הסיבה ששיעור ההחלמה בישראל גבוה

בימים האלה, שבהם העולם כולו מתמודד עם המגיפה החדשה, בא לידי ביטוי מובהק היחס המיוחד של העם היהודי לחיי אדם. השוואת המדיניות הננקטת במרכזים הרפואיים בארץ לעומת אלה שבמדינות המפותחות האחרות, מביאה אותנו להכרה עד כמה עלינו להודות לבורא שאנו חיים כאן ולא במקום אחר.

בדיווחים היבשים על פטירות מהנגיף מציינים שוב ושוב כי הנפטרים סבלו ממחלות רקע.

אבל מה הן בעצם אותן ‘מחלות רקע’? טבעי שבני-אדם מבוגרים נושאים איתם ‘מחלות רקע’, כמו סוכרת, אי-ספיקת לב, בעיות במפרקים וכדומה.

אבל בחיי היום-יום הם נחשבים בריאים, פעילים, מתַפקדים. אולי הם הולכים יותר לרופא, אז מה? הם נהנים מחיים טובים, ויכולים להאריך ימים עוד שנים רבות ולרוות נחת מצאצאיהם.

זו בעצם הסכנה הגדולה הטמונה בנגיף הזה, שבעוד בני-אדם צעירים ובריאים יחלימו ממנו בדרך כלל בלי צורך בטיפול מיוחד, הרי אוכלוסייה רגילה, כמו מבוגרים ובעלי מחלות רקע, עלולה לפתח סיבוכים שעלולים לדרדר את מצבם עד כדי סכנת חיים.

קדושת החיים ביהדות

וכאן אנחנו שומעים בעולם הרחב קולות האומרים, מי בבוטות ומי בלשון מעודנת יותר, שזה טבע העולם: קשישים מתים ממחלות כאלה ואחרות. אלה משפעת, אלה מדלקת ריאות, אלה מהתקף לב, אלה משבץ, מאי-ספיקת כליות ומעוד מחלות. ועכשיו הם מתים מנגיף הקורונה. המתים ימותו והחיים יימשכו.

מתוך גישה זו החליטו במדינות מסוימות שלא לחבר למכשירי הנשמה חולים מעל גיל מסוים. מגיעים דיווחים מזעזעים על קשישים המושארים במיטותיהם בלי מזון, והם גוועים מרעב. הצוותים הרפואיים שמים את עצמם בתפקיד אלוקים וקובעים מי יחיה ומי ימות.

אצלנו, ברוך השם, הגישה הנוראה הזאת אינה קיימת. אנו מביטים בהתפעלות בצוותים הרפואיים הנלחמים כאריות על חייו של כל חולה, יהיה גילו אשר יהיה ויהיו ‘מחלות הרקע’ שלו אשר יהיו.

אין ספק שגישה זו נגזרת מתפיסת קדושת החיים ביהדות. המקורות עוסקים רבות בדילמות, שבהן ההיגיון אמור לטעון שיש להעדיף את חייו של אדם מסוים מחייו של אדם אחר.

והיהדות קובעת עמדה חדה וברורה – קדושת החיים מוחלטת ואינה נתונה לשיקולים רציונליים.

לא נתון למשא ומתן

ההיגיון יכול לטעון שחיי אדם צעיר ‘שווים’ יותר מחיי קשיש בן תשעים. הראשון, החיים עוד לפניו. יש לו ילדים קטנים. תרומתו לחברה אמורה להיות גדולה יותר. ואפשר למנות עוד נימוקים רבים.

אבל כל הטיעונים האלה אינם רלוונטיים כלל, כי קדושת חיי האדם אינה נמדדת במדדי איכות, אלא היא אבסולוטית.

התורה קובעת: “אין דוחים נפש מפני נפש”, מפני שחיי אדם אינם נתונים למשא ומתן. במושגים אנושיים ייתכן שחיי אדם אחד נראים עלובים לעומת חיי אדם אחר, אבל מה אנחנו יודעים על מהותם האמיתית של החיים.

לכן חייבים לעשות הכול למען הצלת חיים, ולא לשקול שום שיקולי תועלת. אשרינו שזו המדיניות הנהוגה בארץ, ואין ספק שהיא תורמת תרומה ממשית לשיעור ההחלמה הגבוה, שמדינות אחרות יכולות להתקנא בו.