“זו הייתה טראומה”: הזמר יונתן רזאל מדבר על תקרית המסקינטייפ

הזמר והיוצר יונתן רזאל הופיע בפני נשים בבנייני האומה לפני ארבע וחצי שנים, והדביק באמצע ההופעה מסקינטייפ שחור על עיניו –  בזמן שנשים בקהל רקדו. הביקורת שהוטחה בו, לצד הסערה שהתחוללה אז, גבו ממנו מחיר גבוה מאוד, שכמעט הוביל אפילו עד פרישה מהופעות לקהל החילוני ומחשבות על המשך הקריירה.

בראיון שהעניק בסוף השבוע לרז שכניק בעיתון ‘ידיעות אחרונות’, הוא מספר: “זו הייתה לחלוטין טראומה. הייתי בשוק, סוג של הלם קרב. לא הבנתי איך אני, זמר דתי שמהיום הראשון שר לכולם, לקהל מעורב, שמופיע המון בפני נשים בלבד, חוטף עליהום כזה. והכל בכלל התחיל מסוג של תעלול, בדיחה.

“עליתי לשיר, מול בערך 3,000 נשים באולם שהיה סולד־אאוט. התחלתי לבצע שיר מקפיץ והן התחילו לרקוד. פתאום שמתי לב שיש חוסר נוחות בקהל, כי לחלק מהנשים לא הכי נוח לרקוד לפני גבר. אז אמרתי להן בטון הכי שמח: בנות, בא לכן להתפרע, הייתן רוצות זמר עיוור כמו סטיבי וונדר? קבלו. ואז אני צועק אל מאחורי הקלעים, ‘תביאו לי סוודר’. רציתי לשים על הראש ועל העיניים. אמרו שאין. ביקשתי משהו לשים על העיניים”.

רזאל נעלב מהביקורות שהוטחו בו לאחר ההופעה: “בהתחלה הייתי בטוח שנשים שמכירות אותי יקומו ויגידו, ‘אנחנו יודעות בדיוק מי זה יונתן רזאל. הוא לא עשה כלום נגדנו. זו הייתה לגמרי בדיחה’. אבל זה לא קרה. בפועל התוצאה הייתה הפוכה. במקום בדיחה, הפכתי לסמל של אפליית נשים, כשההפך היה הנכון”.

רזאל נמנע אז, ולמעשה עד כה, מלהסביר את שאירע והעדיף שלא להדוף את המתקפה נגדו: “למעשה לא הסברתי את זה בדיוק עד היום. הרגשתי שהאווירה אז הייתה מאוד־מאוד נגדי. ישבתי בבית ואמרתי, זה לא יכול להיות. ותחשוב שאני עוד אדם שמנותק מכל התקשורת, אז לא ראיתי שום דבר מכל מה שהלך ברשתות. רק שמעתי לאחר מכן. ידעתי שמה שלא אגיד, יתורגם לא טוב. אבל מה הבעיה במקרה הספציפי? היה כזה עליהום, כך שהשתיקה שלי נתפסה כמו הודאה באשמה. במקום שיפסיקו לרדת עליי, המשכתי לקבל בוקסים לפנים”.

עברו מחשבות שזה בעצם סוף הקריירה, הוא נשאל.

“לא”, הוא משיב, “אבל שקלתי לקחת פסק זמן מהופעות. אחרי הסיפור היו כמה פעמים שאמרתי ליעל, אשתי: בואי נעשה משהו אחר, זו כזו חוויה שלילית, אולי עדיף שלא אופיע בתקופה הקרובה, אריק איינשטיין סטייל. אבל הרבנים לא נתנו לי לעשות את זה. אגב, הייתה גם אופציה יותר קלה, שאגיד סבבה, מהיום מופיע רק לקהל הדתי, אין בעיה. איזי גואינג. אבל גם אשתי וגם הרבנים היו בפול פורס עליי לא לעשות את זה.

“זו הייתה בפירוש טראומה. בחצי השנה הראשונה חשבתי בעיקר איך אני עובר את זה בצורה הכי נכונה. היו הרבה שיחות לתוך הלילה עם אשתי, חברים, עם הרב שלי. ברמה של העבודה זה לא פגע בי בכלל, סוג של נס. המשכתי להופיע כרגיל, אבל זה העיק עליי הרבה מאוד זמן. העליהום הזה בסוף לא החזיק מים, כי לא היה לו באמת על מה להיבנות”.

איך הקהל החרדי מקבל את זה שאתה מופיע בפני קהל מעורב וגם במקומות לא כשרים?

“אני מתייעץ עם גדולי הרבנים. לא זז לבד. כל רבותיי יודעים על כל ההופעות שלי ומעודדים אותן”.