים לגמרי.
רביב: לא יודע בשם מי אתה מוותר, אבל לא בשמי. אוקי, תמשיך תמשיך…
שרי: גם אני הייתי מעדיפה שזה ייעשה מתוך כבוד הדדי ולא בחוק. כמו שזה נעשה במקומות בפריפריה למשל.
רביב: רזי, למה אני לא יכול לבוא עם סנדויץ’ לבית חולים, אני יושב נניח עם אמא שלי שם בפסח? אני לא אוכל את זה במסדרון בפרהסיה.
שרי: למעיני הישועה? לבית חולים חרדי למשל?
רביב: עם כל הכבוד לרגשותיה של שרי, בלי לזלזל בהם, וכל החרדים, הם יצטרכו קצת לוותר. גם אני לא אוהב הרבה דברים.
רזי: רביב, תאכל מצות, מה קרה?
רביב: לא רוצה לאכול מצות, לא אכלתי 25 שנה מצות, אני לא מתכוון להתחיל לאכול את הדבר הנוראי הזה…
-
‘גיבורים’ על יהודים!
מדוע דורשים מהחרדים ויתורים שלא מעיזים לבקש מערבים? ההיפך הוא הנכון!
נסו לארגן מצעדי להט’ב בישוב ערבי. לא! השתגעתם? זה פוגע ברגשות שלהם. וזו לא הדוגמה היחידה
