‘לא כועסים על אף אחד, אבל שידליק אצל כולנו נורות אדומות’

ביום שישי נפטרה, בגיל 64, הגננת שלווה זלפריינד ע”ה, תושבת שכונת גני הדר בעיר פתח תקווה, לאחר שחלתה בנגיף הקורונה.

בשיחה עם גיטי סגל, בתה של שלווה ע”ה, היא  מספרת לחרדים 10 על אמה ומגוללת מה קרה.

הסוד שלו: לעשות תואר יוקרתי ללא מכינה וללא תנאי סף • רוצה גם?

“אימא שלי גננת 47 שנה, גננת מעורכת מאוד, בגן ממלכתי-דתי של משרד החינוך, שנים של ותק ואהבה של הילדים אליה ושלה לילדים.

“בגל הראשון אימא שמרה מאוד על כל הכללים, הייתה בבית, לא יצאה לקניות, לא ראתה את הנכדים. אחרי הגל הראשון, כשחזרו לשגרה, לא היו לה הרבה ברירות והיא גם חזרה לעבוד. היא אמנם חששה מאוד ופחדה, אבל אחרי שלושה שבעות שחזרו לשגרה – גם היא חזרה. הבינה שאין לה הרבה ברירות, משום שהיא לא הייתה מקבלת משכורת. לכן, חזרה לעבודה.

 לחצו כאן: ייתכן ומגיע לכם הרבה מאד כסף מביטוח לאומי

“אימא לא יצאה לשום מקום חוץ מהגן. יש כל מיני שמועות – וחשוב שתדגישו:  יש שמועות, אנשים מדברים שהיא נדבקה באיזו חתונה. זה לא נכון! החתונה שכולם מדברים עליה נערכה יותר מחודש וחצי לפני שנדבקה. בחתונה הזו היא ישבה עם מסכה וכפפות, וישבה בצד, לא ליד אנשים, ולא רקדה, והייתה כל הזמן עם אלכוג’ל. החתונה נערכה בשטח פתוח. חשוב שתדגישו, כי אנשים טוענים שנדבקה באיזו חתונה. זה שקר וקשקוש גמור.

“היא אובחנה כחולה, חודש וחצי לאחר האירוע הזה. כך שההדבקה לא משם”.

אז מאיפה ההדבקה?

“אנחנו לא יודעים, וזה לא משנה לנו. זה לא יחזיר את אימא שלנו. אנחנו אנשי אמונה ואנחנו מאמינים שמה שהיה צריך לקרות – יקרה, עם קורונה, בלי קורונה. זה באמת לא משנה.

“הפוסט שאימא כתבה, מדבר על קריאה לאנשים לשמור על הכללים ועל ההנחיות. הוא לא מאשים אף אחד”.

בפוסט כתוב שילדים הגיעו לגן מבלי שנשמרו הכללים.

“הפנייה הזאת הייתה מיועדת לאמא (-של ילד). ברגע שזה הופץ, וזה הפך להיות וירלי, קצת יצא מהקשרו. היא כתבה לאמא שהיא יודעת דברים.

“אימא שלי הייתה אישה מאוד שקטה, צנועה, ומאוד עדינה. לא הייתה אישה שמתלהמת ומדברת הרבה. אם אימא שלי כתבה דבר כזה, זאת אומרת שהיא ידעה. היא ידעה וחששה והיה לה על מה להסתמך. היא לא איתנו שאני אשאל אותה. אבל אם היא העלתה דבר כזה על הכתב, זה אומר שידעה על מה היא כותבת. זה ברור לי. אין לי ספק.

“בהמשך הדברים שכתבה, היא כותבת במפורש:  אין פה האשמה כלפי אף אחד. אנחנו אנשי אמונה, יד ה’ הייתה בדבר. אני לא כועסת על אף אחד.

“זה המסר שחשוב שיצא מהדברים שלי: אנחנו לא כועסים על אף אחד. אימא שלי הייתה הולכת לעולמה עם קורונה ובלי קורונה, הכרטיס שלה בעולם הזה הסתיים.

“אבל הדרך שבה היא הלכה, צריכה להדליק אצל כולנו נורות אדומות ונרות אזהרה ולהגיד לנו: חברה, נכון אנחנו אומה של 9 מיליון איש, ו-400 נפטרו. אבל שכל אחד יחשוב שזה אימא שלו והבא בתור זה אבא שלו – ונפסיק להסתכל על מספרים ועל סטטיסטיקות ועל גרפים. כל אחד יראה את ההורה המבוגר שלו.

גיטי סגל. צילום באדיבות: ירון דורון-ישראל היום

“אימא שלי לא הייתה מבוגרת, היא הייתה בת-64, נמרצת, פעילה, גם עם המחלות רקע שלה. היא לא הייתה אמורה למות.

“אנחנו מאמינים שיד ה’ בדבר, האמונה מחזקת אותנו. זו קריאה לאנשים שעדין לא נפגעו. מה שאימא שלי כתבה נועד למנוע את הסבל שאנחנו עוברים עכשיו. לנו זה לא יעזור, אנחנו חווים את הכאב והאובדן, אבל שאנשים אחרים יפנימו וישמרו על ההנחיות”.

אימא שלך ידעה שיש ילדים שהגיעו לגן למרות שהיו צריכים להיות בבידוד?

“ההנחיות של ראש העיר פתח תקוה, איפה שאנחנו מתגוררים, הן הנחיות מחמירות יותר ממשרד הבריאות. משרד הבריאות אמר בידוד וזהו. ההנחיות של ראש העיר רמי גרינברג אמרו: כל מי שיש לו בן משפחה בבידוד, צריך להיות בבידוד. אימא שלי היא עובדת משרד החינוך, היא לא יכולה להגיד להורים לשמוע להנחיות של ראש העיר. מצד שני, ההורים כן מחויבים לרמי גרינברג. מתוך השטח האפור הזה, שם נפל הדבר.

“לא היה לה את הסמכות להגיד לילד שיש לו אחד בבידוד לא לבוא.

“אבל היא כתבה להורים –  אני מבקשת לפעול מתוך ערבות הדדית, אני בקבוצת סיכון, שכל אחד יפעל על פי שיקול דעת והבנה. היא ידעה שיש הורים שנשמעים רק להנחיות משרד הבריאות ולא של ראש העיר”.

מה שמעת מההורים?

“כואבים מאוד. ההורים דברו ביניהם לפני שאימא שלי נדבקה, כן לשלוח לא לשלוח. זה לא המקום להתעסק בזה, אנחנו לא רוצים להיות שם, זו לא הדרך של אימא שלי. שכל אחד ייקח לעצמו במה צריך להשתפר בנושא הקורונה”.

אמא שלך בעצם יצאה ממחלת הקורונה ופתאום לקתה דלקת ריאות?

“היא הייתה בטוחה שהיא יוצאת מזה והיא הולכת הביתה. היא הייתה בטוחה בזה. היא כמעט הייתה עם מכתב שחרור ביד. לפני שהרופא בא להכין את המכתב שחרור, הוא ראה שהבדיקות דם לא טובות. אז התגלה שפיתחה דלקת ראות ותוך יומיים איבדנו אותה. זה היה פתאומי וטרגי מאוד. היינו בטוחים שזה מאחורינו”.

‘אשר יגורתי… בא!’: מכתבה המרגש של הגננת שנפטרה ממחלת הקורונה